טוען את הדף…
אוֹ קוֹרֶט לְבוֹנָה – פָּסוּל. כֹּל הָנֵי לְמָה לִי? צְרִיכָא, דְּאִי תְּנָא צְרוֹר – מִשּׁוּם דְּלָאו בַּת הַקְרָבָה הִיא, אֲבָל מֶלַח דְּבַת הַקְרָבָה הִיא – אֵימָא תִּתַּכְשַׁר. וְאִי תְּנָא מֶלַח, דְּלָא אִיקְּבַע בַּהֲדֵי מִנְחָה מֵעִיקָּרָא (שֶׁאֵינוֹ מוֹלֵחַ אֶלָּא הַקּוֹמֶץ בִּלְבַד), אֲבָל לְבוֹנָה דְּאִיקְּבַע בַּהֲדֵי מִנְחָה מֵעִיקָּרָא – אֵימָא תִּתַּכְשַׁר, קָא מַשְׁמַע לַן. מִפְּנֵי שֶׁאָמְרוּ: הַקּוֹמֶץ הֶחָסֵר אוֹ הַיָּתֵר פָּסוּל. מַאי אִירְיָא מִשּׁוּם חָסֵר וְיָתֵר? וְתִיפּוֹק לֵיהּ מִשּׁוּם חֲצִיצָה! אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה: מִן הַצַּד. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי לְרָבָא: כֵּיצַד קוֹמְצִין? אֲמַר לֵיהּ: כִּדְקָמְצִי אִינָשֵׁי. אֵיתִיבֵיהּ: זוֹ זֶרֶת, זוֹ קְמִיצָה. זוֹ אַמָּה, זוֹ אֶצְבַּע, זוֹ גּוּדָל. אֶלָּא לְהַשְׁווֹת, (כְּלוֹמַר, קוֹמֵץ מְלֹא הַיָּד כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא חָסֵר, וְאַחַר כָּךְ מוֹחֵק בְּאֶצְבַּע קְטַנָּה מִלְּמַטָּה). הֵיכִי עָבֵיד? אָמַר רַב זוּטְרָא בַּר טוֹבִיָּה, אָמַר רַב: חוֹפֶה שְׁלֹשׁ אֶצְבְּעוֹתָיו, עַד שֶׁמַּגִּיעַ עַל פַּס יָדוֹ, וְקוֹמֵץ. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: ״מְלֹא קֻמְצוֹ״ – יָכוֹל מְבוֹרָץ? תַּלְמוּד לוֹמַר ״בְּקֻמְצוֹ״. אִי בְּקֻמְצוֹ, יָכוֹל בְּרָאשֵׁי אֶצְבְּעוֹתָיו? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״מְלֹא קֻמְצוֹ״, הָא כֵּיצַד? חוֹפֶה שְׁלֹשׁ אֶצְבְּעוֹתָיו עַל פַּס יָדוֹ וְקוֹמֵץ. בְּמַחֲבַת וּבְמַרְחֶשֶׁת, מוֹחֵק בְּגוּדָלוֹ מִלְּמַעְלָה וּבְאֶצְבָּעוֹ קְטַנָּה מִלְּמַטָּה, וְזוֹ הִיא עֲבוֹדָה קָשָׁה שֶׁבַּמִּקְדָּשׁ. זֶהוּ וְתוּ לָא? וְהָאִיכָּא מְלִיקָה, וְהָאִיכָּא חֲפִינָה! אֶלָּא זוֹ הִיא אַחַת מֵעֲבוֹדוֹת קָשׁוֹת שֶׁבַּמִּקְדָּשׁ. אָמַר רַב פָּפָּא: פְּשִׁיטָא לִי, ״מְלֹא קֻמְצוֹ״ כִּדְקָמְצִי אִינָשֵׁי. בָּעֵי רַב פָּפָּא: קָמַץ בְּרָאשֵׁי אֶצְבְּעוֹתָיו, מַאי? מִן הַצְּדָדִין, מַאי? מִמַּטָּה לְמַעְלָה, מַאי? תֵּיקוּ. אָמַר רַב פָּפָּא: פְּשִׁיטָא לִי, ״מְלֹא חׇפְנָיו״ כִּדְחָפְנִי אִינָשֵׁי. בָּעֵי רַב פָּפָּא: חָפַן בְּרָאשֵׁי אֶצְבְּעוֹתָיו מַהוּ? מִן הַצְּדָדִין מַהוּ? חָפַן בְּזוֹ וּבָזוֹ וְקֵרְבָן זוֹ אֵצֶל זוֹ מַהוּ? תֵּיקוּ. בָּעֵי רַב פָּפָּא: דַּבְּקֵיהּ לְקוֹמֶץ בְּדַפְנֵיהּ דְּמָנָא, מַאי? תּוֹךְ כְּלִי בָּעֵינַן, וְהָאִיכָּא, אוֹ דִלְמָא הַנָּחָה בְּתוֹכוֹ בָּעֵינַן, וְלֵיכָּא? תֵּיקוּ. בָּעֵי מָר בַּר רַב אָשֵׁי: הַפְכֵיהּ לְמָנָא, וְדַבְּקֵיהּ לְקוֹמֶץ בְּאַרְעִיתָא דְּמָנָא, מַאי? הַנָּחָה בְּתוֹכוֹ בָּעֵינַן, וְהָאִיכָּא, אוֹ דִלְמָא כְּתִיקְנוֹ בָּעִינַן, וְלֵיכָּא? תֵּיקוּ. מַתְנִי׳ כֵּיצַד הוּא עוֹשֶׂה? פּוֹשֵׁט אֶת אֶצְבְּעוֹתָיו עַל פַּס יָדוֹ. רִיבָּה שַׁמְנָהּ, חִסֵּר שַׁמְנָהּ, חִיסֵּר לְבוֹנָתָהּ – פְּסוּלָה. גְּמָ׳ הֵיכִי דָמֵי רִיבָּה שַׁמְנָהּ? אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: כְּגוֹן שֶׁהִפְרִישׁ לָהּ שְׁנֵי לוּגִּין. וְלוֹקְמַהּ כְּגוֹן דְּעָרֵיב בָּהּ שֶׁמֶן דְּחוּלִּין וָשֶׁמֶן דַּחֲבֶירְתַּהּ! וְכִי תֵּימָא, שֶׁמֶן דְּחוּלִּין וָשֶׁמֶן דַּחֲבֶירְתַּהּ לָא פָּסֵל, מַתְקֵיף לַהּ רַב זוּטְרָא בַּר טוֹבִיָּה: אֶלָּא מֵעַתָּה, מִנְחַת חוֹטֵא דְּפָסֵל בָּהּ שֶׁמֶן, הֵיכִי מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ? אִי דִּידַהּ – הָא לֵית לַהּ, אִי דְּחוּלִּין וְדַחֲבֶירְתַּהּ – הָא אָמְרַתְּ לָא פָּסֵל, (וְאִי אָמְרַתְּ דְּאַפְרֵישׁ לֵהּ שֶׁמֶן – כֵּיוָן דְּלֵית לֵהּ שֶׁמֶן כְּלָל, חוּלִּין נִינְהוּ). וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר לָא מִיבַּעְיָא קָאָמַר: לָא מִיבַּעְיָא דְּחוּלִּין וְדַחֲבֶירְתַּהּ דְּפָסֵיל, אֲבָל הִפְרִישׁ לָהּ שְׁנֵי לוּגִּין, הוֹאִיל וְהַאי חֲזֵי לֵיהּ וְהַאי חֲזֵי לֵיהּ, אֵימָא לָא לִיפְּסִיל – קָא מַשְׁמַע לַן. וּמְנָא לֵיהּ לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר הָא? אָמַר רָבָא: מַתְנִיתִין קְשִׁיתֵיהּ, מַאי אִירְיָא דְּתָנֵי ״רִיבָּה שַׁמְנָהּ״? לִיתְנֵי ״רִיבָּה לָהּ שֶׁמֶן״! אֶלָּא הָא קָא מַשְׁמַע לַן, דְּאַף עַל גַּב דְּהִפְרִישׁ לָהּ שְׁנֵי לוּגִּין. חִיסֵּר לְבוֹנָתָהּ. תָּנוּ רַבָּנַן: חָסְרָה וְעָמְדָה עַל קוֹרֶט אֶחָד – פְּסוּלָה, עַל שְׁנֵי קְרָטִין – כְּשֵׁרָה, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: עַל קוֹרֶט אֶחָד – כְּשֵׁרָה, פָּחוֹת מִכָּאן – פְּסוּלָה.או קורט לבונה פסול - מפני שהקומץ חסר כדי מקום הקורט וא"ת כיצד קומץ והלא לבונה על המנחה היא דכתיב (ויקרא ו׳:ח׳) כל הלבונה אשר על המנחה תשובה לדבר כשקומץ מסלק הלבונה כולה לצד אחד וקומץ הסולת מאמצע הכלי: מלח בת הקרבה היא - דלאחר שהיה הקומץ על המזבח היה מולחו כדפרישית דהכי אמר בפ"ג (לקמן מנחות כ.) יכול תהא מנחה כולה טעונה מלח ת"ל על כל קרבנך קרבן טעון מלח ואין כל המנחה טעונה מלח ואי קשיא ולישמעינן לבונה וכל שכן צרור ומלח תריץ אי תנא לבונה ברישא הכי נמי דלא מיבעיא ליה למיתני צרור ומלח אלא הואיל ונקט צרור ברישא תנא לבונה ומלח: מאי איריא משום קומץ חסר תיפוק ליה דצרור פסול משום חציצה - דחוצץ בין ידו לקמח וחציצה פוסלת בקדשים כדמפ' בזבחים (דף כד.) אי נמי חוצץ בין קמח לקמח כגון באמצע הקומץ וחולק את הקומץ ונראה כשני חצאי קמצים: מן הצד - למעלה אצל גודל או למטה אצל קמיצה דליכא חציצה דהיינו מן הצד דלאחר שקמץ הופך גב ידו למטה כדי שלא יפול מן הקומץ כלום והוי גודל וקמיצה מן הצד והשתא ליכא חציצה שאצל הקמח מוטל הצרור אבל חסרון איכא: כדקמצי אינשי - משמע בכל האצבעות: זרת - אצבע קטנה ממנה מתחיל הזרת ונ"מ למדת חשן זרת ארכה: זו קמיצה - ממנה מתחיל הקומץ מאותו אצבע שאצל הקטנה: זו אמה - ממנה מודדין כל אמות הבנין והכלים לפי שהיא ארוכה מכולן ושתי אמות היו בשושן הבירה שתי מקלות שהן אמה ובהן מודדין אמות הבנין ואותן מקלות נמדדו באותו אצבע שהוא ארוך: זו אצבע - לטבל הכהן אצבעו בדם: זו גודל - לבהונות דמצורע אלמא קמיצה בקומץ ולא זרת: ומשני כי אמרינן דכולהו אצבעות בעינן לקמיצה להשוות - דאם יוצא קמח למטה מן הקומץ מוחקו ומשויהו באצבע קטנה שלא יהא מבורץ וכן מלמעלה בגודל: היכי עביד - אמתני' מהדר דקתני זו קמיצה דממנה מתחיל הקומץ: ת"ל בקומצו - והרים ממנו בקומצו (ויקרא ו׳:ח׳): בראשי אצבעותיו - מעט שלא יגיע עד פס ידו: במחבת ומרחשת - דמעשיהן אפויין דאמר לקמן בפרק אלו מנחות נקמצות (מנחות דף עה:) דלאחר שהן אפויין פותתן וקומץ הלכך אי אפשר לפותתן דקות כל כך וכשהוא קומץ יוצאות חוץ למקומו הלכך מוחק בגודלו מלמעלה ובאצבעו קטנה מלמטה: וזו היא עבודה קשה שבמקדש - שבקושי גדול הוא משוה שלא יהא לא חסר ולא יותר: מליקה - אמרינן בפ' קדשי קדשים (זבחים סד:) זו היא עבודה קשה: ובחפינה - נמי אמרי' בפ' הוציאו לו במסכת יומא (דף מט:) אוחז את הבזך בראשי אצבעותיו ומעלה בגודלו כו' וזו היא עבודה קשה: כדקמצי אינשי - מכניס צידי אצבעותיו ודוחק בקמח והקמח נכנס בתוך ידו: בראשי אצבעותיו - שהכניס ראשי אצבעותיו בקמח ופס ידו כלפי קמח וקומץ מלא קומצו עד פס ידו כתקנו מהו: מן הצדדין - שנתן גב ידו על הקמח והוליך ידו עד שנכנס הקמח דרך צידו לתוך ידו ל"א מן הצדדין מצדי הכלי שלא קמץ באמצע הכלי: מלמטה למעלה - שהכניס אצבעותיו בקמח וגב היד כנגד הקמח וקומץ: מלא חפניו - דיום הכיפורים קטרת סמים דקה: כדחפני אינשי - שמכניסין צידי ידיהם וחופנים: מן הצדדים - שהכניס קטרת בחפניו דרך בין גודל לאצבע ל"א מן הצדדים של כלי: דבקיה לקומץ - בשעת קידושו לכלי בדפנו דמנא מבפנים: בארעיתא דמנא - כגון שהיה לכלי בית קיבול מאחוריו כמו שיש בקערות: מתני' ריבה שמנה - דדינה לוג כדאמר בפ' שתי מדות (לקמן מנחות פח.) מהאי קרא למנחה ולוג שמן: חיסר שמנה - פסולה כדאמרן לעיל (מנחות ט:) משמנה שאם חיסר כל שהוא פסול: חיסר לבונתה - דשיעור לבונה מלא הקומץ בפ' הרי עלי עשרון (לקמן מנחות קו:) מפרש לה בג"ש נאמר הרמה כו' ואי קשיא ליתני ריבה לבונתה הא מפרש לה בגמ': גמ' שהפריש לה - לשם מנחה זו (הפריש לה): ב' לוגין - ועירבו עמה דנראית כשתי הלחם אבל בלוג ומחצה קס"ד דלא מיפסלא: ולוקמה כגון דעריב בה - פורתא שמן דחול או שמן דחבירתה: דפסיל בה שמן - דאמר בפרק כל המנחות (לקמן מנחות נט:) לא ישים עליה שמן ואם שם פסול: אי דידה - שהפרישו לשמה: הא לית לה - וכיון דלא חזי לה לא מקדיש שמן שמופרש לה: והאי חזי לה - כלומר זיל לגביה דהאי חזי ליה וזיל לגביה דהאי חזי ליה: ומנא ליה לרבי אליעזר הא - דאפילו הפרישן לשמן פסול אם עירבו עמה: שמנה - משמע דהופרש לשמה:וזו היא עבודה קשה שבמקדש. למ"ד בפרק אלו מנחות (לקמן מנחות עה:) שמחזירן לסולתן אינה קשה יותר ממנחת סולת אלא סבר לה כמ"ד שהיה מחלקה לשנים ושנים לארבעה: והא איכא חפינה. כשהיה נכנס לפני ולפנים ולא כשהיה חופן בלשכת בית אבטינס ועבודה קשה היא מאד כדמוכח ביומא (דף מט:): מלמטה למעלה. פירש בקונטרס שהכניס ראשי אצבעותיו בקמח וגבי ידו כנגד הקמח וקמץ ואין זה כראשי אצבעותיו דלעיל דהתם פס ידו כנגד הקמח ומכניס ראשי אצבעותיו וקומץ מלא קומצו עד פס ידו והשתא לפי' הקונטרס קורא ראשי אצבעותיו למטה וכן מפרש ר"ת במסכת שבת (דף צד:) גבי ציצין הפורשין למעלה פירוש לצד פיסת היד ומביא ראיה מהא דאמר בפ' כל היד (נדה יג.) מן העטרה ולמעלה דלצד הגוף קורא למעלה ואינה ראייה כל כך דלגבי מילה שהיא תלוייה שייך לקרות ראש המילה למטה אבל אצבעות שאדם זוקף אצבעותיו למעלה שייך לקרות למעלה ראשי האצבעות ומלמטה למעלה יש לפרש שמכניס ידו בקמח דרך פס היד עד שמגיע לראשי אצבעותיו: