טוען את הדף…
אֵין לָהּ שִׁיעוּר לְמַעְלָה, אֲבָל יֵשׁ לָהּ שִׁיעוּר לְמַטָּה. דְּאִי לָא תֵּימָא הָכִי, כַּיּוֹצֵא בּוֹ לוּלָב אֵין לוֹ שִׁיעוּר, הָכִי נָמֵי דְּאֵין לוֹ שִׁיעוּר כְּלָל? וְהָתְנַן: לוּלָב שֶׁיֵּשׁ בּוֹ שְׁלֹשָׁה טְפָחִים כְּדֵי לְנַעְנֵעַ בּוֹ – כָּשֵׁר, אֶלָּא: אֵין לוֹ שִׁיעוּר לְמַעְלָה, אֲבָל יֵשׁ לוֹ שִׁיעוּר לְמַטָּה; הָכִי נָמֵי אֵין לוֹ שִׁיעוּר לְמַעְלָה, אֲבָל יֵשׁ לוֹ שִׁיעוּר לְמַטָּה. תָּנוּ רַבָּנַן: ״צִיצִת״ – אֵין צִיצִית אֶלָּא עָנָף, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״וַיִּקָּחֵנִי בְּצִיצִת רֹאשִׁי״, וְאָמַר אַבָּיֵי: וְצָרִיךְ לְפָרוֹדַהּ כִּי צוּצִיתָא דְּאַרְמָאֵי. תָּנוּ רַבָּנַן: הֵטִיל עַל הַקֶּרֶן, אוֹ עַל הַגְּדִיל – כְּשֵׁירָה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב (אוֹמֵר) פּוֹסֵל בִּשְׁתֵּיהֶן. כְּמַאן אָזְלָא הָא דְּאָמַר רַב גִּידֵּל אָמַר רַב: צִיצִית צְרִיכָה שֶׁתְּהֵא נוֹטֶפֶת עַל הַקֶּרֶן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם״, כְּמַאן? כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב. אָמַר רַבִּי יַעֲקֹב אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: וְצָרִיךְ שֶׁיַּרְחִיק מְלֹא קֶשֶׁר גּוּדָל. וְאִיצְטְרִיךְ דְּרַב פָּפָּא, וְאִיצְטְרִיךְ דְּרַבִּי יַעֲקֹב, דְּאִי מִדְּרַב פָּפָּא הֲוָה אָמֵינָא: תּוֹךְ שָׁלֹשׁ דְּלָא לַירְחֵיק טְפֵי, וְכַמָּה דִּמְקָרַב מְעַלֵּי, אִיצְטְרִיךְ דְּרַבִּי יַעֲקֹב. וְאִי מִדְּרַבִּי יַעֲקֹב, הֲוָה אָמֵינָא: מְלֹא קֶשֶׁר גּוּדָל, דְּלָא לִיקְרַב טְפֵי, וְכַמָּה דְּרַחִיק מְעַלֵּי, צְרִיכָא. רָבִינָא וְרַב סַמָּא הֲווֹ יָתְבִי קַמֵּיהּ דְּרַב אָשֵׁי, חַזְיֵיהּ רַב סַמָּא לְקַרְנֵיהּ דִּגְלִימֵיהּ דְּרָבִינָא דִּסְתַר וּבְצַר מִמְּלֹא קֶשֶׁר גּוּדָל, אֲמַר לֵיהּ: לָא סָבַר לַהּ מָר לְהָא דְּרַבִּי יַעֲקֹב? אֲמַר לֵיהּ: בִּשְׁעַת עֲשִׂיָּיה אִיתְּמַר. אִיכְּסִיף, אֲמַר לֵיהּ רַב אָשֵׁי: לָא תִּתְּקִיף לָךְ, חַד מִינַּיְיהוּ כִּתְרֵי מִינַּן. רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב רָמֵי אַרְבַּע, וְעָיֵיף לְהוּ מֵיעָף, וּמְעַיֵּיל לְהוּ בִּגְלִימָא, וְאָבֵיק לְהוּ מֵיבָק. קָסָבַר: בָּעֵינַן תְּמָנְיָא בִּגְלִימָא, כִּי הֵיכִי דְּלֶיהְוֵי ״גְּדִיל״ ״גְּדִילִים״ בִּמְקוֹם פְּתִיל. רַב יִרְמְיָה מִדִּפְתִּי רָמֵי תְּמָנְיָא, דְּאִינְהוּ שִׁיתְּסַר, וְלָא אָבֵיק לְהוּ. מָר בְּרֵיהּ דְּרָבִינָא עָבֵיד כְּדִידַן. רַב נַחְמָן אַשְׁכְּחֵיהּ לְרַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה רָמֵי חוּטֵי, וְקָא מְבָרֵךְ ״לַעֲשׂוֹת צִיצִית״. אֲמַר לֵיהּ: מַאי ״צִיצִי״ [דְּקָא] שָׁמַעְנָא? הָכִי אָמַר רַב: צִיצִית אֵין צְרִיכָה בְּרָכָה. כִּי נָח נַפְשֵׁיהּ דְּרַב הוּנָא, עָל רַב חִסְדָּא לְמִירְמֵא דְּרַב אַדְּרַב, וּמִי אָמַר רַב: צִיצִית אֵין צָרִיךְ בְּרָכָה? וְהָא אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: מִנַּיִן לְצִיצִית בְּגוֹי שֶׁהִיא פְּסוּלָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת״ – בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יַעֲשׂוּ וְלֹא הַגּוֹיִם יַעֲשׂוּ! וְהָא מַאי רוּמְיָא? אָמַר רַב יוֹסֵף: קָסָבַר רַב חִסְדָּא: כׇּל מִצְוָה שֶׁכְּשֵׁירָה בְּגוֹי – בְּיִשְׂרָאֵל אֵין צָרִיךְ לְבָרֵךְ, כׇּל מִצְוָה שֶׁפְּסוּלָה בְּגוֹי – בְּיִשְׂרָאֵל צָרִיךְ לְבָרֵךְ. וּכְלָלָא הוּא? וַהֲרֵי מִילָה דִּכְשֵׁירָה בְּגוֹי, דְּתַנְיָא: עִיר שֶׁאֵין בָּהּ רוֹפֵא יִשְׂרָאֵל, וְיֵשׁ בָּהּ רוֹפֵא אַרְמַאי וְרוֹפֵא כּוּתִי – יָמוּל אַרְמַאי וְאַל יָמוּל כּוּתִי, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כּוּתִי וְלֹא אַרְמַאי. וּבְיִשְׂרָאֵל צָרִיךְ לְבָרֵךְ, דְּאָמַר מָר: הַמָּל אוֹמֵר: ״בָּרוּךְ אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל הַמִּילָה״. מִידֵּי הוּא טַעְמָא, אֶלָּא לְרַב? רַב מִיפְסָיל פָּסֵיל, דְּאִיתְּמַר: מִנַּיִן לְמִילָה בְּגוֹי שֶׁפְּסוּלָה? דָּרוּ בַּר פָּפָּא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב אָמַר: ״וְאַתָּה אֶת בְּרִיתִי תִשְׁמֹר״. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: ״הִמּוֹל יִמּוֹל״, הַמָּל יִמּוֹל. סוּכָּה מְסַיַּיע לֵיהּ, תְּפִילִּין הָוֵי תְּיוּבְתֵּיהּ. הֲרֵי סוּכָּה דִּכְשֵׁירָה בְּגוֹי, דְּתַנְיָא: סוּכַּת גּוֹיִם, סוּכַּת נָשִׁים, סוּכַּת בְּהֵמָה, סוּכַּת כּוּתִיִּים, סוּכָּה מִכׇּל מָקוֹם – כְּשֵׁירָה, וּבִלְבַד שֶׁתְּהֵא מְסוּכֶּכֶת כְּהִילְכָתָהּ. וּבְיִשְׂרָאֵל אֵין צָרִיךְ לְבָרֵךְ, דְּתַנְיָא: הָעוֹשֶׂה סוּכָּה לְעַצְמוֹ אוֹמֵר: ״בָּרוּךְ אַתָּה ה׳ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם שֶׁהֶחֱיָינוּ וְקִיְּמָנוּ וְהִגִּיעָנוּ לַזְּמַן הַזֶּה״, בָּא לֵישֵׁב בָּהּ אוֹמֵר: ״בָּרוּךְ אַתָּה ה׳ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ לֵישֵׁב בַּסּוּכָּה״, וְאִילּוּ ״לַעֲשׂוֹת סוּכָּה״ לָא מְבָרֵךְ. תְּפִילִּין תְּיוּבְתֵּיהּ, וַהֲרֵי תְּפִילִּין דִּפְסוּלוֹת בְּגוֹי, דְּתָנֵי רַב חִינָּנָא בְּרֵיהּ דְּרָבָאאין לה שיעור למעלה - דכמה דבעי ליהוי ארוך: ויש לה שיעור למטה - דמשולשת ד' בעינן אבל בציר מהכי לא והדקתני משהו דבמשהו נמי מתכשרי גרדומי: וצריך לפרודה כי צוציתא דארמאי - כבלורית של עובדי כוכבים דבוקות מלמטה ופרודות מלמעלה: על הקרן - על שפת חודה של קרן: גדיל - חוט עבה וחזק בבגד תחילה כדי שלא יהא נוח ליקרע. ל"א גדיל אלו הן חוטין שבשפתי שני הצדדים וקורין אוריל"ש: שתהא נוטפת על הקרן - שתהא תולה ומכה על הקרן כלומר כשיגביהנה למעלה מן השפה כדי שתהא תולה ונוגעת התלויה בקרן: שירחיק מלא קשר גודל - צריך שיגביהנה מן השפה מלא קשר גודל שיעור הציפורן עם בשר עד פרק ראשון: ואיצטריך דרב פפא - דאמר לעיל ארבעה בתוך שלשה דמשמע שלא יגביהנה יותר מג' אצבעות: וכמה דקריב לשפה טפי מעלי - ואפילו בחודה של שפה ליתכשר: דסתר ובצר ממלא קשר גודל - דנסתר ונרחב [הנקב] וירד [הגדיל] למטה עד שעמד בציר ממלא קשר: אי נמי נסתר הבגד מלמטה שקורין אנפיליי"ר עד שנפחת מן השפה עד הנקב ממלא קשר גודל: בשעת עשייה [איתמר] - דרבי יעקב ואנא נמי בשעת עשייה [הוה] מלא קשר גודל: איכסף - רב סמא: א"ל - לרב סמא: חד מינייהו - מבני ארץ ישראל ורבינא מא"י הוה: ועייף להו - כופל לה קודם שיתלם בציצית: ומעייל להו בגלימא - מכניס הכפל בנקב הטלית: ואביק להו מיבק - עונבן שחוזר ומכניס שתים הראשים בתוך הכפל ותלויין בעניבה בטלית דהכי דריש גדיל שנים גדילים תרתי משמע שהן ד' חוטין ואחר כך כופלן לשמנה: רמי ח' - חוטין דכתיב גדילים לרבות עוד שנים גדילים דהוו תמניא חוטין. כך קבלה מרבינו יעקב הזקן דמסכת יבמות: דאינהו שיתסר - לאחר שהכניסן בטלית כופלן והן שיתסר: כדידן - מכניס ד' חוטין ואחר כך כופלן לשמונה: רמי חוטין - היה מטיל ציצית לטליתו: ציצי - ליגלג: אין צריכה ברכה - בשעת עשייה: מאי רומיא - מאי קושיא: כל מצוה שכשירה בעובד כוכבים בישראל אינו צריך ברכה - דאין יכול לומר אשר קדשנו דהא עובד כוכבים נמי כשר בה. מפי המורה: רופא - מוהל: ואל ימול כותי - לפי שמל לשם הר גריזים כדמפרש התם במסכת ע"ז (דף כז.): מידי הוא טעמא - דמקשי רב חסדא: אלא לרב רב מיפסל פסיל - מילה בעובד כוכבים הלכך איכא למימר דרב חסדא לא קשיא אלא לרב: ואתה את בריתי תשמור - לנימול כמותך אני מוסרו: המול ימול - קרי ביה המל ימול: סוכה מסייע ליה - לרב חסדא: סוכה מכל מקום - מפרש בפ"ק דמסכת סוכה:ואביק להו מיבק. נ"ל שלא היה מעביר דרך נקב האבק אלא שבעה חוטין לכל היותר והשמיני מניח וקושר בו דאל"כ היה יכול להעביר הציצית מן הטלית דרך האבק אחר עשייתן ולא משכחת כלאים בציצית: תמניא בגלימא. דריש גדילים ארבעה וכן מתכלת שבשעת נתינתן בטלית יהו שמונה ורבי ירמיה מדפתי סובר כן ואם כן הוו להו שיתסר דלית ליה אבק: מנין לציצית בעובד כוכבים שהיא פסולה. משמע הא אשה כשירה ולא אמר כל שאינו בלבישה אינו בעשייה דהא לא כתיב בגופה לבישה אלא בכלאים ומילתא אחריתי היא וגבי תפילין דרשי כי האי גוונא: בישראל אינו צריך לברך. דמשמע צונו ולא לאחרים: ואל ימול כותי. לאחר שהמיר דתו דסתמייהו לשם הר גריזים אע"ג דגירי אמת הן ועובד כוכבים אע"ג דבפ' המביא תניין (גיטין דף כג.) קא אמר גבי גט עובד כוכבים אדעתא דנפשיה עביד שאני התם דסתם אשה לאו לגירושין קיימא אבל סתם מילה לשמה קיימא והכי משני גבי זבחים (דף ב:) ומתוך כך ניחא בסמוך דמכשר ציצית בעובד כוכבים מדכתיב ועשו להם דמשמע אחרים יעשו להם ובתר הכי מכשר רב טוייה שלא לשמה ומייתי תנאי מתפילין משמע דבציצית נמי בעי לשמה אע"ג דעובד כוכבים כשר ותימה כיון דסתמא לשמו קאי אמאי איצטריך לרבות עובד כוכבים וי"ל כי היכי דלא נימעטי מבני ישראל ותימה וגבי ספרים ותפילין ומזוזות למה לי למעוטי עובד כוכבים מוקשרתם וכתבתם תיפוק לי דסתמא לאו לשמו קאי דבפרק הניזקין (גיטין דף נד:) פסל אזכרות שלא כתב לשמן דאמרינן התם ס"ת שכתבתי אזכרות שבה לא כתבתי לשמן משמע אלא סתמן כתבן דאיבעי למימר שכתבתי שלא לשמן וי"ל דאיצטריך משום עבד ואשה צדוקי ומסור ומומר אע"ג דתני עובד כוכבים הכי נמי תני כותי אע"ג דסתמיה לשם הר גריזים ולא איצטריך ליה קרא אי נמי לא דק ובעי למימר שלא לשמן דפ' כל הגט (גיטין דף כד.) תנן כל הגט שנכתב שלא לשם אשה פסול ואע"ג דסתמא נמי פסול אלמא לא דייק אי נמי נראה דאזכרות לבד בעינן כולי האי ואיצטריך למעוטי אי כתב בלא אזכרה: