מנחותצ:
טוען את הדף…
מִשָּׁלֹשׁ וְעָמְדוּ מֵאַרְבַּע – מְסַפֵּק מֵאַרְבַּע, שֶׁיַּד הֶקְדֵּשׁ עַל הָעֶלְיוֹנָה. תַּנְיָא כְּוָותֵיהּ דְּרַבִּי חִיָּיא בַּר יוֹסֵף, תַּנְיָא כְּוָותֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן. תַּנְיָא כְּוָותֵיהּ דְּרַבִּי חִיָּיא בַּר יוֹסֵף: בֵּירוּצֵי מִידּוֹת הַלָּלוּ מָה הָיוּ עוֹשִׂין בָּהֶן? אִם יֵשׁ זֶבַח אַחֵר – יַקְרִיבוּ עִמּוֹ, וְאִם לָנוּ – יִפָּסְלוּ בְּלִינָה, וְאִם לָאו – מְקַיְּצִין בָּהֶן אֶת הַמִּזְבֵּחַ, וְקַיִץ זֶה מַהוּ? עוֹלוֹת – הַבָּשָׂר לַשֵּׁם, וְעוֹרוֹת לַכֹּהֲנִים. תַּנְיָא כְּוָותֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן: הַמְקַבֵּל עָלָיו לְסַפֵּק סְלָתוֹת מֵאַרְבַּע, וְעָמְדוּ מִשָּׁלֹשׁ – מְסַפֵּק מֵאַרְבַּע. מִשָּׁלֹשׁ וְעָמְדוּ מֵאַרְבַּע – מְסַפֵּק מֵאַרְבַּע, שֶׁיַּד הֶקְדֵּשׁ עַל הָעֶלְיוֹנָה. וְזֶהוּ שֶׁשָּׁנִינוּ: מוֹתַר נְסָכִים לְקֵיץ הַמִּזְבֵּחַ. מַתְנִי׳ כׇּל קׇרְבְּנוֹת הַצִּיבּוּר וְהַיָּחִיד טְעוּנִין נְסָכִים, חוּץ מִן הַבְּכוֹר, וְהַמַּעֲשֵׂר, וְהַפֶּסַח, וְהַחַטָּאת, וְהָאָשָׁם. אֶלָּא שֶׁחַטָּאתוֹ שֶׁל מְצוֹרָע וַאֲשָׁמוֹ טְעוּנִין נְסָכִים. גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: ״וַעֲשִׂיתֶם אִשֶּׁה לַה׳״ – יָכוֹל כׇּל הָעוֹלֶה לָאִישִּׁים יְהֵא טָעוּן נְסָכִים, אֲפִילּוּ מִנְחָה? תַּלְמוּד לוֹמַר ״עֹלָה״. שְׁלָמִים מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר ״זֶבַח״. תּוֹדָה מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר ״אוֹ זֶבַח״. יָכוֹל שֶׁאֲנִי מְרַבֶּה אַף בְּכוֹר, וּמַעֲשֵׂר, וָפֶסַח, וְחַטָּאת, וְאָשָׁם? תַּלְמוּד לוֹמַר ״לְפַלֵּא נֶדֶר אוֹ בִנְדָבָה״ – בָּא בְּנֶדֶר וּנְדָבָה טָעוּן נְסָכִים, שֶׁאֵינוֹ בָּא בְּנֶדֶר וּנְדָבָה אֵין טָעוּן נְסָכִים. מַשְׁמַע לְהוֹצִיא אֶת אֵלּוּ, אוֹצִיא אֶת חוֹבוֹת הַבָּאוֹת מֵחֲמַת הָרֶגֶל בָּרֶגֶל, וּמַאי נִינְהוּ? עוֹלוֹת רְאִיָּיה וְשַׁלְמֵי חֲגִיגָה. תַּלְמוּד לוֹמַר ״אוֹ בְּמוֹעֲדֵיכֶם״ – כׇּל הַבָּא בְּמוֹעֲדֵיכֶם טָעוּן נְסָכִים. מַשְׁמַע לְהָבִיא אֶת אֵלּוּ, אָבִיא שְׂעִירֵי חַטָּאת, הוֹאִיל וּבָאִין חוֹבָה בָּרֶגֶל? תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְכִי תַעֲשֶׂה בֶן בָּקָר״. בֶּן בָּקָר בַּכְּלָל הָיָה, וְלָמָּה יָצָא? לְהַקִּישׁ אֵלָיו: מָה בֶּן בָּקָר מְיוּחָד בָּא בְּנֶדֶר וּנְדָבָה, אַף כֹּל בָּא בְּנֶדֶר וּנְדָבָה. ״לַעֲשׂוֹת רֵיחַ נִיחֹחַ לַה׳ מִן הַבָּקָר אוֹ מִן הַצֹּאן״, מָה תַּלְמוּד לוֹמַר? לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר ״עֹלָה״, שׁוֹמֵעַ אֲנִי אֲפִילּוּ עוֹלַת הָעוֹף בְּמַשְׁמַע, תַּלְמוּד לוֹמַר ״מִן הַבָּקָר אוֹ מִן הַצֹּאן״, דִּבְרֵי רַבִּי יֹאשִׁיָּה. רַבִּי יוֹנָתָן אוֹמֵר: אֵינוֹ צָרִיךְ, הֲרֵי הוּא אוֹמֵר ״זֶבַח״, וְעוֹף אֵינוֹ זֶבַח. אִם כֵּן, מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״מִן הַבָּקָר אוֹ מִן הַצֹּאן״? לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר ״אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קׇרְבָּן לַה׳ מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן״, יָכוֹל הָאוֹמֵר ״הֲרֵי עָלַי עוֹלָה״ יָבִיא מִשְּׁנֵיהֶם? תַּלְמוּד לוֹמַר ״מִן הַבָּקָר אוֹ מִן הַצֹּאן״ – רָצָה אֶחָד מֵבִיא, רָצָה שְׁנַיִם מֵבִיא. וְרַבִּי יוֹנָתָן, לְמָה לִי קְרָא? הָאָמַר: עַד שֶׁיִּפְרוֹט לְךָ הַכָּתוּב ״יַחְדָּו״! אִיצְטְרִיךְ, סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא:קיבל עליו לתת ג' סאין בסלע והוזלו ועמדו - ד' סאין בסלע מספק מארבע סאין ואותה סאה שנותן להקדש יותר ממה שקיבל עליו היינו מותר נסכים שהן לקיץ המזבח: ואם לנו - לפי שאין שם זבח אחר: הבשר לשם ועורות לכהנים - דמהו דתימא הואיל ולקיץ המזבח הוא יהא כולו עולה ואפי' עורה שיחזור ויקח מדמי עור הבהמה לצורך עולה ולא יהא עורה לכהנים קמ"ל: מתני' חוץ מן הבכור ומעשר ופסח - דהנך כולהו משום חובה נינהו אבל חטאות משכחת בציבור נמי: אלא חטאת וכו' - ואע"ג דאמרינן חוץ מחטאת ואשם חטאתו ואשמו של מצורע טעונין נסכים משום דכתיבי בהדיא: גמ' ואפילו מנחה - הבאה בפני עצמה בלא זבח: ת"ל עולה - דמנחה הבאה עם זבח טעונה נסכים ולא מנחה הבאה בפני עצמה בלא זבח: משמע להוציא את אלו - בכור ומעשר ופסח וחטאת ואשם שאין באין בנדבה אלא חובה הן: (ומאי ניהו עולת ראייה ושלמי חגיגה) - שאינם חובת הרגל אלא עולת ראיה ללא יראו פני ריקם וחגיגה לשלמים ומוספין וחובת היום לא מצי להוציא אע"ג דלא הוו בנדר ובנדבה דהא בהדיא כתב בהו נסכים: משמע להביא את אלו - עולות ראייה ושלמי שמחה משום דהויא דומיא דעולות ושאר עולות הבאין בנדר ובנדבה שאינן חובת הרגל: אביא שעירי חטאת - דהואיל ובאין במועד יהו טעונין נסכים: בן בקר בכלל היה - דהא כתיב ברישיה דקרא לעשות ריח ניחוח לה' מן הבקר או מן הצאן וכי תעשה בן בקר למה לי ליכתוב והקריב על בן הבקר וגו': אף כל הבא בנדר - טעון נסכים לאפוקי שעירי חטאת דלא מצינו חטאת שיהא בא בנדר ונדבה: מן הבקר או מן הצאן מה תלמוד לומר - והלא כבר נאמר זבח וכולהו בכלל זבח נינהו: אפילו עולת העוף - יביא עמה נסכים: יביא משניהם - בקר וצאן: ורבי יונתן למה לי קרא - לחלק מן הבקר או מן הצאן הא גבי מקלל אביו ואמו אמר (סנהדרין דף סו.) כיון דלא כתיב בהו יחדו משמע נמי אחד אחד עד שיפרוט לך הכתוב יחדו הכי נמי מן הבקר ומן הצאן כיון דלא כתיב בהו יחדו משמע נמי כל אחד בפני עצמו ולא איצטריך קרא לחלק:משלש ועמדו מארבע מספק מארבע. בהא ליכא קולא בהקדש טפי מבהדיוט לרבי יהודה דתנן בסוף איזהו נשך (ב"מ דף עב:) אע"פ שלא פסק עמו כשער הגבוה יכול לומר לו תן לי כזה או תן לי מעותי: אפי' מנחה ת"ל עולה. תימה דבריש המזבח מקדש (זבחים דף פג:) משמע דמדכתיב עולה לא ממעטינן מנחה גבי כל הנוגע במזבח יקדש דאמרי' אי כתיב עולה ולא כתיב כבשים הוה אמינא כל עולין אפי' מנחה וי"ל דשאני התם דכתיב כל הנוגע דמשמע לרבות אי נמי זאת תורת ריבה אי נמי הכא גבי נסכים דכולן למזבח מסתבר עולה ממש דכולה כליל: שלמים מנין. וא"ת שלמים בהדיא כתיבי (במדבר טו) לפלא נדר או שלמים לה' וי"ל דהא ברישיה דההוא קרא כתיב וכי תעשה בן בקר ואתא זבח לרבויי מן הצאן: שלמי חגיגה ועולת ראייה. הוה מצי למינקט כבשי עצרת אלא נקט דבר הנוהג בכל הרגלים: או במועדיכם. מבמועדיכם דריש דלקמן (מנחות דף צא.) דריש או או: בן בקר בכלל היה. פי' בקונטרס בכלל ועשיתם אשה דשמעינן כל העולה לאישים ובחנם פי' כן דבהדיא כתיב בפרשה (במדבר טו) מן הבקר או מן הצאן ועוד כתיב בתריה והקריב על בן הבקר ולשון בכלל משמע כפי' הקונטרס: מה בן בקר מיוחד בא בנדר או בנדבה. ומפיק שעירי חטאת טפי משום דאין כיוצא בהן נדבה אבל שלמי דחגיגה ועולת ראייה כיוצא בהן נדבה: