טוען את הדף…
הֵאִיר מִזְרָח מַתִּיר. וְהָא דְּרֵישׁ לָקִישׁ לָאו בְּפֵירוּשׁ אִיתְּמַר, אֶלָּא מִכְּלָלָא אִיתְּמַר, דִּתְנַן: אֵין מְבִיאִין מִנְחַת בִּכּוּרִים וּמִנְחַת בְּהֵמָה קוֹדֶם לָעוֹמֶר, דְּבָעֵינַן ״מִמַּשְׁקֵה יִשְׂרָאֵל״, וְאִם הֵבִיא – פָּסוּל. קוֹדֶם לִשְׁתֵּי הַלֶּחֶם לֹא יָבִיא, מִשּׁוּם דְּאִיקְּרוּ ״בִּכּוּרִים״, וְאִם הֵבִיא – כָּשֵׁר. וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר וּבַחֲמִשָּׁה עָשָׂר, אֲבָל בְּשִׁשָּׁה עָשָׂר אִם הֵבִיא – כָּשֵׁר, וְקַשְׁיָא לִי: לִיהְווֹ כַּמְחוּסַּר זְמַן! אַלְמָא קָסָבַר הֵאִיר הַמִּזְרָח מַתִּיר. וְרָבָא אָמַר: מִנְחַת הָעוֹמֶר שֶׁקְּמָצָהּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ – כְּשֵׁירָה, וּשְׁיָרֶיהָ נֶאֱכָלִין, וְאֵינָהּ צְרִיכָה מִנְחַת הָעוֹמֶר אַחֶרֶת לְהַתִּירָהּ, שֶׁאֵין מַחְשָׁבָה מוֹעֶלֶת אֶלָּא בְּמִי שֶׁרָאוּי לָעֲבוֹדָה, וּבְדָבָר הָרָאוּי לָעֲבוֹדָה, וּבִמְקוֹם הָרָאוּי לָעֲבוֹדָה. בְּמִי שֶׁרָאוּי לָעֲבוֹדָה – לְאַפּוֹקֵי כֹּהֵן בַּעַל מוּם, וּבְדָבָר הָרָאוּי לָעֲבוֹדָה – לְאַפּוֹקֵי מִנְחַת הָעוֹמֶר דְּלָא חַזְיָא, דְּחִדּוּשׁ הוּא, וּבִמְקוֹם הָרָאוּי לָעֲבוֹדָה – לְאַפּוֹקֵי נִפְגַּם הַמִּזְבֵּחַ. תָּנוּ רַבָּנַן: כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר ״מִן הַבָּקָר״ לְמַטָּה, שֶׁאֵין תַּלְמוּד לוֹמַר, אֶלָּא לְהוֹצִיא אֶת הַטְּרֵפָה. וַהֲלֹא דִּין הוּא: וּמָה בַּעַל מוּם שֶׁמּוּתֶּרֶת לַהֶדְיוֹט – אֲסוּרָה לַגָּבוֹהַּ, טְרֵיפָה שֶׁאֲסוּרָה לַהֶדְיוֹט – אֵין דִּין שֶׁאֲסוּרָה לַגָּבוֹהַּ? חֵלֶב וָדָם יוֹכִיחוּ, שֶׁאֲסוּרִין לַהֶדְיוֹט וּמוּתָּרִין לַגָּבוֹהַּ! מָה לְחֵלֶב וָדָם, שֶׁכֵּן בָּאִין מִכְּלַל הֶיתֵּר, תֹּאמַר בִּטְרֵיפָה שֶׁכּוּלָּהּ אֲסוּרָה, וְלֹא תְּהֵא מוּתֶּרֶת לַגָּבוֹהַּ! מְלִיקָה תּוֹכִיחַ, שֶׁכּוּלָּהּ אִיסּוּר, וַאֲסוּרָה לַהֶדְיוֹט, וּמוּתֶּרֶת לַגָּבוֹהַּ. מָה לִמְלִיקָה, שֶׁכֵּן קְדוּשָּׁתָהּ אוֹסַרְתָּהּ, בִּשְׁעַת קְדוּשָּׁתָהּ לַמִּזְבֵּחַ הִיא נֶאֶסְרָה לַהֶדְיוֹט, דְּהַיְינוּ מְלִיקָתָהּ, אֲבָל קוֹדֶם לָכֵן לֹא נֶאֶסְרָה לַהֶדְיוֹט, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בִּטְרֵיפָה, שֶׁאֵין קְדוּשָּׁתָהּ אוֹסַרְתָּהּ! וְאִם הֵשַׁבְתָּה, כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר ״מִן הַבָּקָר״ לְמַטָּה, שֶׁאֵין תַּלְמוּד לוֹמַר, לְהוֹצִיא אֶת הַטְּרֵיפָה. מָה ״אִם הֵשַׁבְתָּה״? (סִימָן: רְקִיחַ, מָר, אַדָּא, לְשֵׁישֵׁיהּ). אָמַר רַב, מִשּׁוּם דְּאִיכָּא לְמֵימַר: מִנְחַת הָעוֹמֶר תּוֹכִיחַ, שֶׁאֲסוּרָה לַהֶדְיוֹט וּמוּתֶּרֶת לַגָּבוֹהַּ. מָה לְמִנְחַת הָעוֹמֶר, שֶׁכֵּן מַתֶּרֶת חָדָשׁ! בַּשְּׁבִיעִית – שְׁבִיעִית נָמֵי, שֶׁכֵּן מַתֶּרֶת סְפִיחִין בַּשְּׁבִיעִית, כְּרַבִּי עֲקִיבָא, דְּאָמַר: סְפִיחִין אֲסוּרִים בִּשְׁבִיעִית. אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בַּר אַבָּא לְרַב אָשֵׁי: לְרַבִּי עֲקִיבָא נָמֵי לִפְרוֹךְ, מָה לְמִנְחַת הָעוֹמֶר שֶׁכֵּן מַתֶּרֶת חָדָשׁ בְּחוּצָה לָאָרֶץ? וַאֲפִילּוּ לְמַאן דְּאָמַר: חָדָשׁ בְּחוּץ לָאָרֶץ לָאו דְּאוֹרָיְיתָא, שֶׁכֵּן בָּאָה לְהַתִּיר לָאו שֶׁבְּתוֹכָהּ. אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא מִדִּיפְתִּי לְרָבִינָא: אִי הָכִי, טְרֵיפָה נָמֵי תִּקְרַב וְתַתִּיר לָאו שֶׁבְּתוֹכָהּ! אֶלָּא פָּרֵיךְ הָכִי: מָה לְמִנְחַת הָעוֹמֶר, שֶׁכֵּן מִצְוָתָהּ בְּכָךְ. רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: מִשּׁוּם דְּאִיכָּא לְמֵימַר מְפַטֵּם הַקְּטֹרֶת יוֹכִיחַ, שֶׁאָסוּר לַהֶדְיוֹט וּמוּתָּר לַגָּבוֹהַּ. מְפַטֵּם גַּבְרָא הוּא! אֶלָּא, פִּטּוּם הַקְּטֹרֶת יוֹכִיחַ, שֶׁאָסוּר לַהֶדְיוֹט וּמוּתָּר לַגָּבוֹהַּ. מָה לְפִטּוּם הַקְּטֹרֶת, שֶׁכֵּן מִצְוָתוֹ בְּכָךְ. מָר בְּרֵיהּ דְּרָבִינָא אָמַר, מִשּׁוּם דְּאִיכָּא לְמֵימַר: שַׁבָּת תּוֹכִיחַ, שֶׁאֲסוּרָה לַהֶדְיוֹט וּמוּתֶּרֶת לַגָּבוֹהַּ. מָה לְשַׁבָּת, שֶׁכֵּן הוּתְּרָה מִכְּלָלָהּ אֵצֶל הֶדְיוֹט בְּמִילָה! אַטּוּ מִילָה צוֹרֶךְ הֶדְיוֹט הוּא? מִילָה מִצְוָה הִיא! אֶלָּא, מָה לְשַׁבָּת שֶׁכֵּן מִצְוָתָהּ בְּכָךְ. רַב אַדָּא בַּר אַבָּא אָמַר: מִשּׁוּם דְּאִיכָּא לְמֵימַר, כִּלְאַיִם תּוֹכִיחַ, שֶׁאֲסוּרִין לַהֶדְיוֹט וּמוּתָּרִין לַגָּבוֹהַּ. מָה לְכִלְאַיִם, שֶׁכֵּן הוּתְּרוּ מִכְּלָלָן אֵצֶל הֶדְיוֹט בְּצִיצִית? אַטּוּ צִיצִית צוֹרֶךְ הֶדְיוֹט הִיא? מִצְוָה הִיא! אֶלָּאאין מביאין מנחת ביכורים ומנחת בהמה - היינו מנחת נסכים: קודם לשתי הלחם לא יביא - דאמרינן בתורת כהנים קרבן ראשית שיהא ראשית לכל המנחות ומנין אף לביכורים ת"ל בכורי קציר חטים: ואם הביא כשר - טעמא מפרש בפ' ר' ישמעאל (ג"ז שם): במי שראוי לעבודה - למעוטי אחד מן הפסולים: ובדבר הראוי לעבודה - כגון מנחת חטין אבל מנחת העומר של שעורים אינה ראויה אלא לעבודה זו בלבד להתיר ולא משום קרבן אתיא ואי משום מנחת סוטה לאו ראויה היא דמנחת סוטה קמח ושל עומר גרש ועוד דלאו עבודה היא דלברר עון קאתיא והאי דפסלה מחשבה במנחת קנאות משום דרחמנא קרייה חטאת: פגימת המזבח מההיא קרא נפקא וזבחת עליו את עולותיך (שמות כ׳:כ״א) בזמן שהוא שלם כתיב עליו כולו במשמע במסכת זבחים בפרק קדשי קדשים (זבחים דף נט.) ואם פיגל בקומץ בשעת פגימת המזבח לאו פיגול הוא ואם יתקן המזבח באותו היום יקטירנו: מן הבקר למטה - דאם עולה קרבנו מן הבקר בקרא דלעיל דרשינן מן הבהמה להוציא הרובע והנרבע מן הבקר להוציא הנעבד ומן הצאן להוציא את המוקצה כשהוא אומר מן הבקר למטה כו': והלא דין הוא - דטריפה לא תקרב ולמה לי קרא: מכלל היתר - שכל שאר הבהמות מותרות להדיוט: שכן קדושתה אוסרתה - בדבר שהוא קדוש לגבוה דהיינו מליקה בה נאסרת להדיוט אבל טריפה אינה קדושה משום טריפות ואכתי קרא למה לי: מה אם השבתה - הא אינך מוציא מן הדין שהם מותרות: מה למנחת העומר - שכן מרובה מצותה דמתרת חדש תאמר בטריפה: ספיחין אסורין - קדושת שביעית נוהגת בהו וחייבין בביעור משנה שעברה דהא כלה לחיה שבשדה הילכך אין העומר מתירן והא נתבערו כולן: ספיחין אסורים - מן הביעור ואילך דיליף מהן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתנו וכי מאחר שאין זורעים מהיכא אוספים לימד על הספיחים שהן אסורים וביעור משתרד רביעה שנייה דהויא לה כלה לחיה שבשדה כדתניא עד מתי נהנין ושורפין בתבן וקש של שביעית משתרד רביעה שניה במסכת תענית (דף ו:) הילכך לרבי עקיבא איצטריכא קרא להוציא טריפה: ואפילו למ"ד - במסכת קדושין בסוף פ"ק (דף לז.): חדש בחו"ל לאו דאורייתא - ולא חשיב ליה היתר אפילו הכי יש בה רבותא דמתרת לאו שבתוכה לאו דלחם וקלי וכרמל לא תאכלו שבתוך מנחה עצמה מתרת אפי' לר' עקיבא שאם נאכלו שירים לא יעבור האוכלן משום חדש אלא משום שביעית תאמר בטריפה שאינה מתרת כלום ולמה לי קרא: א"ל רב אחא כו' - דילמא להכי איצטריך קרא סד"א טריפה נמי תקרב כמנחת העומר להתיר לאו שבתוכה שהאוכלה לא יעבור משום טריפה לא תאכל: שכן מצותה בכך - שאי אפשר להביא מן הישן שאין חדש מותר בענין אחר תאמר בטריפה שאפשר להביא כשירה: גברא הוא - ומאי מותר לגבוה איכא: שבת מותרת לגבוה - להקריב תמידין ומוספין: שכן מצותה בכך - שאי אפשר להקריב תמידין ומוספין אלא בו ביום אבל טריפה אפשר בכשירה: כלאים לגבוה - אבנטו של כהן:במי שראוי לעבודה. דאע"פ שהכהן נפסל או כשקיבלו פסולין וזרקו את דמו או שנפגם המזבח ס"ד דמהניא מחשבה לקובעו בפגול כדאשכחן גבי יוצא בסוף פירקין: ובדבר הראוי לעבודה. פירש בקונטרס כגון מנחת חוטא לאפוקי מנחת העומר של שעורים דאינה ראויה אלא לעבודה זו בלבד וקשיא דא"כ מנחת קנאות לא תיפסל שלא לשמה ונראה לפרש דחשיב מנחת העומר דבר שאין ראוי לעבודה משום דאפילו לגבוה אסור להקריב חדש קודם העומר ולפירוש הקונטרס יש קצת לדחוק דבמנחת העומר דלא שייך ביה שינוי בעלים דהא דציבור היא ולא פסול בה (נמי) שינוי קדש כיון דלא הוי ראוי לעבודה ובקונטרס תירץ דשאני מנחת חוטא דחטאת קרייה רחמנא וכי תימא הרי עומר שעורין ראוי לעבודה גבי סוטה חדא דהתם קמח והכא גרש ועוד אין זה ראוי לעבודה דלברר עון אתיא: שכן קדושתה אוסרתה. פירוש שקדושתה גורמת לה להיות חלוקה ואינה מותרת בשחיטה כשאר חולין: כרבי עקיבא דאמר ספיחים אסורין. פירש בקונטרס לאחר הביעור וקשיא לר"ת דבהא רבנן מודו דכלה לחיה שבשדה כלה לבהמתך שבבית ועוד דרבי עקיבא דריש לה בפ' מקום שנהגו (פסחים דף נא:) מקרא דהן לא נזרע ולא נאסוף ואילו לאחר ביעור נפקא לן מלבהמתך ולחיה ועוד דבשעת העומר לא היה ביעור שאדרבה אז התבואה במילואה ואינה כלה לחיה שבשדה עד שנה ח' בימות החורף במרחשון ובפרק מקום שנהגו (ג"ז שם) פירשתי: שכן באה להתיר לאו שבתוכה. פירש בקונטרס שלא יעבור בה האוכל שירי העומר משום לאו דחדש אלא משום שביעית וזהו תימה אם לא יתיר עומר איסור שביעית איקרי כאן ממשקה ישראל ועוד מאי קפריך טריפה נמי תיקרב להתרת לאו שבתוכה שיאכלו הקרבן של טריפה והלא אינו מתיר איסור שביעית ולמה יתיר איסור טריפה: