טוען את הדף…
מָה לְכִלְאַיִם שֶׁמִּצְוָתוֹ בְּכָךְ. רַב שִׁישָׁא בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי אָמַר: מִשּׁוּם דְּאִיכָּא לְמֵימַר, לִיהְדַּר דִּינָא וְתֵיתֵי בַּ״מָּה הַצַּד״ – מָה לִמְלִיקָה שֶׁכֵּן קְדוּשָּׁתָהּ אוֹסַרְתָּהּ, חֵלֶב וָדָם יוֹכִיחוּ. מָה לְחֵלֶב וָדָם, שֶׁכֵּן בָּאִים מִכְּלַל הֶיתֵּר – מְלִיקָה תּוֹכִיחַ. וְחָזַר הַדִּין, לֹא רְאִי זֶה כִרְאִי זֶה וְלֹא רְאִי זֶה כִּרְאִי זֶה, הַצַּד הַשָּׁוֶה שֶׁבָּהֶן שֶׁאֲסוּרִין לַהֶדְיוֹט וּמוּתָּרִין לַגָּבוֹהַּ, אַף אֲנִי אָבִיא טְרֵפָה – אַף עַל פִּי שֶׁאֲסוּרָה לַהֶדְיוֹט תְּהֵא מוּתֶּרֶת לַגָּבוֹהַּ, מָה לְהַצַּד הַשָּׁוֶה שֶׁבָּהֶן שֶׁכֵּן מִצְוָתָהּ בְּכָךְ! אֶלָּא אָמַר רַב אָשֵׁי, מִשּׁוּם דְּאִיכָּא לְמֵימַר: מֵעִיקָּרָא דְּדִינָא פִּרְכָא, מֵהֵיכָא קָא מַיְיתֵית לַהּ? מִבַּעַל מוּם – מָה לְבַעַל מוּם, שֶׁכֵּן עָשָׂה בּוֹ מַקְרִיבִין כִּקְרֵיבִין. אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא סָבָא לְרַב אָשֵׁי: יוֹצֵא דּוֹפֶן יוֹכִיחַ, שֶׁלֹּא עָשָׂה בּוֹ מַקְרִיבִין כִּקְרֵיבִין, וּמוּתָּר לַהֶדְיוֹט וְאָסוּר לַגָּבוֹהַּ. מָה לְיוֹצֵא דּוֹפֶן, שֶׁכֵּן אֵינוֹ קָדוֹשׁ בִּבְכוֹרָה. בַּעַל מוּם יוֹכִיחַ, מָה לְבַעַל מוּם שֶׁכֵּן עָשָׂה בּוֹ מַקְרִיבִין כִּקְרֵיבִין, יוֹצֵא דּוֹפֶן יוֹכִיחַ. וְחָזַר הַדִּין, לֹא רְאִי זֶה כִּרְאִי זֶה וְלֹא רְאִי זֶה כִּרְאִי זֶה, הַצַּד הַשָּׁוֶה שֶׁבָּהֶן שֶׁמּוּתָּרִין לַהֶדְיוֹט וַאֲסוּרִים לַגָּבוֹהַּ, וְכׇל שֶׁכֵּן טְרֵפָה שֶׁאֲסוּרָה לַהֶדְיוֹט תְּהֵא אֲסוּרָה לַגָּבוֹהַּ. מָה לְהַצַּד הַשָּׁוֶה שֶׁבָּהֶן, שֶׁכֵּן לֹא הוּתְּרוּ מִכְּלָלָן, תֹּאמַר בִּטְרֵיפָה שֶׁהוּתְּרָה מִכְּלָלָהּ. אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא לְרַב אָשֵׁי: טְרֵפָה שֶׁהוּתְּרָה מִכְּלָלָהּ מַאי הִיא? אִילֵימָא מְלִיקָה דְּעוֹלַת הָעוֹף לַגָּבוֹהַּ, בַּעַל מוּם נָמֵי בְּעוֹפוֹת אִשְׁתְּרוֹיֵי אִשְׁתְּרִי, תַּמּוּת וְזַכְרוּת בַּבְּהֵמָה, וְאֵין תַּמּוּת וְזַכְרוּת בָּעוֹפוֹת! אֶלָּא, מְלִיקָה דְּחַטַּאת הָעוֹף לַכֹּהֲנִים – כֹּהֲנִים מִשּׁוּלְחַן גָּבוֹהַּ קָא זָכוּ. וְאֶלָּא פָּרֵיךְ הָכִי: מָה לְהַצַּד הַשָּׁוֶה שֶׁבָּהֶן שֶׁכֵּן מוּמָן נִיכָּר, תֹּאמַר בִּטְרֵיפָה שֶׁכֵּן אֵין מוּמָהּ נִיכָּר! מִשּׁוּם הָכִי אִיצְטְרִיךְ קְרָא. וּטְרֵיפָה מֵהָכָא נָפְקָא? מֵהָתָם נָפְקָא: ״מִמַּשְׁקֵה יִשְׂרָאֵל״ – מִן הַמּוּתָּר לְיִשְׂרָאֵל! מִ״כֹּל אֲשֶׁר יַעֲבוֹר תַּחַת הַשָּׁבֶט״ – נָפְקָא, פְּרָט לַטְּרֵיפָה שֶׁאֵינָהּ עוֹבֶרֶת. צְרִיכִי, דְּאִי מִ״מַּשְׁקֵה יִשְׂרָאֵל״ הֲוָה אָמֵינָא לְמַעוֹטֵי הֵיכָא דְּלֹא הָיְתָה לָהּ שְׁעַת הַכּוֹשֶׁר, דֻּמְיָא דְּעׇרְלָה וְכִלְאֵי הַכֶּרֶם, אֲבָל הָיְתָה לָהּ שְׁעַת הַכּוֹשֶׁר אֵימָא תִּתַּכְשַׁר, כְּתַב רַחֲמָנָא ״כׇּל אֲשֶׁר יַעֲבוֹר״. וְאִי כְּתַב רַחֲמָנָא ״כׇּל אֲשֶׁר יַעֲבוֹר״, הֲוָה אָמֵינָא לְמַעוֹטֵי הֵיכָא דְּנִטְרְפָה וּלְבַסּוֹף הִקְדִּישָׁהּ, דֻּמְיָא דְּמַעֲשֵׂר. אֲבָל הִקְדִּישָׁהּ וּלְבַסּוֹף נִטְרְפָה, דִּבְעִידָּנָא דְּאַקְדְּשַׁהּ הֲוָה חַזְיָא, אֵימָא תִּתַּכְשַׁר. כְּתַב רַחֲמָנָא ״מִן הַבָּקָר״, צְרִיכִי. מַתְנִי׳ אֶחָד מִנְחַת חוֹטֵא וְאֶחָד כׇּל הַמְּנָחוֹת, שֶׁקְּמָצָן זָר, אוֹנֵן, טְבוּל יוֹם, מְחוּסַּר בְּגָדִים, מְחוּסַּר כִּיפּוּרִים, שֶׁלֹּא רָחַץ יָדָיו וְרַגְלָיו, עָרֵל, טָמֵא, יוֹשֵׁב, עוֹמֵד עַל גַּבֵּי כֵלִים, עַל גַּבֵּי בְהֵמָה, עַל גַּבֵּי רַגְלֵי חֲבֵירוֹ – פָּסוּל. קָמַץ בִּשְׂמֹאל – פָּסוּל, בֶּן בְּתִירָא אוֹמֵר: יַחְזִיר וְיַחֲזוֹר וְיִקְמוֹץ בְּיָמִין. קָמַץ וְעָלָה בְּיָדוֹ צְרוֹר, אוֹ גַרְגֵּר מֶלַח, אוֹ קוֹרֶט שֶׁל לְבוֹנָה – פָּסוּל, מִפְּנֵי שֶׁאָמְרוּ: הַקּוֹמֶץ הַיָּתֵר וְהֶחָסֵר – פָּסוּל. וְאֵיזֶהוּ הַיָּתֵר – שֶׁקְּמָצוֹ מְבוֹרָץ, וְחָסֵר – שֶׁקְּמָצוֹ בְּרָאשֵׁי אֶצְבְּעוֹתָיו. גְּמָ׳ לְמָה לִי לְמִתְנָא ״אֶחָד מִנְחַת חוֹטֵא וְאֶחָד כׇּל הַמְּנָחוֹת״? לִיתְנֵי ״כׇּל הַמְּנָחוֹת שֶׁקְּמָצָן זָר וְאוֹנֵן״! לְרַבִּי שִׁמְעוֹן אִיצְטְרִיךְ, דְּתַנְיָא: אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: בְּדִין הוּא שֶׁתְּהֵא מִנְחַת חוֹטֵא טְעוּנָה שֶׁמֶן וּלְבוֹנָה, שֶׁלֹּא יְהֵא חוֹטֵא נִשְׂכָּר, וּמִפְּנֵי מָה אֵינָהּ טְעוּנָה? שֶׁלֹּא יְהֵא קׇרְבָּנוֹ מְהוּדָּר, וּבַדִּין הוּא שֶׁתְּהֵא חַטַּאת חֵלֶב טְעוּנָה נְסָכִים,מצותו בכך - גזירת הכתוב שלא יהא אבנט אלא של כלאים דכתיב (שמות כח) תכלת וארגמן וגו' ואמרינן יבמות (דף ד:) מדשש כיתנא תכלת עמרא: רב שישא בריה דרב אידי אמר - להכי איצטריך קרא משום דאיכא למימר ניהדר דינא ונייתי במה הצד דטריפה מותרת לגבוה: מקריבין כקריבין - דמום פסול בכהן כמו בזבח אבל טריפות לא פסיל בכהנים דתנן בבכורות בפרק מומין אלו (בכורות דף מה:) ואלו כשרין באדם ופסולין בבהמה אותו ואת בנו וטריפה ויוצא דופן להכי איצטריך קרא: אמר ליה רב אחא [סבא] לרב אשי - ואכתי ל"ל קרא הא איכא למימר: יוצא דופן יוכיח - שכהן יוצא דופן כשר לעבודה וקרבן יוצא דופן פסול דאמרינן בת"כ כי יולד פרט ליוצא דופן: מה ליוצא דופן שאינו קדוש בבכורה - דפטר רחם כתיב (שמות יג) תאמר בטריפה שקדושה בבכורה אם נולד עם טריפתו הלכך איצטריך קרא: בעל מום יוכיח - שקדש בבכורה ואסור לגבוה אף אני אביא טריפה ולמה לי קרא: הצד השוה כו' - ולמה לי קרא: מליקה - טריפה היא לכתחילה דחותך שדרה ומפרקת כדאמרי' בפ"ק דשחיטת חולין (דף כ:) והותרה לגבוה מכלל איסורה להדיוט אישתרי אף אני אביא טריפה (ולמה לי קרא): מליקה דחטאת העוף לכהנים - ובבעל מום ויוצא דופן לא אשכחן היתר לכהנים מכלל איסור דאין בהן שום איסור לגבי כהנים: משולחן גבוה הוא דזכו - וגבי גבוה אשכחן בבעל מום בעופות היתר מכלל איסור וליכא מה להצד כו' ול"ל קרא: בעל מום מומן ניכר - שאין מומן פסול אלא בגלוי כדאמרינן בבכורות בפ' על אלו מומין (בכורות דף לז.) ויוצא דופן מומו ניכר דאית ליה קלא והכל יודעים: טריפה יש שאין מומם ניכר - כגון בבני מעיים: שלא היתה לה שעת הכושר - דנטרפה ממעי אמה דומיא דערלה וכלאי הכרם דכתיב בההוא קרא דכתיב ביה מן הצאן מן המאתים ממשקה ישראל ואמרינן בפרק אלו עוברין במסכת פסחים (דף מח.) מן המאתים מן המותר ב' מאות שנשתיירו בבור מכאן לערלה שבטלה במאתים: כל אשר יעבור תחת השבט - פרט לטריפה שאינה עוברת משום דאין לה חיות לא חשיב לה עוברת והאי קרא כתיב במעשר וגמרינן שאר קרבנות מיניה בג"ש נאמר כאן תחת אמו ונאמר להלן תחת השבט כו' בפ"ט דבכורות (ד' נז): מתני' זר ואונן - וכל הני מפרש בזבחים (דף טו:) מקראי דעבודתן פסולה ואזהרתן בסנהדרין בסוף אלו הן הנשרפין (דף פג.): ערל - כהן ערל שמתו אחיו מחמת מילה: יושב - לעמוד לשרת כתיב: ע"ג כלים או ע"ג בהמה או רגל חבירו - בזבחים (דף כד.) מפרש דבעינן שלא יהא דבר חוצץ בין רגליו לבין הרצפה: שמאל - מפרש בגמרא מנלן דפסול: בן בתירה - אכולהו פליג אזר ואונן וכל הנך: עלה בידו צרור - נמצא קומץ חסר מקום הצרור וכן מלח או לבונה: מבורץ - גדוש ל"א שנראה קמח חוצץ בין ראשי אצבעותיו לפס ידו: בראשי אצבעותיו - מעט שלא פשטו על פס כל היד: גמ' שלא יהא קרבנו מהודר - שלא תהא המנחה נאה: חטאת חלב - (היינו חלב) היינו סתם חטאת. חטאת אינה טעונה נסכים בפרק שתי מדות (לקמן מנחות דף צ:):מה לכלאים שכן מצותו בכך. ואע"ג דאפשר לקיים בטלית של צמר מ"מ בסדין של פשתן שחייב בציצית לא אפשר לקיים בכך וא"ת ולימא גיד הנשה במחובר יוכיח דאין מצותו בכך ושרי לגבוה כדאמר בריש ג"ה (חולין צ:) וכי תימא מה לג"ה שכן מחובר הנך יוכיחו וי"ל כיון דאין לו היתר אלא על ידי חיבור לא שייך למיעבד מיניה יוכיח: בעל מום נמי הותר בעופות. ונ"ל דהשתא מצי למילף ממחוסר אבר ויוצא דופן ולבסוף כשאמר שכן מומן ניכר אתי הכל שפיר: שכן מומן ניכר. ואין לומר דמחוסר זמן ואותו ואת בנו ומוקצה ונעבד ורובע ואתנן ומחיר יוכיחו דכל הני יש להם קול יותר מטריפה בבני מעיים שאין יודע כלל כי היכי דחשיב יוצא דופן מומו ניכר משום דיש לו קול ומחיה דשריא להדיוט ואסורה לגבוה אין ללמוד טריפה דמה לחיה שכן אין במינה לגבוה ושכן מומה ניכר: דומיא דערלה וכלאי הכרם. וא"ת והא אמרינן פ' כל שעה (פסחים דף כה.) ובכל הבשר (חולין דף קטז.) זאת אומרת כלאי הכרם עיקרן נאסר הואיל והיתה להם שעת הכושר קודם השרשה ויש לומר דכלאים דכתיבי בהאי קרא איירי בענבים שעושין מהם יין לנסכים כדדרשינן (פסחים דף מח.) מן המאתים ממותר ב' מאות שנשתיירו בבור הנהו לא היתה להם שעת הכושר דדוקא דחרצן שנזרע הוא שהיתה לו שעת הכושר קודם השרשה ומן החרצן אין עושין נסכים וא"ת אותם ענבים עצמן היתה להם שעת הכושר קודם שהוסיפו מאתים וי"ל דמה שנתוסף באיסור אחר שנעשה כלאים שגדל אחרי כן לא היה לו מעולם (אחרי כן) שעת הכושר והאי דמיתסר אף מה שגדל קודם לכן לפי שא"א להבדיל זה מזה להפריש תערובתם: כתב רחמנא כל אשר יעבור. אע"ג דמוכח דהיכא שהיתה לו שעת הכושר לא ילפינן ממשקה ישראל אפ"ה מייתי ליה בכל דוכתא בפ' כל האסורין (תמורה דף כט.) גבי נעבד משום דע"י תלתא קראי מסקינן דאין לחלק: שקמצן זר אונן כו'. והוא הדין שתויי יין ופרועי ראש במיתה ומחלי עבודה כדאמרינן בפרק אלו הן הנשרפין (סנהדרין דף פג:) ותנא ושייר: בן בתירא אומר יחזור ויקמוץ בימין. למאי דמוכח בגמרא דהוא הדין אכולהו פסולי דלעיל יש לתמוה דלא עריב פסול שמאל בהדי פסולי דלעיל וי"ל משום דס"ד דשמאל כיון דאית ליה הכשירא ביום הכיפורים קבוע עבודה ולא תועיל בה חזרה: חסר שקמצו בראשי אצבעותיו. אגב דמפרש יתר חוזר ומפרש חסר כיוצא בו אף על גב דצרור וגרגיר וקורט משום חסר הוא: