מנחותעו:
טוען את הדף…
דְּאָמַר כִּי הַאי תַּנָּא, דְּתַנְיָא: כׇּל הַמְּנָחוֹת שֶׁרִיבָּה בְּמִדַּת חַלָּתָן, אוֹ שֶׁמִּיעֵט בְּמִדַּת חַלָּתָן – כְּשֵׁרוֹת, חוּץ מִלֶּחֶם הַפָּנִים וַחֲבִיתֵּי כֹּהֵן גָּדוֹל, וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף לַחְמֵי תוֹדָה וּנְזִירוּת. אָמַר רַב הוּנָא: מִנְחַת מַאֲפֶה (שאפה) [שֶׁאֲפָאָהּ] חַלָּה אַחַת – יָצָא. מַאי טַעְמָא? (מַצּוֹת) ״מַצָּת״ כְּתִיב. מַתְקֵיף לַהּ רַב פָּפָּא: טַעְמָא דִּכְתִיב ״מַצָּת״, הָא כְּתִיב ״מַצּוֹת״ – לָא? וְהָא גַּבֵּי לַחְמֵי תוֹדָה דִּכְתִיב ״מַצּוֹת״, וְאָמַר רַב טוֹבִי בַּר קִיסְנָא אָמַר שְׁמוּאֵל: לַחְמֵי תוֹדָה שֶׁאֲפָאָן אַרְבַּע חַלּוֹת – יָצָא! הָהִיא פְּלִיגָא. מַתְנִי׳ הָעוֹמֶר הָיָה בָּא עִשָּׂרוֹן מִשָּׁלֹשׁ סְאִין, שְׁתֵּי הַלֶּחֶם שְׁתֵּי עֶשְׂרוֹנִים מִשָּׁלֹשׁ סְאִין, לֶחֶם הַפָּנִים עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע עֶשְׂרוֹנִים מֵעֶשְׂרִים וְאַרְבַּע סְאִין. גְּמָ׳ מַאי טַעְמָא? כֵּיוָן דְּמֵחָדָשׁ אָתֵי, וּמִשְּׂעוֹרִין אָתֵי, עִשָּׂרוֹן מוּבְחָר לָא אָתֵי אֶלָּא מִשָּׁלֹשׁ סְאִין. שְׁתֵּי הַלֶּחֶם שְׁתֵּי עֶשְׂרוֹנוֹת מִשָּׁלֹשׁ סְאִין – כֵּיוָן דְּמֵחִיטִּין אָתְיָין, אַף עַל גַּב דְּמֵחָדָשׁ אָתְיָין, שְׁתֵּי עֶשְׂרוֹנוֹת אָתוּ מִשָּׁלֹשׁ סְאִין. לֶחֶם הַפָּנִים עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה עֶשְׂרוֹנוֹת מֵעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה סְאִין – מַאי טַעְמָא? כֵּיוָן דְּמֵחִיטִּין אָתוּ, וּמִיָּשָׁן אָתוּ, עִשָּׂרוֹן מוּבְחָר אָתֵי מִסְּאָה. תָּנוּ רַבָּנַן: כׇּל הַמְּנָחוֹת שֶׁרִיבָּה בְּמִדַּת עֶשְׂרוֹנָן, אוֹ שֶׁמִּיעֵט בְּמִדַּת עִשָּׂרוֹן – פְּסוּלוֹת. רִיבָּה בְּמִדַּת סְאִין שֶׁלָּהֶן, אוֹ שֶׁמִּיעֵט בְּמִדַּת סְאִין שֶׁלָּהֶן – כְּשֵׁרוֹת. מַתְנִי׳ הָעוֹמֶר הָיָה מְנוּפֶּה בִּשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה נָפָה, שְׁתֵּי הַלֶּחֶם בִּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה, וְלֶחֶם הַפָּנִים בְּאַחַת עֶשְׂרֵה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: לֹא הָיָה לָהֶן קִצְבָה, אֶלָּא סוֹלֶת מְנוּפָּה כָּל צׇרְכָּהּ הָיָה מֵבִיא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְלָקַחְתָּ סֹלֶת וְאָפִיתָ אֹתָהּ״, עַד שֶׁתְּהֵא מְנוּפָּה כָּל צׇרְכָּהּ. גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: בְּדַּקָּה בְּגַסָּה, בְּדַּקָּה בְּגַסָּה. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה נָפוֹת הָיוּ בַּמִּקְדָּשׁ, זוֹ לְמַעְלָה מִזּוֹ וְזוֹ לְמַעְלָה מִזּוֹ, עֶלְיוֹנָה קוֹלֶטֶת סוּבִּין, תַּחְתּוֹנָה קוֹלֶטֶת סוֹלֶת. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: לֹא הָיָה לָהֶן קִצְבָה. תָּנוּ רַבָּנַן: ״סֹלֶת וְאָפִיתָ אֹתָהּ״ – מְלַמֵּד שֶׁנִּקַּחַת סוֹלֶת. וּמִנַּיִן שֶׁאֲפִילּוּ חִיטִּין? תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְלָקַחְתָּ״ – מִכׇּל מָקוֹם. יָכוֹל אַף בִּשְׁאָר מְנָחוֹת כֵּן? תַּלְמוּד לוֹמַר ״אֹתָהּ״, מִפְּנֵי הַחִיסָּחוֹן. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מַאי ״מִפְּנֵי הַחִיסָּחוֹן״? אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: הַתּוֹרָה חָסָה עַל מָמוֹנָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל. הֵיכָא רְמִיזָא? דִּכְתִיב: ״וְהִשְׁקִיתָ אֶת הָעֵדָה וְאֶת בְּעִירָם״. הֲדַרַן עֲלָךְ אֵלּוּ מְנָחוֹת נִקְמָצוֹת. הַתּוֹדָה הָיְתָה בָּאָה חָמֵשׁ סְאִין יְרוּשַׁלְמִיּוֹת, שֶׁהֵן שֵׁשׁ מִדְבָּרִיּוֹת. שְׁתֵּי אֵיפוֹת, הָאֵיפָה שָׁלֹשׁ סְאִין, עֶשְׂרִים עִשָּׂרוֹן – עֲשָׂרָה לֶחָמֵץ וַעֲשָׂרָה לַמַּצָּה.דאמר כי האי תנא דתניא כו' - ואיהו שמואל סבר ליה כת"ק דאמר חוץ מלחם הפנים וחביתין אבל לחמי תודה ונזירות כשרות: מנחת מאפה - שדינה להיות י' חלות: מצת כתיב - חסר וי"ו: והא גבי לחמי תודה דכתיב מצות - בכל מין ואמר ר' טובי כו': ההוא - דרב טובי דאמר אף על גב דכתיב מצות פליגא אדרב הונא: מתני' העומר - דאותן שלשה סאין היו מניפין עד שהיה עומד על עשרון: גמ' מאי טעמא - בא משלשה סאין: כיון דמחדש אתי - שיש בו סובין יותר מיבשין ושעורין נמי יש בהן סובין יותר מבחיטים: לחם הפנים כ"ד עשרונים - דכתיב (ויקרא כ״ד:ה׳) שתי עשרונים יהיה החלה האחת: שריבה במדת עשרונים - שעשה העשרון גדוש: או שמיעט - שמחק העשרון יותר מדאי עד שחסר: ריבה במדת סאין שלהן - כגון שתי הלחם שבאין מג' סאין ולחם הפנים שבאים מכ"ד סאין קמח ומניפין אותם לעשרונים סלת וכגון העומר שהיה בא מג' סאין נקצר לצורכו ד' סאין או שלא קצר לו אלא ב' סאין: כשרה - ובלבד שיהא העשרון כהלכתו: מתני' העומר היה מנופה בי"ג נפה - הלכה למשה מסיני: שנאמר ולקחת סלת ואפית אותה וגו' - שתהא מנופה כל צורכה שתהא סלת ברורה בשעת אפיה: גמ' תנו רבנן - כיצד היה מנופה בי"ג נפות: בדקה בגסה - דשתי נפות היו במקדש אחת דקה ואחת גסה שקורין קליי"ר ובתחילה היו מניפין בדקה והיתה קולטת הסלת והסובין והיה הקמח הולך לעבר הנפה כמנהג גרוסות ואח"כ נותנין אותו בגסה שקולטת הסובין שנשתיירו בסלת והגרוסות כעין קרטין שממנו הסלת נעשה היה הולך לעבר הנפה ואחר כך חוזרין ומניפין בדקה ובגסה וכן חוזרין חלילה עד שיהא מנופה שלש עשרה פעמים ובלבד שלא ישתייר מן הקמח ומן הסובין עם הסלת וחוזרין וטוחנין קרטין והגרוסות והויין סלת: רבי שמעון אומר - לא היו עושין כמו שאמרת בדקה בגסה אלא י"ג נפות היו במקדש זו למעלה מזו כל אחת עבה מחברתה עליונה ראשונה קולטת סובין שהיא היתה גסה שבכולן ולא היתה קולטת כ"א סובין והיו הקמח והסלת הולכין לעבר הנפה ושוב היה נותן הקמח והסלת בתחתונה בדקה הימנה והיא היתה קולטת הקרטין סלת והקמח הולך לעבר הנפה ושוב היה חוזר ונותן הסלת בדקה הימנה כדי שלא ישתייר מן הקמח ומן הסובין בסלת כלל שתהא הסלת ברורה: תלמוד לומר ולקחת מכל מקום - ובלבד שתהא זו סלת ברורה בשעת אפייה: יכול אף בשאר מנחות כן - שיהו נקחות נמי חיטין: תלמוד לומר אותה - אותה נקחת בחטים ואין אחרת נקחת חטין: לפי שחסה תורה על ממונם של ישראל - לפי שלחם הפנים הם כ"ד עשרונות ולפי שהן בכל שבת ושבת ועולים לדבר גדול הותר לקנותן מן החיטין כדי שיבא לחם בזול יותר משאם היו לוקחין סלת מן התגר שהקונה סלת קונה אותה ביוקר אבל שאר מנחות שהן דבר מועט ואין באות תדיר לא הותרו לקנות כי אם סלת: מתני' התודה שהן שש מדבריות - דאילו סאה ירושלמית היתה יתירה על של מדבר שתות ואותן [חמש] שש מדבריות הן: שתי איפות - שהאיפה ג' סאין שהן כ' עשרונות דכתיב (שמו' טז) והעומר עשירית האיפה דעומר הוא עשרון ונמצא י' עשרונים באיפה וב' איפות הן כ' עשרונות:שריבה במדת חלתן או שמיעט במדת חלתן כשרות חוץ מלחם הפנים וחביתי כהן גדול ויש אומרים אף לחמי תודה ונזירות. זו גירסת הקונטרס טעמא משום דבלחם הפנים וחביתין כתיב חוקה לעכב ובלחמי תודה כתיב מצות בוי"ו אבל בשאר מנחות כתיב מצת ואפילו כתיב בהו מצות בוי"ו גמר ממנחת מאפה ונזירות דכתיב שלמיו לרבות שלמי נזיר ודבר תימה היאך יכול לכוין בחביתין שיהיו שוות דלקמן בריש שתי מדות (מנחות דף פז:) אמרינן דמחלקה ביד: כל המנחות שריבה במדת עשרונן או שמיעט במדת עשרונן פסולות. פירש בקונטרס בלשון אחר משום דכשריבה הוה קומץ נקמץ מן החצי היתר ונמצא שאין עשרון קומץ והוה ליה קומץ חסר ואם מיעט במדת עשרונות הוה לה מנחה חסירה וקשה דהא אסיקנא בהקומץ רבה (לעיל מנחות כד:) דקומץ בדעתו דכהן תליא מילתא ואעשרון קא קמיץ ונראה כלשון אחר שפירש דכתיב שלשה עשרונים לפר ושני עשרונים לאיל ואם ריבה או מיעט פסולות דגזירת הכתוב היא ואסור לשנותו: בדקה בגסה בדקה בגסה. תניא בתוספתא העומר היה מניפו בי"ג נפות שתי הלחם בי"ב לחם הפנים בי"א בדקה בגסה בדקה שתהא קולטת את הסולת בגסה שתהא קולטת את הסובין רבי שמעון בן אלעזר אומר י"ג נפות היו זו על גבי זו והתחתונה שבכולן עשויה שתהא קולטת את הסולת: מתני' התודה היתה באה חמש סאין ירושלמיות שהן שש מדבריות. כמו שהוסיפו על הסאה שתות כך הוסיפו על האיפה שתות דלעיל קים לן גם עכשיו איפה שלש סאין וא"ת כי אמר רחמנא עשרון ניזיל בתר השתא כדאשכחן גבי חמש סלעים של בן בפ' יש בכור (בכורות נ.) בתר דאוסיפו עלייהו ויש לומר דשאני התם דגלי קרא כדדרשינן מדכתיב יהיה: