מנחותקא:
טוען את הדף…
וְשׁוֹר הַנִּסְקָל וְעֶגְלָה עֲרוּפָה וְצִפּוֹרֵי מְצוֹרָע וּפֶטֶר חֲמוֹר וּבָשָׂר בְּחָלָב כּוּלָּם מִטַּמְּאִין טוּמְאַת אֳכָלִין. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: כּוּלָּן אֵין מִטַּמְּאִין טוּמְאַת אֳכָלִין, וּמוֹדֶה רַבִּי שִׁמְעוֹן בְּבָשָׂר בְּחָלָב שֶׁמְּטַמֵּא טוּמְאַת אֳכָלִין, הוֹאִיל וְהָיְתָה לוֹ שְׁעַת הַכּוֹשֶׁר. וְאָמַר רַב אַסִּי, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן? ״מִכׇּל הָאֹכֶל אֲשֶׁר יֵאָכֵל״ – אוֹכֶל שֶׁאַתָּה יָכוֹל לְהַאֲכִילוֹ לַאֲחֵרִים קָרוּי אוֹכֶל, אוֹכֶל שֶׁאִי אַתָּה יָכוֹל לְהַאֲכִילוֹ לַאֲחֵרִים אֵינוֹ קָרוּי אוֹכֶל. וְהָא פִּיגֵּל בְּמִנְחָה נָמֵי, אוֹכֶל שֶׁאִי אַתָּה יָכוֹל לְהַאֲכִילוֹ לַאֲחֵרִים הוּא. אִי הָכִי, בָּשָׂר בְּחָלָב נָמֵי תִּיפּוֹק לֵיהּ, דְּאוֹכֶל שֶׁאַתָּה יָכוֹל לְהַאֲכִילוֹ לַאֲחֵרִים הוּא. דְּתַנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוּדָה אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן: בָּשָׂר בְּחָלָב אָסוּר בַּאֲכִילָה וּמוּתָּר בַּהֲנָאָה, שֶׁנֶּאֱמַר ״כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה׳ אֱלֹהֶיךָ לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ״, וּלְהַלָּן הוּא אוֹמֵר ״וְאַנְשֵׁי קֹדֶשׁ תִּהְיוּן לִי וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ״, מָה לְהַלָּן אָסוּר בַּאֲכִילָה וּמוּתָּר בַּהֲנָאָה, אַף כָּאן אָסוּר בַּאֲכִילָה וּמוּתָּר בַּהֲנָאָה. חֲדָא וְעוֹד קָאָמַר: חֲדָא, דְּאוֹכֶל שֶׁאַתָּה יָכוֹל לְהַאֲכִילוֹ לַאֲחֵרִים הוּא, וְעוֹד, לְדִידֵיהּ נָמֵי הָיְתָה לוֹ שְׁעַת הַכּוֹשֶׁר. מֵיתִיבִי: רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, יֵשׁ נוֹתָר שֶׁהוּא מְטַמֵּא טוּמְאַת אֳכָלִין, וְיֵשׁ נוֹתָר שֶׁאֵינוֹ מְטַמֵּא טוּמְאַת אֳכָלִין. כֵּיצַד? לַן לִפְנֵי זְרִיקָה – אֵינוֹ מְטַמֵּא טוּמְאַת אֳכָלִין, לְאַחַר זְרִיקָה – מְטַמֵּא טוּמְאַת אֳכָלִין. (וְהָא) וּפִיגּוּל, בֵּין בְּקׇדְשֵׁי קָדָשִׁים בֵּין בְּקָדָשִׁים קַלִּים – אֵינוֹ מְטַמֵּא טוּמְאַת אֳכָלִין. פִּיגֵּל בְּמִנְחָה – מְטַמֵּא טוּמְאַת אֳכָלִין. לָא קַשְׁיָא, כָּאן – שֶׁהָיְתָה לָהּ שְׁעַת הַכּוֹשֶׁר, כָּאן – שֶׁלֹּא הָיְתָה לָהּ שְׁעַת הַכּוֹשֶׁר. הֵיכִי דָּמֵי דְּלֹא הָיְתָה לָהּ שְׁעַת הַכּוֹשֶׁר? דְּאַקְדְּשִׁינְהוּ בִּמְחוּבָּר. וְלִיפְרְקִינְהוּ! הָנִיחָא לְהָךְ לִישָּׁנָא דְּאָמַר רַבִּי אוֹשַׁעְיָא: טְמֵאִין – נִפְדִּין, טְהוֹרִין – אֵין נִפְדִּין, שַׁפִּיר. אֶלָּא לְהָךְ לִישָּׁנָא דְּאָמַר, אֲפִילּוּ טְהוֹרִין נִפְדִּין, לִפְרְקִינְהוּ. הַשְׁתָּא מִיהָא לָא פָּרֵיק. וְכֵיוָן דְּאִי בָּעֵי פָּרֵיק לֵיהּ, שָׁמְעִינַן לֵיהּ לְרַבִּי שִׁמְעוֹן דְּאָמַר: כׇּל הָעוֹמֵד לִפְדּוֹת – כְּפָדוּי דָּמֵי. דְּתַנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: פָּרָה מְטַמְּאָה טוּמְאַת אֳכָלִין, הוֹאִיל וְהָיְתָה לָהּ שְׁעַת הַכּוֹשֶׁר. וְאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: אוֹמֵר הָיָה רַבִּי שִׁמְעוֹן, פָּרָה נִפְדֵּית עַל גַּב מַעֲרַכְתָּהּ. הָכִי הַשְׁתָּא? בִּשְׁלָמָא פָּרָה, עוֹמֶדֶת לִפְדּוֹת הִיא, שֶׁאִם מָצָא אַחֶרֶת נָאָה הֵימֶנָּה – מִצְוָה לִפְדּוֹתָהּ. אֶלָּא הָנֵי מְנָחוֹת, מִצְוָה לִפְדּוֹתָן?! וְהָא לָן לִפְנֵי זְרִיקָה, דְּמִצְוָה לְמִיזְרְקֵיהּ, וְאִי בָּעֵי זָרַק, וְקָתָנֵי דְּאֵין מִטַּמֵּא טוּמְאַת אֳכָלִין! הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – שֶׁלֹּא הָיְתָה שְׁהוּת בַּיּוֹם לְמִיזְרְקֵיהּ. אֲבָל הָיְתָה לוֹ שְׁהוּת בְּיוֹם, מַאי? מְטַמֵּא טוּמְאַת אֳכָלִין. אַדְּתָנֵי לָן לְאַחַר זְרִיקָה מְטַמֵּא טוּמְאַת אֳכָלִין – לִיפְלוֹג בְּדִידַהּ: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? שֶׁלֹּא הָיְתָה לוֹ שְׁהוּת בְּיוֹם, אֲבָל הָיְתָה לוֹ שְׁהוּת בַּיּוֹם – מְטַמֵּא טוּמְאַת אֳכָלִין! הָכִי נָמֵי קָאָמַר: לָן, קוֹדֶם שֶׁיֵּרָאֶה לִזְרִיקָה – אֵינוֹ מְטַמֵּא טוּמְאַת אֳכָלִין, לְאַחַר שֶׁיֵּרָאֶה לִזְרִיקָה – מְטַמֵּא טוּמְאַת אֳכָלִין. וְהָא פִּיגֵּל, בֵּין בְּקׇדְשֵׁי קָדָשִׁים בֵּין בְּקָדָשִׁים קַלִּים, מִצְוָה לְמִיזְרְקֵיהּ,ושור הנסקל - ששחטו לאחר שנגמר דינו דאי נסקל ממש מטמא טומאה חמורה דנבילה היא: ועגלה ערופה - ששחטה לאחר ירידתה לנחל איתן דאוסרתה: וצפורי מצורע - ששחטן: ופטר חמור - ששחטו לעובד כוכבים ולא בא עדיין לטומאת נבילות כגון בעודו מפרכס דאמרינן בהעור והרוטב (חולין דף קיז:) השוחט בהמה טמאה לעובד כוכבים ומפרכסת מטמאה טומאת אוכלין אבל לא טומאת נבילות: פטר חמור - אסור בהנאה כל זמן שלא נפדה דקדוש בבכורה הוא ל"א ואפי' היו נבילות מטמא טומאת אוכלין וכגון דאיכא פחות מכזית דלא חזי לטומאת נבילות מצטרף לפחות מכביצה אוכלין להשלימו לכביצה: בשר בחלב - איכא תנא דאסר ליה בהנאה בפרק כל הבשר (חולין דף קיד:): הואיל והיתה לו שעת הכושר - דאי תרו ליה כולי יומא בחלבא לא מיתסר עד שיבשלנו: שאי אתה יכול להאכילו לאחרים - עובדי כוכבים שאסורים בהנאה: והאי דפיגל במנחה נמי אי אתה יכול להאכילו לאחרים - דבת שריפה היא ולקמן מוקי לה בשלא היתה לו שעת הכושר מעולם: אי הכי - דטעמא דר"ש משום אוכל שאתה יכול להאכילו הוא: מה להלן מותר בהנאה - כדכתיב לכלב תשליכון אותו והא הנאתו הוא מה שכלבו אוכל דמחשבתו עליו: ועוד לדידיה נמי - לצורך ישראל עצמו הוה ליה שעת הכושר אבל אינך לא הוה להו שעת הכושר לקבל טומאה ולא הותרו מעולם ואפילו שור הנסקל קודם שנגח דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת ולטומאה נמי לא חזיא מחיים: לן לפני זריקה - לא היתה לו שעת הכושר: פיגל במנחה מטמאה טומאת אוכלין - וקשיא לרבי אושעיא: ליפרקינהו - כלומר והא קודם שקדשו בכלי יכול לפדותן ולאוכלן ואישתכח דהוה ליה שעת הכושר: פרה - אדומה אע"ג דאסורה בהנאה מודה ר"ש דמטמאה טומאת אוכלין: ואמר ריש לקיש - מאי שעת הכושר הוה לה: אומר היה ר' שמעון פרה נפדית על גב מערכתה - אפילו נשחטה כתיקונה אלמא אע"ג דלא פרקה הא חשיב ליה שעת הכושר הואיל ומצי למיפרקה: מצוה לפדותה - בתמיה: אבל היה לו שהות ביום כו' - וממילא הוה ידענא כ"ש לאחר זריקה: קודם שיראה לזריקה - דלא הוה ליה שהות: והא פיגל בין בקדשי קדשים כו' דמצוה למזרקיה - בלא מחשבה דאסור לשנות בקדשים:ועגלה ערופה. לאו כשנערפה דא"כ תיפוק ליה משום נבילה אלא בששחטה וקא סבר ירידתה לנחל איתן אוסרתה ולמאן דאמר עריפתה אוסרתה נמי מצינן למימר דקא סבר ר"ש עגלה בשחיטה כשירה כדאמרינן בפ"ב דכריתות (דף כה.) אי נמי משערפה ועריפתה מטהרתה מידי נבילה כדמוכח בסוף חטאת העוף (זבחים דף ע:): אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים. הקשה ה"ר אליעזר ממיץ דהכא לא ממעט ר"ש מדכתיב אשר יאכל אלא איסור הנאה ובפרק כיסוי הדם (חולין דף פה. ושם) ממעט ר' שמעון אף טריפה מכיסוי משום דכתיב אשר יאכל ולא אמרי' איסורי הנאה דווקא וי"ל דהכא כתיב מכל האוכל דמשמע כל לרבויי אפילו אסור באכילה הילכך לא ממעט אלא איסור הנאה אבל התם אשר יצוד ציד חיה או עוף אשר יאכל כתיב ולא כתיב כל הילכך אמרינן ההיא דווקא דשרי באכילה: בשר בחלב אסור באכילה ומותר בהנאה. בסוף כל הבשר (חולין דף קטו:) יליף איסי איסור אכילה מהך ג"ש ואיסור הנאה מק"ו ונראה דהיינו טעמייהו דר"ש סבר אין ג"ש למחצה וילפינן מינה אף היתר הנאה ואיסי סבר אהני ג"ש ואהני ק"ו אי נמי משום דבההוא קרא דטריפה איירי נמי בקדשים שיצאו חוץ למחיצתן כדאמר בפרק בהמה המקשה (חולין דף סח:) דאסירי אף בהנאה וגלי קל וחומר דילפינן מינייהו ורבי שמעון דהכא סבר דפשטיה דקרא בטריפה מיירי: נאמר כאן אנשי קודש. וא"ת ונילף מבקודש באש תשרף דמיירי בפסול קודש כדאמר בפרק כל שעה (פסחים דף כד.) ואסירי בהנאה ויש לומר דילפינן עם קודש מאנשי קודש: פיגל במנחה מטמא טומאת אוכלין. וקשיא לרבי אושעיא תימה למאי דס"ד השתא דאיירי רבי אושעיא אפי' בהיה לו שעת הכושר תיקשי ליה מההיא דלעיל דמודה רבי שמעון בבשר בחלב הואיל והיתה לה שעת הכושר ויש לומר דהוה אמינא שעת הכושר דבשר בחלב כגון שנתערבה קודם בישול כגון דתרי ליה כולי יומא בחלבא ואח"כ בישל וכי האי גוונא לא היתה למנחה שעת הכושר קודם שהקדישה: ההיא דפרה מטמאה טומאת אוכלין. מפורש בבבא קמא (דף עז.) יפה: והא לן לפני זריקה דמצוה למיזרקיה. אי לאו הנך שינויי דאסיקנא לרבי אושעיא ברייתא גופא לא קשיא ליה מאי שנא פיגל במנחה דמטמא טומאת אוכלין ומאי שנא לן לפני זריקה דאין מטמא דמנחה היתה לה שעת הכושר קודם שהוקדשה: