מנחותעג:
טוען את הדף…
שַׁלְמֵי הַגּוֹי – עוֹלוֹת, אִיבָּעֵית אֵימָא קְרָא, וְאִיבָּעֵית אֵימָא סְבָרָא. אִיבָּעֵית אֵימָא סְבָרָא – גּוֹי לִבּוֹ לַשָּׁמַיִם. וְאִיבָּעֵית אֵימָא קְרָא, ״אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַה׳ לְעֹלָה״ – כֹּל דִּמְקָרְבִי עוֹלָה לֶיהֱוֵי. מֵתִיב רַב חָמָא בַּר גּוּרְיָא: גּוֹי שֶׁהִתְנַדֵּב לְהָבִיא שְׁלָמִים, נְתָנָן לְיִשְׂרָאֵל – יִשְׂרָאֵל אוֹכְלָן, נְתָנָן לְכֹהֵן – הַכֹּהֵן אוֹכְלָן. אָמַר רָבָא: הָכִי קָא אָמַר, עַל מְנָת שֶׁיִּתְכַּפֵּר בָּהֶן יִשְׂרָאֵל – יִשְׂרָאֵל אוֹכְלָן, עַל מְנָת שֶׁיִּתְכַּפֵּר בָּהֶן כֹּהֵן – כֹּהֵן אוֹכְלָן. מֵתִיב רַב שֵׁיזְבִי: אֵלּוּ מְנָחוֹת נִקְמָצוֹת וּשְׁיָרֵיהֶן לַכֹּהֲנִים – מִנְחַת גּוֹיִם. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לָא קַשְׁיָא, הָא רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי, הָא רַבִּי עֲקִיבָא. דְּתַנְיָא: ״אִישׁ״, מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״אִישׁ אִישׁ״? לְרַבּוֹת אֶת הַגּוֹיִם שֶׁנּוֹדְרִין נְדָרִים וּנְדָבוֹת כְּיִשְׂרָאֵל. ״אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַה׳ לְעוֹלָה״ – אֵין לִי אֶלָּא עוֹלָה, שְׁלָמִים מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר ״נִדְרֵיהֶם״. תּוֹדָה מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר ״נִדְבוֹתָם״. מִנַּיִן לְרַבּוֹת הָעוֹפוֹת, וְהַיַּיִן, וְהַלְּבוֹנָה, וְהָעֵצִים? תַּלְמוּד לוֹמַר ״נִדְרֵיהֶם״, ״לְכׇל נִדְרֵיהֶם״, ״נִדְבוֹתָם״, ״לְכׇל נִדְבוֹתָם״. אִם כֵּן מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״עוֹלָה״, ״עוֹלָה״ – פְּרָט לִנְזִירוּת, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: ״אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַה׳ לְעֹלָה״ – אֵין לִי אֶלָּא עוֹלָה בִּלְבָד. וְהַאי פְּרָט לִנְזִירוּת, מֵהָכָא נָפְקָא? מֵהָתָם נָפְקָא, ״דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר לְהַזִּיר״ – בְּנֵי יִשְׂרָאֵל נוֹדְרִין, וְאֵין הַגּוֹיִם נוֹדְרִים. אִי מֵהָתָם – הֲוָה אָמֵינָא: קׇרְבָּן הוּא דְּלָא לַיְיתֵי, אֲבָל נְזִירוּת חָלָה עֲלַיְיהוּ, קָא מַשְׁמַע לַן. כְּמַאן אָזְלָא הָא דִּתְנַן, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: שִׁבְעָה דְּבָרִים הִתְקִינוּ בֵּית דִּין, וְזֶה אֶחָד מֵהֶן: גּוֹי שֶׁשִּׁלַּח עוֹלָתוֹ מִמְּדִינַת הַיָּם וְשִׁילַּח עִמָּהּ נְסָכֶיהָ – קְרֵיבִין מִשֶּׁלּוֹ, וְאִם לָאו – קְרֵיבִין מִשֶּׁל צִיבּוּר. לֵימָא רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי, וְלָא רַבִּי עֲקִיבָא! אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבִּי עֲקִיבָא, עוֹלָה וְכׇל (חַבְירָתַהּ) [אַבְזָרַהָא]. מַאן תְּנָא לְהָא דְּתָנוּ רַבָּנַן: ״אֶזְרָח״ – אֶזְרָח מֵבִיא נְסָכִים, וְאֵין הַגּוֹי מֵבִיא נְסָכִים. יָכוֹל לֹא תְּהֵא עוֹלָתוֹ טְעוּנָה נְסָכִים? תַּלְמוּד לוֹמַר ״כָּכָה״. מַנִּי? לָא רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי וְלָא רַבִּי עֲקִיבָא. אִי רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי – הָא אָמַר אֲפִילּוּ יַיִן נָמֵי! אִי רַבִּי עֲקִיבָא – הָא אָמַר: עוֹלָה – אִין, מִידֵּי אַחֲרִינָא – לָא. אִיבָּעֵית אֵימָא: רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי, וְאִיבָּעֵית אֵימָא: רַבִּי עֲקִיבָא. אִיבָּעֵית אֵימָא: רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי – סְמִי מֵהַהִיא ״יַיִן״, וְאִיבָּעֵית אֵימָא: רַבִּי עֲקִיבָא – עוֹלָה וְכׇל (חַבְירָתַהּ) [אַבְזָרַהָא]. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: מִנְחַת חוֹטֵא שֶׁל כֹּהֲנִים [וְכוּ׳]. מְנָא הָנֵי מִילֵּי? דְּתָנוּ רַבָּנַן: ״וְהָיְתָה לַכֹּהֵן כַּמִּנְחָה״, שֶׁתְּהֵא עֲבוֹדָתָהּ כְּשֵׁרָה בּוֹ. אַתָּה אוֹמֵר שֶׁתְּהֵא עֲבוֹדָתָהּ כְּשֵׁרָה בּוֹ, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא לְהַתִּיר מִנְחַת חוֹטֵא שֶׁל כֹּהֲנִים, וּמָה אֲנִי מְקַיֵּים ״וְכׇל מִנְחַת כֹּהֵן כָּלִיל תִּהְיֶה לֹא תֵאָכֵל״? מִנְחַת נִדְבָתוֹ, אֲבָל חוֹבָתוֹ תְּהֵא נֶאֱכֶלֶת. תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְהָיְתָה לַכֹּהֵן כַּמִּנְחָה״, מַקִּישׁ חוֹבָתוֹ לְנִדְבָתוֹ: מָה נִדְבָתוֹ אֵינָהּ נֶאֱכֶלֶת – אַף חוֹבָתוֹ אֵינָהּ נֶאֱכֶלֶת. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: וְכִי נֶאֱמַר ״וְהָיְתָה לַכֹּהֵן כְּמִנְחָתוֹ״? וַהֲלֹא לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא ״כַּמִּנְחָה״! אֶלָּא לְהַקִּישׁשלמי העובדי כוכבים - עובד כוכבים שנדר להביא שלמים עולות הן ואין נאכלין וה"ה דמנחתן כליל: לבו לשמים - כוונתו הוא שיהא קרבנותיו כליל לשמים ולא שיאכלו: כל דמקרבי עולה ליהוי - שיהא דין עולה שאין נאכלת ולא דין שלמים: הכהן אוכלן - כשאר שלמים וקשיא לרב הונא: הכי קאמר נתנן לישראל על מנת שיתכפר בהן ישראל - כגון שהיה ישראל מחוייב שלמים ונתנן עובד כוכבים להוציא ידי חובתו יזכה ישראל בבשר ואוכלו אבל נדר סתם שלמים ניהוי עולה: מנחת עובדי כוכבים - ושלמים כמנחתו דנאכלין לכהנים: והיין והלבונה - שיכול להתנדב ולהביא יין ולבונה: מה ת"ל לעולה - דמשמע שאין מביאין אלא עולה: פרט לנזירות - כלומר עולה סתם יכולין להביא ולא עולת נזירות שאם נדר בנזיר אין נזירות חל עליו לפי שיש בה עולה חטאת ושלמים: ר"ע אומר אין לי שמביא אלא עולה לחוד - פרט לכל שאר קרבנות והאי דתני שלמי העובדי כוכבים עולות היינו אליבא דר"ע ומתני' דקתני מנחת עובדי כוכבים רבי יוסי הגלילי היא: אי מהתם - מאשר יקריבו לה' לעולה: הוה אמינא קרבן נזירות הוא דלא לייתי - חטאת עולה ושלמים אבל וכו': קמ"ל - כי יפליא דאין נודרין כלל דאפי' נזירות לא חיילין עלייהו: התקינו בית דין וזה אחד מהן עובד כוכבים ששילח כו' לימא רבי יוסי היא - דמרבי ביין דהיינו נסכים: ולא ר"ע - דאמר אין לי אלא עולה ולא נסכים: אפי' תימא ר"ע - דהאי דאמר ר"ע דאין נודרין אלא עולה עולה וכל חבירתה דהיינו נסכים אבל נסכים לחודייהו לא: אזרח - בנסכים כתיב (במדבר ט״ו:י״ג) כל האזרח יעשה ככה: ואין העובד כוכבים - מתנדב להביא נסכים בלא זבח: ככה - עיכובא שיהו כל עולות טעונות נסכים: הא אמר אפי' יין לחודיה נמי - מביא כדקתני מנין לרבות העופות והיין לחודיה דהיינו נסכים שמביא והכא תניא אין העובד כוכבים מביא נסכים: הא אמר עולה - לחודה אין מידי אחריני לא והכא קתני דעולתו טעונה נסכים: סמי מכאן נסכי יין - ואמר מנין לרבות העופות והלבונה ולא תיתני היין: והיתה לכהן כמנחה - במנחת חוטא כתיב: שתהא עבודתה כשרה בו - שאם חטא ונתחייב להביא מנחה יכול להקריבה הוא בעצמו דהכי משמע והיתה לכהן מנחת חוטא של עצמו כמנחת נדבתו שיכול להקריבה הוא בעצמו: או אינו אלא להתיר שירי מנחת חוטא של כהנים - באכילה כמנחת ישראל: והיתה לכהן - מקיש חובתו דהיינו מנחת כהן לנדבתו דהיינו כמנחה דמשמע כמנחת נדבתו מה נדבתו אינה נאכלת ואינה נקמצת דכתיב (ויקרא ו) כליל תהיה: אף מנחת חובתו אינה נאכלת - ומאחר דאינה נאכלת אי אתה יכול להתיר מנחת מנחת חוטא של כהנים אלא שתהא עבודה כשרה בו: אלא כמנחה - דמשמע כמנחת חוטא של ישראל דאילו נאמר כמנחתו הוה משתמע כדקאמרת מקיש חובתו לנדבתו (והלא לא נאמר כו'):איש איש לרבות העובדי כוכבים שנודרים נדרים כו'. תימה דתיפוק לי' מדכתיב גבי בעלי מומין (ויקרא כ״ב:כ״ה) ומיד בן נכר לא תקריבו מכל אלה הא תמימים תקריבו ואין לומר דהיינו ישראל מומר כמו בן נכר דפסח דהא אמרינן בפ"ק דתמורה (דף ז. ושם) ומיד בן נכר לא תקריבו למה לי דסד"א הואיל ולא נצטוו בני נח אלא על מחוסרי אברים לא שנא במזבח דידהו ולא שנא במזבח דידן קמ"ל וי"ל דאי לאו איש איש הוה אמינא בבעלי מומין הוא דקאי בלאו אבל תמימים נהי דליכא לאו איסורא מיהא איכא ועוד י"ל דהאי קרא בקרבן ציבור מוקמינן ליה בת"כ דהכי תניא התם מנין שאין מקבלין שקלים מן העובדי כוכבים ת"ל ומיד בן נכר לא תקריבו את לחם אין לי אלא תמידין שנקראו לחם שאר קרבנות ציבור מנין ת"ל מכל אלה וקמ"ל קרא דאפילו בא העובד כוכבים ומוסר לציבור אין מקבלין ממנו וכ"ש שאין מקבלין ממנו קרבנות של עצמו ומיהו השתא דאשמעינן איש איש דמקבלין מהן נדרים ונדבות מוקמינן נמי קרא בבעלי מומין כדאיתא בתמורה (גם זה שם): אי לרבי יוסי הגלילי אפילו יין נמי. ולא מצי למימר דיין נמי דאמר רבי יוסי הגלילי בבא עם הזבח חדא דהכא מרבי ליה מדכתיב ככה ואיהו מרבי ליה מלכל ועוד מדחשיב ליה בהדי עופות ומנחות דבאין בפני עצמן ועוד דמרבינן ברישא תודה ושלמים ובריש תמורה (דף ג.) משמע [דהא] דאין עובד כוכבים מביא נסכים מיירי בבאין עם הזבח דגרסינן התם קדשי עובדי כוכבים לא נהנין ולא מועלין ואין מביאין עליהם נסכים וקאמר מנהני מילי ומייתי מברייתא דהכא מיהו ברוב ספרים לא גרסי' עליהם אבל בספר רבינו גרשם כתוב עליהם ובקונט' פי' כאן ואין העובד כוכבים מביא נסכים בלא קרבן: