מנחותלב:
טוען את הדף…
דְּכַתְבִינְהוּ אַדּוּכְסוּסְטוֹס בִּמְקוֹם בָּשָׂר. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: שִׁינָּה בָּזֶה וּבָזֶה תַּנָּאֵי הִיא, דְּתַנְיָא: שִׁינָּה בָּזֶה וּבָזֶה – פָּסוּל, רַבִּי [אַחָא מַכְשִׁיר מִשּׁוּם רַבִּי] אַחַאי בְּרַבִּי חֲנִינָא, וְאָמְרִי לַהּ מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי עֲקִיבָא בְּרַבִּי חֲנִינָא. הָא מוֹרִידִין עוֹשִׂין – וְהָא בָּעֲיָא שִׂרְטוּט, דְּאָמַר רַב מִנְיוֹמֵי בַּר חִלְקִיָּה, אָמַר רַב חָמָא בַּר גּוּרְיָא אָמַר רַב: כׇּל מְזוּזָה שֶׁאֵינָהּ מְשׂוּרְטֶטֶת פְּסוּלָה, וְרַב מִנְיָמִין בַּר חִלְקִיָּה דִּידֵיהּ אָמַר: שִׂרְטוּט שֶׁל מְזוּזָה הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי. תַּנָּאֵי הִיא, דְּתַנְיָא: רַבִּי יִרְמְיָה אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבֵּינוּ: תְּפִילִּין וּמְזוּזוֹת נִכְתָּבוֹת שֶׁלֹּא מִן הַכְּתָב, וְאֵין צְרִיכוֹת שִׂירְטוּט. וְהִילְכְתָא: תְּפִילִּין לָא בָּעֵי שִׂרְטוּט, וּמְזוּזָה בָּעֲיָא שִׂירְטוּט, וְאִידֵּי וְאִידֵּי נִכְתָּבוֹת שֶׁלֹּא מִן הַכְּתָב. מַאי טַעְמָא? מִיגְרָס גְּרִיסִין. אָמַר רַב חֶלְבּוֹ: אֲנָא חֲזֵיתֵיהּ לְרַב הוּנָא, דַּהֲוָה יָתֵיב אַפּוּרְיָא דְּסֵפֶר תּוֹרָה עֲלֵיהּ, וְכַף לְכַדָּא אַאַרְעָא, וְאַנַּח עֲלֵיהּ סֵפֶר תּוֹרָה, וַהֲדַר יְתֵיב בְּמִיטָּה. קָסָבַר: אָסוּר לֵישֵׁב עַל גַּבֵּי מִיטָּה שֶׁסֵּפֶר תּוֹרָה מוּנָּח עָלֶיהָ. וּפְלִיגָא דְּרַבָּה בַּר בַּר חָנָה, דְּאָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מוּתָּר לֵישֵׁב עַל גַּבֵּי מִיטָּה שֶׁסֵּפֶר תּוֹרָה מוּנָּח עָלֶיהָ. וְאִם לְחָשְׁךָ אָדָם לוֹמַר: מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי אֶלְעָזָר שֶׁהָיָה יוֹשֵׁב עַל הַמִּיטָּה וְנִזְכַּר שֶׁסֵּפֶר תּוֹרָה מוּנָּח עָלֶיהָ, וְנִשְׁמַט וְיָשַׁב עַל גַּבֵּי קַרְקַע, וְדוֹמֶה כְּמִי שֶׁהִכִּישׁוֹ נָחָשׁ – הָתָם סֵפֶר תּוֹרָה עַל גַּבֵּי קַרְקַע הֲוָה. אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל: כְּתָבָהּ אִגֶּרֶת – פְּסוּלָה. מַאי טַעְמָא? אָתְיָא ״כְּתִיבָה״ ״כְּתִיבָה״ מִסֵּפֶר. וְאָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל: תְּלָאָהּ בְּמַקֵּל – פְּסוּלָה. מַאי טַעְמָא? ״בִּשְׁעָרֶיךָ״ בָּעֵינַן. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: תְּלָאָהּ בְּמַקֵּל, אוֹ שֶׁהִנִּיחָהּ אַחַר הַדֶּלֶת – סַכָּנָה וְאֵין בָּהּ מִצְוָה. שֶׁל בֵּית מוֹנְבַּז הַמֶּלֶךְ הָיוּ עוֹשִׂין בְּפוּנְדְּקוֹתֵיהֶן כֵּן, זֵכֶר לִמְזוּזָה. וְאָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל: מִצְוָה לְהַנִּיחָהּ בְּתוֹךְ חֲלָלוֹ שֶׁל פֶּתַח. פְּשִׁיטָא, ״בִּשְׁעָרֶיךָ״ אָמַר רַחֲמָנָא! סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא, הוֹאִיל וְאָמַר רָבָא: מִצְוָה לְהַנִּיחָהּוהא בעיא שרטוט - כדמפרש לקמן ובתפילין לא אשכחן דבעי שרטוט: מגרס גריסין - רהוטים הם בפי כל אדם ואין טועין בהם הילכך אין צריך להעתיקם מספר אחר: כף כדא אארעא - כפה כד על הארץ: והניח ס"ת עליו - לפי שהיה ס"ת מונח על ראשה והיה רוצה לישב על המיטה: ונדמה לו - מרוב צער כמי שהכישו נחש: על גבי קרקע - היה ס"ת מושלך דאיכא בזיונא יתירא לכך נצטער: כתבה איגרת - בלא שרטוט ולא דקדק בחסרות ויתרות כאיגרת בעלמא: כתיבה כתיבה - וכתבתם על מזוזות וכתב לה ספר כריתות אי נמי כתוב זאת זכרון בספר מה ספר בעי דקדוק אף מזוזה בעיא דקדוק: תלאה - למזוזה על הפתח במקל: שהניחה אחורי הדלת - שקבעה בכותל אחורי הדלת: סכנה - מן המזיקים שאין הבית משתמר בה עד שיקבענה בצורת הפתח כהילכתה: היו עושין בפונדקותיהן כן - פונדק היינו בית שלנין בו עוברי דרכים בדרך ואין חייבין במזוזה דלאו דירת קבע הוא כדתניא לקמן בהתכלת הדר בפונדקי בארץ ישראל כל שלשים יום פטור מן המזוזה ושל בית מונבז המלך כשהיו מהלכים בדרך נושאין מזוזות עמהם ותולין אותן בפונדק במקל עד הבקר זכר למזוזה לפי שלא היו דרין לעולם דירת קבע אלא הולך היה מעיר לעיר במלכותו: בתוך חלל הפתח - ולא מבחוץ: פשיטא בשעריך כתיב - דהיינו מקום סגירת השער:הא מורידין עושין והא בעיא שרטוט. וא"ת דילמא במשרטטי וי"ל דלא היו רגילין לשרטט ספר תורה ותפילין כיון דלא בעו שרטוט כדאמרינן בירושלמי בפ"ק דשבת כל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט ובסדר רב עמרם מביאו והא דאמרינן בספ"ק דמגילה (דף טז:) דברי שלום ואמת מלמד שצריכה שרטוט כאמיתה של תורה לא כמו שפירש שם בקונטרס דמיירי בס"ת ממש אלא במזוזה קאמר שהיא אמיתה של תורה שיש בה מלכות שמים וכדמוכח הכא דמזוזה בעיא שירטוט ותדע דאי בספר תורה כפירוש הקונטרס היה לו לדרוש מדנקראת ספר כדדרשינן התם דרשא אחריתי מדנקראת ספר ומיהו י"ל דאי מדנקראת ספר הוה ליה לאשכוחי חד עניינא דלא ליבעי שרטוט כיון דנקראת כמו כן איגרת כדאמרינן נמי (מגילה דף יט.) לענין תפירה דלא צריך לתופרה כולה בגידין ובירושלמי משמע כפירוש הקונטרס דמספר תורה עצמה יליף דקאמר התם נאמר כאן דברי שלום ואמת ונאמר להלן אמת קנה ואל תמכור מה להלן צריך שרטוט אף כאן צריך שרטוט משמע דאיירי בכל התורה כולה דאכל התורה כולה כתיבא קרא ואמר רבינו תם דס"ת בעי שרטוט משום (שמות ט״ו:ב׳) זה אלי ואנוהו אבל תפילין דמכוסין בעור לא בעו שרטוט דלא שייך בהו נוי וקצת תימה דבסמוך ילפינן מזוזה מס"ת בג"ש כתיבה כתיבה לענין כתיבת אגרת ואמאי לא ילפינן מינה ס"ת ממזוזה לענין שירטוט וכ"ת לענין כתיבה לא ילפינן הא לקמן בעי למילף לענין כתיבה על האבנים ומהא דאמרינן במסכת סופרים (פ"א) מסרגלין בקנים וכותבין בדיו עוד נמי אמרינן התם דכל יריעה שאינה מסורגלת פסולה משם אין ראיה דדילמא בשרטוט עליון איירי דאי אפשר לכתוב שלש תיבות או ארבע בלא שרטוט כדתניא בפ"ק דגיטין (דף ו:) אבל שרטוט בין שיטה לשיטה אפשר דלא בעיא ומהא אמר שנוהגין לכתוב באגרות שלומים ארבע וחמש תיבות מן הפסוק בלא שרטוט משום דלא אסרו אלא דוקא שכותב הפסוק לדרשא כי ההוא עובדא דרבי אביתר דגיטין אבל מה שאדם כותב באגרת מן הפסוק לדבר צחות שרי בלא שרטוט ומיהו משמע בירושלמי דאסור בכל ענין שאפי' באגרת שלומים היו מהפכים הפסוק ולא היו כותבים אותו ככתבו דקאמרינן בפ"ג דמגילה מהו מיכתב תרתין תלת מילין מן הפסוק מר עוקבא שלח לריש גלותא דהוה דמיך וקאי בזימרי ישראל אל תשמח (ישראל אל) בעמים [אל] גיל וחולק על הש"ס שלנו דקאמר בגיטין (דף ז.) דשירטט וכתב ליה רבי זעירא כתב ולא זכר יואש המלך ולא כתב כדכתיב המלך יואש רבי ירמיה שלח כתב לרבי יודן לשנוא את אהוביך ולאהוב את שונאיך שלח רבי אבהו אבל תמר תמרורים בתמרוריה היא עומדת ובקשנו למתקה ולשוא צרף צרוף (ירמיהו ו׳:כ״ט) רבי מנא שלח כתב לרבי אושעיא בר שמאי ראשיתך מצער היה ואחריתך מאד תשגיא (איוב ח׳:ז׳) מ"ר: אסור לישב על גבי מטה שספר תורה מונח עליה. בירושלמי בפרק מי שמתו אמרינן תיבה שהיא מליאה ספרים נותנה לראש המטה ואינו נותנה למרגלות המטה רבי אבין בשם רב הונא והוא שתהא מטה גבוהה עשרה טפחים ולא יהו רגלי המטה נוגעין בתיבה עוד קאמר לא ישב אדם על גבי ספסל שס"ת מונח עליה ומעשה ברבי אליעזר כו' אם היה נתון על גבי דבר אחר מותר עד כמה רבי אבא בשם רב הונא טפח רבי ירמיה בשם רבי זירא כל שהוא: דאמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן מותר לישב על גבי מטה שס"ת מונח עליה. נראה דהלכה כר' יוחנן לגבי רב הונא דאפי' לגביה רב רביה הלכה כמותו כדאמר (ביצה ד.) ותלמידי דרב הונא לא סברי כוותיה דבעי לאותובי ס"ת אפורייה בפ' בתרא דמועד קטן (דף כה.) מ"ר: כתבה אגרת פסולה מ"ט אתיא כתיבה כתיבה מספר. פירש בקונטרס איגרת בלא שרטוט וקשה דלעיל אמרינן שרטוט של מזוזה הלכה למשה מסיני והכא יליף כתיבה כתיבה ומפרש ר"ת אגרת מקרא ולא מסורת שלא דקדק בחסירות ויתירות אלא כאגרת בעלמא והא דיליף כתיבה כתיבה לא כמו שפירש בקונטרס מוכתב לה ספר כריתות דכמה חסירות ויתירות יש בגט דיתיהווייין דיתיצבייין חמשה חמשה יודין וגם חסירות כגון למהך ושרטוט נמי אשכחן דבעי בגט ועוד מספר הכתוב בגט לאו למעוטי אגרת דלספירת דברים הוא דאתא כדאמרינן בגיטין (דף כא:) ומיהו בפרק שני דגיטין (דף כ:) דאמרינן דספר דגט אתא למעוטי שנים וג' ספרים וה"ה דנמעט נמי כתבו אגרת כמו בפרק שני דסוטה (דף יז:) דדרשינן תרווייהו מספר ועוד יש לפרש דיליף הכא מסוטה דממעטינן בפרק שני דסוטה כתבה איגרת מדכתיב בספר ובפירוש הקונטרס לשון אחר דיליף מכתוב זאת זכרון וצ"ע אמאי לא ילפינן ליה גט כתיבה כתיבה דליפסול בהכי (או) מדכתיב ביה ספר ואין לפרש אגרת ר"ל בעמודים קצרים שאינם רחבים כג' פעמים למשפחותיכם כדאמר לעיל (מנחות דף ל.) ולא ירבה בדפין שנראה כאגרת דהא אמרינן לעיל מזוזה שעשאה שתים שלש ואחת כשירה ואע"פ שפירשתי שצריך לדקדק בחסירות ויתירות אין להקשות מהא דתנן בפרק השואל (ב"מ דף קא:) דמשכיר חייב בכל דבר שהוא מעשה אומן ומשמע בגמרא דשוכר חייב במזוזה דחובת הדר היא דהתם לא מיירי אלא בבנייני הבית ומקום מזוזה נמי דהוי על השוכר כדאמר התם משום דלא מעשה אומן הוא דאיפשר בגובתא דקניא היינו מעשה שהוא בגוף הבית עצמו. מ"ר: סכנה ואין בה מצוה. פי' בקונטרס כיון דעשאה שלא כהילכתה אין הבית משתמר מפני המזיקין וקשה לרבינו תם דא"כ הו"ל למימר הכי אבל העשויה שלא כהילכתה ונראה דתלאה במקל נוקף בה ראשו דלאו אדעתיה וכן אחורי הדלת רגילה להיות בולטת ומכה בה ראשו והא דאמר בפ' השואל (ב"מ ד' קב.) אפשר בגובתא דקניא ופירש שם בקונטרס דתלי ליה בגובתא דקניא חלול לא תלי ממש קאמר. מ"ר: