טוען את הדף…
דְּעַל הָעֵצִים כְּתִיב. כִּי תִּיבְּעֵי לָךְ, אַלִּיבָּא דְּמַאן דְּאָמַר ״עַל״ בְּסָמוּךְ, מַאי? הָכָא נָמֵי ״עַל״ בְּסָמוּךְ, אוֹ דִלְמָא ״עַל הָעֵצִים״ דּוּמְיָא דְּ״עַל הַמִּזְבֵּחַ״ – מָה הָתָם עַל מַמָּשׁ, אַף הָכָא נָמֵי עַל מַמָּשׁ? תֵּיקוּ. מַתְנִי׳ הַקּוֹמֶץ מִיעוּטוֹ מְעַכֵּב אֶת רוּבּוֹ, עִשָּׂרוֹן מִיעוּטוֹ מְעַכֵּב אֶת רוּבּוֹ, הַיַּיִן מִיעוּטוֹ מְעַכֵּב אֶת רוּבּוֹ, הַשֶּׁמֶן מִיעוּטוֹ מְעַכֵּב אֶת רוּבּוֹ. הַסּוֹלֶת וְהַשֶּׁמֶן מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה, הַקּוֹמֶץ וְהַלְּבוֹנָה מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה. גְּמָ׳ מַאי טַעְמָא? אָמַר קְרָא ״מְלֹא קֻמְצוֹ״ תְּרֵי זִימְנֵי. עִשָּׂרוֹן מִיעוּטוֹ מְעַכֵּב אֶת רוּבּוֹ, מַאי טַעְמָא? אָמַר קְרָא: ״מִסׇּלְתָּהּ״, שֶׁאִם חָסְרָה כׇּל שֶׁהוּא – פְּסוּלָה. הַיַּיִן מִיעוּטוֹ מְעַכֵּב אֶת רוּבּוֹ, ״כָּכָה״. הַשֶּׁמֶן מִיעוּטוֹ מְעַכֵּב אֶת רוּבּוֹ, דְּמִנְחַת נְסָכִים – ״כָּכָה״, וּמִנְחַת נְדָבָה – אָמַר קְרָא: ״וּמִשַּׁמְנָהּ״, שֶׁאִם חָסַר כׇּל שֶׁהוּא – פְּסוּלָה. הַשֶּׁמֶן וְהַסּוֹלֶת מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה, ״מִסׇּלְתָּהּ וּמִשַּׁמְנָהּ״, ״מִגִּרְשָׂהּ וּמִשַּׁמְנָהּ״. הַקּוֹמֶץ וְהַלְּבוֹנָה מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה, ״עַל כׇּל לְבוֹנָתָהּ״, ״וְאֵת כׇּל הַלְּבוֹנָה אֲשֶׁר עַל הַמִּנְחָה״. מַתְנִי׳ שְׁנֵי שְׂעִירֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה, שְׁנֵי כִּבְשֵׂי עֲצֶרֶת מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה, שְׁתֵּי חַלּוֹת מְעַכְּבוֹת זוֹ אֶת זוֹ. שְׁנֵי סְדָרִין מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה. שְׁנֵי בָּזִיכִין מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה. הַסְּדָרִין וְהַבָּזִיכִין מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה. שְׁנֵי מִינִים שֶׁבַּנָּזִיר, שְׁלֹשָׁה שֶׁבַּפָּרָה, וְאַרְבָּעָה שֶׁבַּתּוֹדָה, וְאַרְבָּעָה שֶׁבַּלּוּלָב, (וארבע) [וְאַרְבָּעָה] שֶׁבַּמְּצוֹרָע – מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה. שֶׁבַע הַזָּאוֹת שֶׁבַּפָּרָה מְעַכְּבוֹת זוֹ אֶת זוֹ, שֶׁבַע הַזָּיוֹת שֶׁעַל בֵּין הַבַּדִּים, שֶׁעַל הַפָּרֹכֶת, שֶׁעַל מִזְבַּח הַזָּהָב – מְעַכְּבוֹת זוֹ אֶת זוֹ. גְּמָ׳ שְׁנֵי שְׂעִירֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה – חוּקָּה. שְׁנֵי כִּבְשֵׂי עֲצֶרֶת מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה – הֲוָיָה, שְׁתֵּי חַלּוֹת – הֲוָיָה. שְׁנֵי סְדָרִין – חוּקָּה, שְׁנֵי בָּזִיכִין – חוּקָּה, הַסְּדָרִין וְהַבָּזִיכִין – חוּקָּה. שְׁנֵי מִינִים שֶׁבַּנָּזִיר, דִּכְתִיב: ״כֵּן יַעֲשֶׂה״, שְׁלֹשָׁה שֶׁבַּפָּרָה – חוּקָּה. אַרְבָּעָה שֶׁבַּתּוֹדָה, דְּאִיתַּקַּשׁ לְנָזִיר, דִּכְתִיב: ״עַל זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו״, וְאָמַר מָר: ״שְׁלָמָיו״ – לְרַבּוֹת שַׁלְמֵי נָזִיר. וְאַרְבָּעָה שֶׁבִּמְצוֹרָע, דִּכְתִיב: ״זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע״, וְאַרְבָּעָה שֶׁבַּלּוּלָב – ״וּלְקַחְתֶּם״, לְקִיחָה תַּמָּה. אָמַר רַב חָנָן בַּר רָבָא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁאֵין לוֹ, אֲבָל יֵשׁ לוֹ – אֵין מְעַכְּבִין. מֵיתִיבִי: אַרְבָּעָה מִינִין שֶׁבַּלּוּלָב, שְׁנַיִם מֵהֶן עוֹשִׂין פֵּירוֹת, וּשְׁנַיִם מֵהֶם אֵין עוֹשִׂין פֵּירוֹת; הָעוֹשִׂין פֵּירוֹת יִהְיוּ זְקוּקִין לְשֶׁאֵין עוֹשִׂין, וְשֶׁאֵין עוֹשִׂין פֵּירוֹת יִהְיוּ זְקוּקִין לְעוֹשִׂין פֵּירוֹת, וְאֵין אָדָם יוֹצֵא יְדֵי חוֹבָתוֹ בָּהֶן עַד שֶׁיְּהוּ כּוּלָּן בַּאֲגוּדָּה אֶחָת. וְכֵן יִשְׂרָאֵל בְּהַרְצָאָה, עַד שֶׁיְּהוּ כּוּלָּן בַּאֲגוּדָּה אֶחָת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הַבּוֹנֶה בַשָּׁמַיִם מַעֲלוֹתָיו וַאֲגֻדָּתוֹ עַל אֶרֶץ יְסָדָהּ״. תַּנָּאֵי הִיא, דְּתַנְיָא: לוּלָב בֵּין אָגוּד בֵּין שֶׁאֵינוֹ אָגוּד – כָּשֵׁר; רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אָגוּד – כָּשֵׁר, שֶׁאֵינוֹ אָגוּד – פָּסוּל. מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יְהוּדָה? גָּמַר קִיחָה קִיחָה מֵ״אֲגוּדַּת אֵזוֹב״, מָה לְהַלָּן בַּאֲגוּדָּה – אַף כָּאן בַּאֲגוּדָּה. וְרַבָּנַן, לָא גָּמְרִי ״קִיחָה קִיחָה״. כְּמַאן אָזְלָא הָא דְּתַנְיָא: לוּלָב מִצְוָה לְאוֹגְדוֹ, וְאִם לֹא אֲגָדוֹ – כָּשֵׁר? כְּמַאן? אִי כְּרַבִּי יְהוּדָה, לֹא אֲגָדוֹ אַמַּאי כָּשֵׁר? אִי רַבָּנַן, מַאי מִצְוָה? לְעוֹלָם רַבָּנַן, וּמַאי מִצְוָה? מִשּׁוּם ״זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ״. שֶׁבַע הַזָּאוֹת שֶׁבַּפָּרָה מְעַכְּבוֹת זוֹ אֶת זוֹ – חוּקָּה. שֶׁבַע הַזָּאוֹת שֶׁעַל בֵּין הַבַּדִּים, וְשֶׁעַל מִזְבַּח הַזָּהָב, וְשֶׁעַל הַפָּרוֹכֶת – מְעַכְּבוֹת זוֹ אֶת זוֹ; דְּיוֹם הַכִּפּוּרִים כְּתִיב חוּקָּה. דְּפַר כֹּהֵן מָשׁוּחַ, וּדְפַר הֶעְלֵם דָּבָר שֶׁל צִיבּוּר, וְדִשְׂעִירֵי עֲבוֹדָה זָרָה – כִּדְתַנְיָא: ״וְעָשָׂה לַפָּר כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לְפַר״, מָה תַּלְמוּד לוֹמַר? לִכְפּוֹל בְּהַזָּאוֹת,אליבא דמ"ד (על העצים) על בסמוך - בפ' שתי הלחם (לקמן מנחות דף צו.) במשנה פליגי ה"נ דכתיב על העצים על בסמוך: מתני' מיעוטו מעכב את רובו - שאם חיסר כל שהוא פסול: היין - שלישית ההין של איל ורביעית ההין לכבש וחצי ההין לפר וכן השמן בין דמנחת נסכים כשיעור ההין בין בלוג דמנחת נדבה: גמ' מלא קומצו תרי זימני - בויקרא חד במנחת נדבה וקמץ משם מלא קומצו וחד במנחת חוטא וקמץ הכהן ממנה מלא קומצו חד למצוה וחד לעכב: שאם חסר כל שהוא פסולה - דסלתה מריבויא דה"א [דריש]: ככה - בנסכים ככה יעשה לשור האחד בפרשת שלח לך: מסלתה ומשמנה - ומשמע שיהו שניהן והדר כתיב נמי מגרשה ומשמנה שיהו שניהן שנה הכתוב לעכב. גרש וסולת חד הוא אלא שגרש במנחת ביכורים וסלת בשאר מנחות: על כל לבונתה ואת כל הלבונה - שנה הכתוב לעכב: מתני' שתי חלות - עצרת: שני סדרים - דלחם הפנים: שני מינין שבנזיר - חלות ורקיקין בפרשת נשא: ג' שבפרה אדומה - עץ ארז ואזוב ושני תולעת וצפורין במצורע: שבע הזאות שבפרה - והזה אל נכח פני אהל מועד וגו': שעל בין הבדים - ביה"כ כדאמרינן במס' יומא (דף נג:): שעל הפרכת ומזבח הזהב - בין דיה"כ בין דפר העלם דבר בין דפר כהן משיח בויקרא: הוייה - סלת תהיינה: בלחם הפנים כתיב מאשי ה' חק עולם ואכולהו קאי אסדרים ואבזיכין: גמ' כן יעשה על תורת נזרו (במדבר ו׳:כ״א) עיכובא: חוקה - זאת חוקת התורה: שלמי נזיר - ליו"ד קבין ירושלמיות סלת ולרביעית שמן כתודה בפ' התודה (לקמן מנחות עח.): תהיה - הויא עיכובא: לקיחה תמה - ארבעתן כאחד: שאין לו - ד' מינין דלולב מעכבין: אבל יש לו אין מעכבין - אפילו לא אגדן כאחד: שנים מהן עושין פירות - דאתרוג ותמרים: יהו זקוקים - כלומר כולן יהו כאחד: בהרצאה - כשהן מתענין אין נענין עד שיהו כולן באגודה אחת צדיקים ורשעים דומיא דעושין ואין עושים פירות: על הארץ יסדה - בזמן שאגודתו ביחד אז יסדה: במעשה יה"כ כתיב חוקה באחרי מות והיתה זאת לחוקת עולם וגו' וחוקה עיכובא: ועשה לפר כאשר עשה לפר חטאת - בפר העלם דבר כתיב שיעשו לו כאשר עשה לפר כהן משיח שלמעלה הימנו: מה ת"ל - והלא כל מה שפירש לפר כהן משיח פירש לפר העלם דבר: לכפול בהזיות - לשנות באזהרת הזאת הדם עליו:מסלתה ומשמנה מגרשה ומשמנה. לגבי עיכובא דנפשיה דאם חסר לא בעי שנה הכתוב אבל למעכבין זה את זה בעי שנה הכתוב כדפרישית לעיל (מנחות דף יט.) מ"ר: ארבעה שבמצורע. עץ ארז ואזוב ושני תולעת [וצפורין] אבל מים חיים לא חשיב לפי שהיה מערב בהם הדם כדכתיב (ויקרא י״ד:ו׳) וטבל אותם בדם תימה דלא חשיב הזאות דמצורע דמעכבות זו את זו וי"ל דתנא ושייר דהא לא חשיב נמי דפרים ואילים דחג דכתיב בהו (במדבר כט) כמשפט לעכב ואיכא טובא. מ"ר: ולקחתם לקיחה תמה. י"מ דביום ב' סגי בחד מד' מינים ומברך על נטילת לולב כמו אתרוג דשרי חסר ולא בעינן תמות אלא ביום ראשון ולדבריהם ביום שני תיסגי שיטול האחד בשביל כולם וליתא דבסוף לולב הגזול (סוכה מא:) ובריש לולב וערבה (סוכה מג.) דרשינן מולקחתם לקיחה לכל אחד ואחד מדכתיב ולקחתם לשון רבים ולא כתיב ולקחת אלא כי היכי דעיקר לקיחה קיימא אכולהו יומי הוא הדין לקיחה תמה דבעי לקיחת ד' מינים אכולהו יומי ולקיחת כל אחד ואחד אבל תמות של עצמן וכן לכם למעוטי שאול וגזול לא בעי אלא ביום ראשון. מ"ר: לא שנו אלא שאין לו אבל יש לו אין מעכבין. פי' בהלכות גדולות בהלכות לולב יש לו אין מעכבין דלא תימא עד דמגבה להו בהדי הדדי לא נפיק אלא אי מגבה חד חד לחודיה שפיר דמי דקי"ל לולב אין צריך אגודה מ"ר. ור"ת הגיה בספרו ל"ש פירוש דמעכב' משום תמה אלא שאין לו אבל יש לו תמה הוא אף על פי שלא חיברו באגודה כדאמרי' לקמן דלא דרשי רבנן קיחה קיחה ולר' יהודה דדריש ליה קיחה קיחה דלא הויא תמה אלא א"כ אגדו וכולהו פי' דגמ' אפי' לפי' הלכות גדולות נראה דצריך לאוגדו כדמסיק עליה זה אלי ואנוהו. מ"ר: לא גמרי קיחה קיחה. אע"ג דגמרי קיחה קיחה משדה עפרון בריש קידושין (דף ב.) שמא הך דהכא אינה מופנה א"נ קיחה קיחה גמרי לקיחה לקיחה לא גמרי. מ"ר: ועשה כאשר עשה כו'. ברייתא זו מיתנייא בפרק ב"ש (זבחים לט.) והתם מפרש לה שפיר. מ"ר: