מנחותעח:
טוען את הדף…
מַתְנִי׳ הַשּׁוֹחֵט אֶת הַתּוֹדָה לִפְנִים וְלַחְמָהּ חוּץ לַחוֹמָה – לֹא קָדַשׁ הַלֶּחֶם. שְׁחָטָהּ עַד שֶׁלֹּא קָרְמוּ פָּנֶיהָ בַּתַּנּוּר, וַאֲפִילּוּ קָרְמוּ כּוּלָּן חוּץ מֵאֶחָד מֵהֶן – לֹא קָדַשׁ הַלֶּחֶם. גְּמָ׳ מַאי ״חוּץ לַחוֹמָה״? רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: חוּץ לְחוֹמַת בֵּית פָּאגֵי, וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: חוּץ לְחוֹמַת הָעֲזָרָה. רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: חוּץ לְחוֹמַת הָעֲזָרָה, בָּעֵינַן ״עַל״ בְּסָמוּךְ. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: חוּץ לְחוֹמַת בֵּית פָּאגֵי, אֲבָל חוּץ לָעֲזָרָה – קָדוֹשׁ, וְלָא בָּעֵינַן ״עַל״ בְּסָמוּךְ. וְהָא אִיפְּלִיגוּ בַּהּ חֲדָא זִימְנָא? דִּתְנַן: הַשּׁוֹחֵט אֶת הַפֶּסַח עַל הֶחָמֵץ – עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף הַתָּמִיד. וְאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: לְעוֹלָם אֵינוֹ חַיָּיב עַד שֶׁיְּהֵא אוֹ לַשּׁוֹחֵט, אוֹ לַזּוֹרֵק, אוֹ לְאֶחָד מִבְּנֵי חֲבוּרָה – עִמּוֹ בָּעֲזָרָה. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אַף עַל פִּי שֶׁאֵין עִמּוֹ בַּעֲזָרָה. צְרִיכָא, דְּאִי אִיתְּמַר בְּהַהִיא – בְּהַהִיא קָא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, דְּכֹל הֵיכָא דְּאִיתֵיהּ בְּאִיסּוּרָא קָאֵי, אֲבָל לְעִנְיַן מִקְדַּשׁ לֶחֶם – אֵימָא מוֹדֵי לֵיהּ לְרֵישׁ לָקִישׁ דְּאִי אִיתֵיהּ בִּפְנִים – קָדוֹשׁ, אַבָּרַאי – לֹא קָדוֹשׁ. וְאִי אִיתְּמַר בְּהָא, בְּהָא קָאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ, אֲבָל בְּהָךְ אֵימָא מוֹדֶה לֵיהּ לְרַבִּי יוֹחָנָן, צְרִיכָא. תַּנְיָא כְּוָותֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן: הַשּׁוֹחֵט אֶת הַתּוֹדָה לִפְנִים, וְלַחְמָהּ חוּץ לְחוֹמַת בֵּית פָּאגֵי – לֹא קָדַשׁ הַלֶּחֶם. שְׁחָטָהּ עַד שֶׁלֹּא קָרְמוּ פָּנֶיהָ בַּתַּנּוּר. מְנָא הָנֵי מִילֵּי? דְּתָנוּ רַבָּנַן: ״עַל חַלּוֹת לֶחֶם חָמֵץ יַקְרִיב קׇרְבָּנוֹ עַל זֶבַח״ – מְלַמֵּד שֶׁאֵין הַלֶּחֶם קָדוֹשׁ אֶלָּא אִם כֵּן קָרְמוּ פָּנֶיהָ בַּתַּנּוּר. ״יַקְרִיב קׇרְבָּנוֹ עַל זֶבַח״ – מְלַמֵּד שֶׁאֵין הַלֶּחֶם קָדוֹשׁ אֶלָּא בִּשְׁחִיטַת הַזֶּבַח. ״זֶבַח תּוֹדַת״ – מְלַמֵּד שֶׁאִם שָׁחַט שֶׁלֹּא לִשְׁמָן לֹא קָדַשׁ הַלֶּחֶם. תָּנוּ רַבָּנַן: יוֹצְאִין בְּמַצָּה נָא, וּבְמַצָּה הָעֲשׂוּיָה בְּאִילְפָּס. מַאי מַצָּה נָא? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: כֹּל שֶׁפּוֹרְסָהּ וְאֵין חוּטִין נִמְשָׁכִין הֵימֶנָּה. אָמַר רָבָא: וְכֵן לְעִנְיַן לַחְמֵי תוֹדָה, פְּשִׁיטָא! הָכָא ״לֶחֶם״ כְּתִיב, וְהָכָא ״לֶחֶם״ כְּתִיב. מַהוּ דְּתֵימָא: ״אֶחָד״ אֲמַר רַחֲמָנָא – שֶׁלֹּא יִטּוֹל פָּרוּס, וְהָא כְּמַאן דִּפְרִיסָא דָּמְיָא, קָמַשְׁמַע לַן. אִיתְּמַר, תּוֹדָה שֶׁשְּׁחָטָהּ עַל שְׁמוֹנִים חַלּוֹת: חִזְקִיָּה אָמַר: קָדְשׁוּ אַרְבָּעִים מִתּוֹךְ שְׁמוֹנִים, וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: לֹא קָדְשׁוּ אַרְבָּעִים מִתּוֹךְ שְׁמוֹנִים. אָמַר רַבִּי זֵירָא: הַכֹּל מוֹדִים, הֵיכָא דְּאָמַר ״לִיקְדְּשׁוּ אַרְבָּעִים מִתּוֹךְ שְׁמוֹנִים״ – קָדְשׁוּ, ״אַל יִקְדְּשׁוּ אַרְבָּעִים אֶלָּא אִם כֵּן יִקְדְּשׁוּ שְׁמוֹנִים״ – לֹא קָדְשׁוּ. כִּי פְּלִיגִי בִּסְתָמָא, מָר סָבַר: לְאַחְרָיוּת קָא מִיכַּוֵּין, וּמָר סָבַר: לְקׇרְבָּן גָּדוֹל קָא מִיכַּוֵּין. אַבָּיֵי אָמַר: דְּכוּלֵּי עָלְמָא לְאַחְרָיוּת קָא מִיכַּוֵּין, וּבִכְלֵי שָׁרֵת מְקַדְּשִׁין שֶׁלֹּא מִדַּעַת קָא מִיפַּלְגִי. מָר סָבַר: כְּלֵי שָׁרֵת מְקַדְּשִׁין שֶׁלֹּא מִדַּעַת, וּמָר סָבַר: כְּלֵי שָׁרֵת אֵין מְקַדְּשִׁין שֶׁלֹּא מִדַּעַת. רַב פָּפָּא אָמַר: דְּכוּלֵּי עָלְמָא כְּלֵי שָׁרֵת מְקַדְּשִׁין שֶׁלֹּא מִדַּעַת, וְהָכָא בְּסַכִּין קָא מִיפַּלְגִי – מָר סָבַר: סַכִּין מְקַדֶּשֶׁת כִּכְלִי שָׁרֵת, וּמָר סָבַר: סַכִּין, כֵּיוָן דְּלֵית לֵיהּ תּוֹךְ, אֵינָהּ מְקַדֶּשֶׁת כִּכְלִי שָׁרֵת. וְאִיכָּא דְּאָמְרִי, רַב פָּפָּא אָמַר: דְּכוּלֵּי עָלְמָא כְּלֵי שָׁרֵת אֵין מְקַדְּשִׁין אֶלָּא מִדַּעַת, וְהָכָא בְּסַכִּין קָא מִיפַּלְגִי. מָר סָבַר: סַכִּין אַלִּימָא מִכְּלִי שָׁרֵת, דְּאַף עַל גַּב דְּלֵית לַיהּ תּוֹךְ – מְיקַדְּשָׁה, וּמָר סָבַר: סַכִּין לָא אַלִּימָא (לַיהּ) מִכְּלִי שָׁרֵת. מַתְנִי׳ שְׁחָטָהּ חוּץ לִזְמַנָּהּ וְחוּץ לִמְקוֹמָהּ – קָדַשׁ הַלֶּחֶם, שְׁחָטָהּ וְנִמְצֵאת טְרֵיפָה – לֹא קָדַשׁ הַלֶּחֶם. שְׁחָטָהּ וְנִמְצֵאת בַּעֲלַת מוּם, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: קָדַשׁ, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: לֹא קָדַשׁ. שְׁחָטָהּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ, וְכֵן אֵיל הַמִּילּוּאִים, וְכֵן שְׁנֵי כִּבְשֵׂי עֲצֶרֶת שֶׁשְּׁחָטָן שֶׁלֹּא לִשְׁמָן – לֹא קָדַשׁ הַלֶּחֶם. גְּמָ׳ – מַתְנִיתִין מַנִּי? רַבִּי מֵאִיר. דְּתַנְיָא, זֶה הַכְּלָל: כֹּל שֶׁפִּיסּוּלוֹ קוֹדֶם שְׁחִיטָה – לֹא קָדַשׁ הַלֶּחֶם; פִּיסּוּלוֹ אַחַר שְׁחִיטָה – קָדַשׁ הַלֶּחֶם. שְׁחָטָהּ חוּץ לִזְמַנָּהּ וְחוּץ לִמְקוֹמָהּ – קָדַשׁ הַלֶּחֶם; שְׁחָטָהּ וְנִמְצֵאת טְרֵיפָה – לֹא קָדַשׁ הַלֶּחֶם.חוץ לחומת [בית] פאגי - היינו חוץ לחומת הר הבית אבל אם היו בהר הבית קדשו אע"פ שאין בעזרה מ"ה ז"ל: חוץ לחומת העזרה - ואע"ג דהוי לפנים מחומת בית פאגי לא קדש: על זבח תודת - חלות דהיינו על בסמוך בעזרה: הא איפלגו בה חדא זימנא - בעל בסמוך: רבי יהודה אומר אף תמיד של בין הערבים - אם שחטו על חמץ עובר דכתיב על חמץ דם זבחי זבחי המיוחד לי דהיינו תמיד: ורבי יוחנן אמר אע"פ וכו' - דלא בעינן על בסמוך: בההיא קאמר רבי יוחנן - אע"פ שאין עמו בעזרה: דכל היכא דאיתיה - לחמץ לאחר זמן הביעור באיסורא איתיה: אבל מקדש לחם - שלחמי תודה אין מקדשים אלא בשחיטת הזבח אימא לא יהו קדוש עד שיהא הלחם עמו בעזרה: ואי איתמר בהא - בלחמי תודה קאמר ריש לקיש כיון דלמקדש לחם הוא בעינן בעל בסמוך אבל בהך בחמץ בי"ד דכל היכא דאיתיה באיסורא איתיה: אימא מודי לרבי יוחנן - דאף על פי שאין עמו בעזרה צריכא: על חלות לחם חמץ יקריב - כלומר כשהוא מקריבו כששוחטו יהא כבר לחם שיהו פניו מתקרמין כבר בתנור: קרבנו על זבח - קרבנו דהיינו לחם מתקדש על ידי זבח: זבח תודה - משמע זבח לשם תודה שצריך לשוחטו לשמו: יוצאין - בפסח במצה נא: העשויה - האפויה: מאי נא - וכי מאי לחם הוי הואיל ואין נאפה כלל: אמר שמואל כל שפורסין כו' - דכבר אפויה כל דהו: וכן לענין לחמי תודה - שאם נאפו כל כך בשעת שחיטת הזבח שפורסה ואין חוטין נמשכין ממנה קדש הלחם: פשיטא - דחד דינא אית להו למצה ולחמי תודה דהכא והכא כתיב לחם: והא - שאין אפויה כל צרכה אע"ג דאין חוטים נמשכים ממנה כפריסא דמיא לפי שנפרכת כשמטלטלים אותה קמ"ל (דלא): ליקדשו מ' מתוך פ' קדשו - דלאחריות נתכוין דאי אבד הא ליפוק באחריני: (ומאן דאמר לא קדשו סבר לקרבן גדול דהיינו פ' נתכוין. דאי אתברי מ' מינייהו נפיק באידך): אל יקדשו כו' לא קדשו - שהרי אין מביאין לתודה אלא מ' חלות: מ"ד קדשו - סבר האי דשחטה סתם אין דעתו אלא על מ' והאי דהביא פ' לאחריות מכוין דאי איבדו ניפוק באחריני: ומ"ד לא קדשו - סבר האי דהביא שמונים דעתו אכולם ונתכוין להביא קרבן גדול ופסול: אביי אמר בכלי שרת מקדש שלא מדעת - וה"ה בסכין ששוחט בו הזבח שבשחיטה מתקדש הלחם קמיפלגי: מ"ד קדשו קסבר כלי שרת מקדשי' מה שראוי להם שלא מדעת בעלים: ומ"ד לא קדשו - קסבר אין מקדשין אלא מה שנתכוונו הבעלים לקרבן גדול דהיינו שמונים ופסול (מר סבר לא אלימא) שחיטה לקדש שלא מדעת בעלים שאע"פ שהבעלים נתכוונו לשמונים הסכין לא קידש אלא מ' שראוין לזבח: רב פפא אמר דכ"ע כלי שרת מקדשין - מה שראוי להן [מ"ד קדשו] סבר סכין נמי מקדשא מ' שלא מדעת בעלים כשאר כלי שרת ומאן דאמר לא קדשו סבר כיון דלית ליה תוך אין מקדש אלא מדעת בעלים והבעלים לפ' איכוונו ופסול: דאע"ג דלית ליה לסכין תוך - מקדשת הזבח כשאר כלי שרת שיש להם תוך הכי נמי אלימא משאר כלי שרת שמקדש מה שראוי לזבח מ' מתוך פ' שלא מדעת בעלים: ומר סבר לא אלימא מכלי שרת - לקדש שלא מדעת ובעלים לקרבן גדול איכוונו לקדש כל פ' ולא קידשו: מתני' שחטה חוץ לזמנה - על מנת לאכול ממנה כזית למחר דהוי פיגול מעליא: או חוץ למקומו - (או) חוץ לעזרה: קדש הלחם - והוי מפגל הואיל ופסול הוה לאחר שחיטה ומ"מ בפנים שחטה אבל שלא לשמן לא קדש הלחם הואיל ומפיק לה מקדושתה לגמרי שהרי שחטה לשם זבח אחר: ונמצאת טריפה - בבדיקה לא קדש הלחם דטריפה הוי פסול קודם שחיטה: גמ' זה הכלל וכו' - השתא מפרש כיצד שחטה חוץ לזמנה וכו' דלאו היינו פסול קודם שחיטה לפיכך קדש הלחם:ולא בעינן על בסמוך. תימה הא עד כאן לא פליגי רבי ורבנן בסוף כל המנחות [באות מצה] (לעיל מנחות דף סב.) אלא אי בעינן על בסמוך או על ממש וי"ל דהכא לא דמי לההיא [דהתם] דתנופה דשתי הלחם כעין הקרבתן אבל הכא בשחיטה דלמקדש לחם בעלמא [אתי] ליכא למיחש אלא שיהא הלחם קיים וכן שוחט על חמץ כדקאמר בסמוך דכל היכא דאיתיה באיסוריה קאי: או לאחד מבני חבורה. אפסח קאי אבל סתמיה פשיטא דלא מיחייב משום אחד שבישראל: פורסה ואין חוטין נמשכין הימנה. נראה דכי האי גוונא עד שיקרמו פניה דפ"ק דשבת (דף יט:): ליקדשו ארבעים מתוך שמוני'. אע"ג דרבי יוחנן לית ליה ברירה בריש כל הגט (גיטין כה.) היינו היכא כשמתברר לבסוף דלאו כלום עביד אבל הכא קדשי כל היכא דאיתנהו וכשבא להפריש ד' חלות של תרומה צריך להפריש י"א חלות מכל מין ומין דאי לאו הכי כיון דאין ברירה דלמא דחולין קא שקיל: