מנחותסה:
טוען את הדף…
וְאִם מֹשֶׁה רַבֵּינוּ אוֹהֵב יִשְׂרָאֵל הָיָה, לָמָּה אִיחֲרָן בְּמִדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה? אָמַר לוֹ: רַבִּי, בְּכָךְ אַתָּה פּוֹטְרֵנִי? אָמַר לוֹ: שׁוֹטֶה! וְלֹא תְּהֵא תּוֹרָה שְׁלֵמָה שֶׁלָּנוּ כְּשִׂיחָה בְּטֵילָה שֶׁלָּכֶם! כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר: ״תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם״, וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר: ״שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה״. הָא כֵּיצַד? כָּאן – בְּיוֹם טוֹב שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת, כָּאן – בְּיוֹם טוֹב שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּאֶמְצַע שַׁבָּת. (שֶׁל רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: סוֹפֵר, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: מוֹנֶה, רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: מְעַמֵּר, רַבִּי יְהוּדָה: לְמַטָּה – סִימָן.) רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אֵינוֹ צָרִיךְ, הֲרֵי הוּא אוֹמֵר: ״תִּסְפׇּר לָךְ״, סְפִירָה תְּלוּיָה בְּבֵית דִּין, שֶׁהֵם יוֹדְעִים לְחַדֵּשׁ. ״מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת״ – מָחֳרַת יוֹם טוֹב, יָצָאת שַׁבַּת בְּרֵאשִׁית שֶׁסְּפִירָתָהּ בְּכׇל אָדָם. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: אָמְרָה תּוֹרָה מְנֵה יָמִים וְקַדֵּשׁ חֹדֶשׁ, מְנֵה יָמִים וְקַדֵּשׁ עֲצֶרֶת. מָה חֹדֶשׁ סָמוּךְ לְבִיאָתוֹ נִיכָּר, אַף עֲצֶרֶת סָמוּךְ לְבִיאָתָהּ נִיכֶּרֶת. וְאִם תֹּאמַר: עֲצֶרֶת לְעוֹלָם אַחַר הַשַּׁבָּת, הֵיאַךְ תְּהֵא נִיכֶּרֶת מִשֶּׁלְּפָנֶיהָ? רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: אָמְרָה תּוֹרָה הָבֵא עוֹמֶר בַּפֶּסַח, וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם בָּעֲצֶרֶת. מָה לְהַלָּן – רֶגֶל וּתְחִלַּת רֶגֶל, אַף כָּאן – רֶגֶל וּתְחִלַּת רֶגֶל. רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתִירָא אוֹמֵר: נֶאֱמַר ״שַׁבָּת״ לְמַעְלָה, וְנֶאֱמַר ״שַׁבָּת״ לְמַטָּה. מָה לְהַלָּן – רֶגֶל, וּתְחִלַּת רֶגֶל סָמוּךְ לָהּ, אַף כָּאן – רֶגֶל, וּתְחִלַּת רֶגֶל סָמוּךְ לָהּ. תָּנוּ רַבָּנַן: ״וּסְפַרְתֶּם לָכֶם״, שֶׁתְּהֵא סְפִירָה לְכׇל אֶחָד וְאֶחָד. ״מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת״ – מִמָּחֳרַת יוֹם טוֹב, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא לְמָחֳרַת שַׁבַּת בְּרֵאשִׁית? רַבִּי יוֹסֵי בַּר יְהוּדָה אוֹמֵר: הֲרֵי הוּא אוֹמֵר ״תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם״, כׇּל סְפִירוֹת שֶׁאַתָּה סוֹפֵר לֹא יְהוּ אֶלָּא חֲמִשִּׁים יוֹם. וְאִם תֹּאמַר מִמָּחֳרַת שַׁבַּת בְּרֵאשִׁית, פְּעָמִים שֶׁאַתָּה מוֹצֵא חֲמִשִּׁים וְאֶחָד, וּפְעָמִים שֶׁאַתָּה מוֹצֵא חֲמִשִּׁים וּשְׁנַיִם, חֲמִשִּׁים וּשְׁלֹשָׁה, חֲמִשִּׁים וְאַרְבָּעָה, חֲמִשִּׁים וַחֲמִשָּׁה, חֲמִשִּׁים וְשִׁשָּׁה. רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתִירָא אוֹמֵר: אֵינוֹ צָרִיךְ,ואם אוהבן היה למה מאחרן ארבעים שנה - ודיחוי בעלמא קאמר ליה משום דהוא היה אומר דברי הבל: לא תהא תורה שלמה - (לעולם) לדחות אדם בקנה ובקש כשיחה בטילה שלכם דלנו יש ראיה ולכם אין ראיה: חמשים יום - משמע ימים ולא שבועות וכתוב אחד אומר שבועות ושבועות לא קרי אלא אותן המתחילות באחד בשבת ומסיימות בשבת: הא כיצד הא ביו"ט ראשון של פסח שחל בשבת - דממחרתו אחר השבת דהוא יום הבאת עומר ומתחילין לימנות מתוקם שבע שבתות תמימות תהיינה: ביו"ט - של פסח שחל להיות באמצע שבת דמתחילין למנות למחרתו מיתוקם קרא בחמשים יום ולא שבועות שלמות אלא מתחילין למנות באמצע שבת: תספר לך - משמע לך תהא מסורה הספירה: ספירה תלויה בבית דין - שבית דין קובעין המועדות וצריך לשאל אימתי חל יום טוב ראשון של פסח שמתחיל למנות הספירה ממחרת: יצתה שבת בראשית - שבת ממש שספירתה תלויה בכל אדם שאין צריך לאדם לישאל לבית דין אימתי חל יום ראשון אלא ממתין עד שבת שבתוך הפסח מתחיל: מנה ימים וקדש חדש - עד חדש ימים (דחדש) מנה תשעה ועשרים יום ויקדש חדש ביום שלשים: מה חדש סמוך לביאת חשבונו ניכר - מאימתי תתחיל למנות דהיינו מיום כ"ט משעת מולד הלבנה: אף עצרת סמוך לביאתו - מנין החמשים ניכר להם יום קבוע שיתחילו למנות בו דהיינו ממחרת יו"ט ראשון שאם ממתינין עד לאחר השבת אין שם היכר יום קבוע דפעמים שמתחיל למנות בי"ז פעמים בי"ח: מה להלן - בשתי הלחם בעצרת רגל הוא ותחילת רגל: אף יום הבאת עומר - רגל ותחילת רגל ואם נמתין עד לאחר השבת פעמים שהיתה באה בסוף הרגל כגון שחל פסח בשני בשבת: שבת למטה - עד ממחרת השבת השביעית וגו' (ויקרא כ״ג:ט״ז) והקרבתם מנחה חדשה דהיינו עצרת ונאמר שבת למעלה (שם) וספרתם לכם ממחרת השבת וגו': מה להלן - בשבת שלמטה האמור בשתי הלחם: רגל ותחילת רגל - סמוך לאותה שבת דהיינו עצרת המתחלת למחרת של שבת שביעית לאחר שעברה שבוע דאותה שבת היינו שבוע אף שלמעלה האמורה בעומר רגל ותחילת הרגל הוי סמוך לה דהיינו יום ראשון של פסח שיהא סמוך (לרגל) לעומר (אלמא) ממחרת השבת מחרת יו"ט קאמר דיום טוב קרוי שבת דכתיב (שם) ביום הראשון שבתון: לכל אחד ואחד - שכל אחד חייב לספור: כל ספירות שאתה סופר - לעולם יהו שוות שלא יהו בכולן אלא החמשים כשם שאם חל פסח בשבת שלדברי הכל אתה מונה מיום המחרת שהוא יו"ט שני של פסח חמשים יום אף לעולם לא תספור ימים מיום שני של פסח אלא חמשים וא"ת שבת בראשית פעמים שאתה מונה לפי החשבון של אשתקד שהתחילה למנות מיום שני יהא עכשיו נ"א כגון חל פסח (של) בערב שבת ואתה מונה מאחד בשבת נ"ב כגון אם חל בה' בשבת נ"ג כגון אם חל ברביעי בשבת נ"ד בשלישי נ"ה בשני נ"ו באחד בשבת מיום ראשון עד יום עצרת:כתוב אחד אומר תספרו חמשים יום. ואם תאמר והלא לא ספרינן אלא מ"ט יום ויש לומר שלא צוה הכתוב לספור חמשים דהכי קאמר קרא עד ממחרת השבת השביעית שהוא יום חמשים תספרו אי נמי חמשים יום תספרו אוהקרבתם דבתריה קאי והכי קאמר עד ממחרת השבת השביעית תספרו ולא עד בכלל נ' יום והקרבתם מנחה חדשה: מה חדש סמוך לביאתו ניכר. פירש בקונטרס לביאת חשבונו ניכר מאימת מתחיל למנותו דהיינו מיום כ"ט משעת מולד לבנה אף עצרת סמוך למנין החמשים ניכר להם יום קבוע דהיינו בט"ז בחודש ממחרת יו"ט ראשון שאם ממתינים עד לאחר השבת אין שם היכר יום קבוע דפעמים שמתחילין למנות בט"ז פעמים בי"ז פעמים בשמנה עשר פעמים בי"ט ור"ת מפרש מה חודש סמוך לביאתו של חודש ניכר מתי יהיה ראש חודש דמיד דמיכסי סיהרא ואינה נראית כולי עלמא ידעי שהיום יהיה מולד ולמחר יקדשו ב"ד את החדש אף עצרת צריך שיהא ניכר וידוע לעולם זמן קדושתה סמוך לביאתה דהיינו אם מתחילין למנות בששה עשר בניסן שיתנו עיניהם כמה הלבנה גדולה בחמשה לחודש וכשיראה בסיון באותו שיעור ידעו שלמחר יתקדש עצרת ולקמן פריך דלמא ביו"ט אחרון קאי ויתנו עיניהם בי"ב בסיון וה"ר משולם גריס מנה ימים וקדש יובל משום דמנה ימים וקדש חודש נפקא לן בריש מסכת מגילה (דף ה.) מדכתיב עד חדש ימים ימים אתה מונה לחדשים ואי אתה מונה שעות לחדשים וזו היא מדרש חכמים ולא שייך למימר אמרה תורה אלא בדבר שהצדוקים מודים בו כי ההוא דתני (בפ' בתרא דר"ה) (דף כט.) הכי אמרה תורה הבא עומר בפסח ושתי הלחם בעצרת דבהדיא כתיב וכן ספירת יובל כתובה בהדיא סמוך לביאת התחלת חשבונו ניכר שלעולם מתחילין למנות למחרת שנת החמשים אף עצרת סמוך לביאת התחלת חשבונו יהא ניכר שזה הוא למחרת יו"ט הראשון ולא ישתנה לעולם ור"ת אומר דמצינו בשילהי פ"ק דר"ה (דף טז.) אמרה תורה נסכו מים לפני בחג אע"פ שאין הצדוקים מודים שרגמוהו באתרוגיהן ומיהו יש לחלק משום דהתם קאמר מפני מה אמרה תורה אבל יש להביא ראיה מהא דאמרינן עולת חודש בחדשו אמרה תודה חדש (חודש) והבא לי קרבן מתרומה חדשה ואין צדוקין מודין בדרשה זו ועוד קשה דה"ל למימר מנה שנים וקדש יובל דימים לא מצינו דהכי כתיב קרא וספרת לך שבע שבתות שנים שבע שנים שבע פעמים ועוד יש לפרש מה חודש סמוך לביאתו ניכר כל שעה ע"י חשבון מתי יבוא שלעולם כשיעבור שלשים יום מר"ח מקדשין את החדש אף עצרת סמוך לביאה ניכרת על ידי חשבון השוה יש להכיר מתי יבא עצרת שלעולם לאחר חמשים יהא עצרת ולדברי הצדוקין אינה ניכרת יפה דפעמים יש יותר: מה להלן רגל כו'. ולדבריהם זימנין דהוי אחר הרגל כגון דחל פסח באחד בשבת: רגל ותחלת הרגל. אע"ג דעצרת יום אחד כיון דיש לחגיגתו תשלומין כל שבעה שייך בה תחלת רגל: וספרתם לכם שתהא ספירה לכל אחד ואחד. גבי יובל כתיב (ויקרא כ״ה:ח׳) וספרת לך דאבית דין קאמר להו רחמנא ושמא בית דין סופרין ומברכין כמו שאנו מברכין על ספירת העומר וגבי זבה דכתיב (שם טו) וספרה לא שייך בה ברכה כיון שסותרת דאי חזיא אפילו בשביעי סתרה: רבי יהודה בן בתירא אומר אינו צריך. בברייתא דלעיל דורש ר"י בן בתירא בענין אחר ובספר שכתב רבינו גרשום מאור עיני הגולה מחק מהא בתרא בן בתירא וגריס ר"י סתם ושמא שנים היו דאחד היה בזמן הבית כדמוכח בריש פסחים (דף ג:) ועוד היה אחד דאמרינן בירושלמי דר"א ור' יהושע ביטלו מכשפות מאביו של ר"י בן בתירא שלא היה יכול להוליד ואין לחוש במאי דתני ליה בתר תנאי בתראי דה"נ תני מילתיה דר' יוסי בתר רבי יוסי בר"י שהיה ר"י חבירו של ר' יוסי פ' אחד דיני ממונות (סנהדרין לד.):