מנחותנא.
טוען את הדף…
הֲרֵי הִיא כְּמִנְחַת תְּמִידִין. רָבָא אָמַר: ״עַל מַחֲבַת״ – מְלַמֵּד שֶׁטְּעוּנָה כְּלִי, וְאִי אָפֵי לַהּ מֵאֶתְמוֹל – אִיפְּסִילָא לַיהּ בְּלִינָה. תַּנְיָא כְּוָותֵיהּ דְּרָבָא: ״עַל מַחֲבַת״ – מְלַמֵּד שֶׁטְּעוּנָה כְּלִי. ״בַּשֶּׁמֶן״ – לְהוֹסִיף לָהּ שֶׁמֶן, וְאֵינִי יוֹדֵעַ כַּמָּה. הֲרֵינִי דָּן: נֶאֱמַר כָּאן ״שֶׁמֶן״, וְנֶאֱמַר לְהַלָּן בְּמִנְחַת נְסָכִים ״שֶׁמֶן״ – מָה לְהַלָּן שְׁלֹשֶׁת לוּגִּין לְעִשָּׂרוֹן, אַף כָּאן שְׁלֹשֶׁת לוּגִּין לְעִשָּׂרוֹן. אוֹ כְּלָךְ לְדֶרֶךְ זוֹ: נֶאֱמַר כָּאן ״שֶׁמֶן״, וְנֶאֱמַר בְּמִנְחַת נְדָבָה ״שֶׁמֶן״, מָה לְהַלָּן לוֹג אֶחָד, אַף כָּאן לוֹג אֶחָד. נִרְאֶה לְמִי דּוֹמֶה? דָּנִין תבש״ט מתבש״ט: תָּדִיר, בָּאָה חוֹבָה, דּוֹחָה שַׁבָּת, דּוֹחָה טוּמְאָה. וְאֵין דָּנִין תבש״ט מִשֶּׁאֵינוֹ תבש״ט. אוֹ כְּלָךְ לְדֶרֶךְ זוֹ: דָּנִין יגי״ל מיגי״ל – יָחִיד, בִּגְלַל עַצְמָהּ, יַיִן, לְבוֹנָה. וְאֵין דָּנִין יגי״ל, מִשֶּׁאֵינוֹ יגי״ל. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה אוֹמֵר: ״סֹלֶת מִנְחָה תָּמִיד״ – הֲרֵי הִיא לְךָ כְּמִנְחַת תְּמִידִין, מָה מִנְחַת תְּמִידִין שְׁלֹשָׁה לוּגִּין לְעִשָּׂרוֹן, אַף זוֹ שְׁלֹשָׁה לוּגִּין לְעִשָּׂרוֹן. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: רִיבָּה כָּאן שֶׁמֶן, וְרִיבָּה בְּמִנְחַת כְּבָשִׂים שֶׁמֶן, מָה לְהַלָּן שְׁלֹשֶׁת לוּגִּין לְעִשָּׂרוֹן, אַף כָּאן שְׁלֹשֶׁת לוּגִּין לְעִשָּׂרוֹן. אוֹ כְּלָךְ לְדֶרֶךְ זוֹ: רִיבָּה כָּאן שֶׁמֶן, וְרִיבָּה בְּמִנְחַת פָּרִים וְאֵילִים שֶׁמֶן, מָה לְהַלָּן שְׁנֵי לוּגִּין לְעִשָּׂרוֹן, אַף כָּאן שְׁנֵי לוּגִּין לְעִשָּׂרוֹן? נִרְאֶה לְמִי דּוֹמֶה: דָּנִין מִנְחָה הַבָּאָה עִשָּׂרוֹן, מִמִּנְחָה הַבָּאָה בְּעִשָּׂרוֹן, וְאֵין דָּנִין מִנְחָה הַבָּאָה עִשָּׂרוֹן, מִמִּנְחָה הַבָּאָה שְׁנַיִם וּשְׁלֹשָׁה עֶשְׂרוֹנִים. הָא גוּפַאּ קַשְׁיָא, אָמְרַתְּ ״בְּשֶׁמֶן״ לְהוֹסִיף לָהּ שֶׁמֶן, וַהֲדַר תָּנֵי: נֶאֱמַר כָּאן ״שֶׁמֶן״, וְנֶאֱמַר בְּמִנְחַת נְדָבָה ״שֶׁמֶן״. אָמַר אַבָּיֵי: מַאן תְּנָא בַּשֶּׁמֶן לְהוֹסִיף? רַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא, וְאִילּוּ לֹא נֶאֱמַר קָאָמַר. וּבְדִינָא מַאן קָא מַהְדַּר? רַבִּי יִשְׁמָעֵאל. רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ אָמַר: כּוּלָּהּ רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה הִיא. וְהָכִי קָאָמַר: ״בְּשֶׁמֶן״ – לְהוֹסִיף לָהּ שֶׁמֶן, דְּאִי לִקְבּוֹעַ שֶׁמֶן – לָא צְרִיךְ, כֵּיוָן דִּכְתִיב בָּהּ ״עַל מַחֲבַת״ – כְּמִנְחַת מַחֲבַת דָּמְיָא. אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא לִקְבּוֹעַ לָהּ שֶׁמֶן, דְּאִי לָא כְּתַב רַחֲמָנָא ״בַּשֶּׁמֶן״, הֲוָה אָמֵינָא תֶּיהְוֵי כְּמִנְחַת חוֹטֵא. הֲדַר אָמַר: תִּיהְוֵי נָמֵי לִקְבּוֹעַ לָהּ שֶׁמֶן, תֵּיתֵי מִדִּינָא, וְדָן דִּינָא וְלָא אָתְיָא לֵיהּ, וְאַצְרְכַהּ קְרָא ״סֹלֶת מִנְחָה תָּמִיד״, כְּדִמְסַיֵּים רַבִּי יִשְׁמָעֵאל מִילְּתֵיהּ. רַבָּה אָמַר: כּוּלַּהּ רַבִּי שִׁמְעוֹן [וְאִילּוּ לֹא נֶאֱמַר קָאָמַר]. וְהָכִי קָאָמַר: ״בְּשֶׁמֶן״ לְהוֹסִיף לָהּ שֶׁמֶן, דְּאִי לִקְבּוֹעַ לָהּ שֶׁמֶן לָא צְרִיךְ, כֵּיוָן דִּכְתִיב בַּהּ ״עַל מַחֲבַת״ כְּמַחֲבַת דָּמְיָא, וְעַד שֶׁלֹּא יֵאָמֵר ״בְּשֶׁמֶן״ יֵשׁ לִי בַּדִּין. וְדָן דִּינָא, לָא אָתְיָא לֵיהּ, וְאַצְרְכַהּ ״בְּשֶׁמֶן״, הֲדַר אָמַר: תֶּיהְוֵי כְּמִנְחַת פָּרִים וְאֵילִים. הֲדַר אָמַר: דָּנִיןכמנחת תמידין - דדוחות שבת: רבא אמר על מחבת מלמד שטעונה כלי שרת (הוא) - ואפי' מודדו בחצי עשרון שאינו נמשח על כרחך אפייתו מיהא במחבת כלי שרת הוא: [ואי אפי לה מאתמול מיפסל ליה בלינה] - דאפי' מנחות משקדשו בכלי נפסלו בלינה במסכת מעילה (דף ט.): ה"ג ונאמר במנחת כבשים שמן - (שמות כ״ט:מ׳) ועשרון סלת בלול בשמן כתית רובע ההין ובמנחת נסכי תמיד כתיב לישנא אחרינא ונאמר במנחת נסכים שמן והיינו הך: ג' לוגין לעשרון - דרובע ההין ג' לוגין דהין י"ב לוגין: במנחת נדבה - נאמר (ויקרא ב׳:א׳) ויצק עליה שמן מה להלן לוג אחד כדאמר לקמן (מנחות דף פח.) למנחה ולוג שמן ולקמן פריך והיכי מצי למידייניה ממנחת נדבה הא הכא כתיב בשמן להוסיף וההוא שמן דהתם לאו להוסיף הוא: דחביתין באין תמיד - בבקר ובערב ומנחת נסכים באין תמיד עם התמיד מנחת נדבה לא דחיא שבת וטומאה דכל קרבן שאין לה זמן קבוע אינה דוחה שבת וטומאה: חביתין מנחת יחיד היא - ובאה בגלל עצמה שאין באה עם הזבח: מנחת נסכים אינה טעונה לבונה - בפ' כל המנחות באות (לקמן מנחות ד' נט.): תדיר חובה טומאה שבת יחיד גלל עצמה לבונה: רבי ישמעאל אומר - הואיל ולא אתיא מדינא תיתי מקרא סלת מנחה תמיד דכתיב בחביתין: ריבה כאן - כדאמרן לעיל בשמן להוסיף לה שמן וריבה במנחת נסכים שמן ג' לוגין לעשרון דהיינו ריבוי דבמנחת נדבה ליכא אלא לוג: במנחת נסכי פרים ואילים - ב' לוגין לעשרון דכתיב בפרשת שלח לך והקריב על בן הבקר סלת שלשה עשרונים בלול בשמן חצי ההין דהיינו ו' לוגין שתים לעשרון ובאיל כתיב לאיל תעשה מנחה סלת שני עשרונים בלול בשמן שלישית ההין דהיינו ד' לוגין שנים לעשרון: והדר תני נאמר כאן שמן ונאמר במנחת נדבה שמן - והיכי מצי למיפרך והא שמן דנדבה לאו להוסיף הוא אלא לקבוע לה שמן והאי בשמן להוסיף הוא דלקבוע לא צריך כדמפרש לקמן: [מאן תנא בשמן להוסיף ר"ש היא - דאמר בסיפא ריבה כאן שמן כו' וילפינן לטעמיה מדינא דריבה כאן שמן ולר' שמעון ליכא למיפרך נילף ממנחת נדבה משום דהאי להוסיף ונדבה לקבוע והא דלא סיימא ברישא משום דרבי ישמעאל אפסקיה ממאי דאמר להוסיף הוא: ובדינא דמנחת נדבה מאן קמהדר - דהא ר' שמעון נפקא ליה שפיר מדינא בתרא: ר' ישמעאל - ואיהו קאמר או כלך דלרבי ישמעאל איכא למיפרך שפיר נילף ממנחת נדבה דהא לדידיה תרוייהו לקבוע ולא להוסיף ואיצטריך קרא: (כולה רישא ר"י אמר והכי קאמר רישא בשמן להוסיף לה שמן ור"י קאמר ליה: דאי לקבוע לה לוג שמן. כשאר מנחות לא צריך דכיון דכתיב על מחבת ממילא ידענא דצריכה שמן כמנחת מחבת): תהא כמנחת חוטא - והאי דכתיב מחבת שיביאנה באותו כלי: הדר אמר ר"י וליהוי נמי לקבוע - כדאמרת אכתי נפקא ליה מדינא נאמר כאן שמן כו': ודן דינא ולא אתיא ליה - משום דפרכינן כלך לדרך זו דנין יג"ל מיג"ל כו': ואצרכא קרא סלת מנחה תמיד - ואתא ר"ש למימר דל"צ קרא כיון דמוקמת לה להוסיף: כולה - רישא עד רבי ישמעאל אמר ואצרכא קרא סלת מנחה תמיד אתא רבי שמעון למימר ודאי להוסיף הוא ולא לקבוע ואיני יודע כמה יוסיף הדר אמר קרא נמי לא צריך דמדינא בתרא נפקא: וה"ק רישא בשמן להוסיף לה שמן - ור' שמעון קאמר לה דאי לקבוע לה לוג שמן כשאר מנחות לא צריך דכיון דכתיב על מחבת ממילא ידעינן דצריכה שמן כמנחת מחבת]: הדר אמר רבי שמעון תהא כמנחת פרים ואילים - דאף על גב דלהוסיף הוא לא הויין אלא שני לוגין לעשרון הדר אמר האי דפרכת תיהוי כמנחת פרים ואילים דנין מנחה הבאה עשרון ממנחה הבאה עשרון כו':הרי היא לך כמנחת תמידין. דכתיב גבי שבת (במדבר כג) על עולת התמיד ופסח נמי גמרינן מועדו מועדו מתמיד תימה דלמד מן הלמד הוי ונראה דגלויי מילתא בעלמא הוא: אפי לה מאתמול איפסלה בלינה. תימה דבסוף רבי ישמעאל (לקמן מנחות דף עב:) מרבינן שתי הלחם מדכתיב מועדי ה' הכתוב קבע מועד אחד לכולן ומסיק שתי הלחם לאפייה וקסבר תנור מקדש ואי אפי לה מאתמול איפסלה בלינה ואפ"ה בעי קרא וי"ל דה"א דאפי לה בתנור חול אבל הכא כתיב מחבת על כרחו צריך לעשות במחבת כלי שרת ותימה דה"נ לא בעי אלא אפייה אבל הקטרה פשיטא ליה דדחי ובכל קרבנות בעינן קרא כדפי' לעיל לשחיטתן ולהקטרה ובמה הצד לא ילפינן אפילו מעומר ושתי הלחם שכן באים עמהם מיני דמים וי"ל דכי קטרה פשיטא להו דבעינן או מתעשה אפי' בשבת כתנא דבי רבי ישמעאל או מהרי היא לך כמנחת תמידין דדריש אביי דשילהי האי פירקא (דף נב.) דריש ליה רבא גופיה ותימה היכי מוכח דאי אפי לה מאתמול איפסלה בלינה הא כלי שרת אין מקדשין אלא בזמנן וי"ל כדפי' לעיל כיון דכתיב בקרא על מחבת על כרחין בעי קידוש כלי מיהו קשיא לקמן (מנחות דף צה:) גבי שתי הלחם דהא לא כתיב תנור בקרא והיכי מוכח דאפייתן דוחה שבת ויש לומר כיון דלא דחו שבת אם כן מאתמול נמי הוי זמנן וא"ת בסוף לולב וערבה (סוכה דף מט:) גבי כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת ופריך בגמרא ונייתי במקודשת אמר זעירי אין שיעור למים ואי שדי לה במקודשת איפסלה לה בלינה ואמאי איפסל כיון דאין זמנה מאתמול וי"ל דהתם שאיבת מים בלילה לאו מחוסר זמן הוא וכי האי גוונא בסוף שתי הלחם (לקמן מנחות דף צה:) דבחול אשכחינהו דקאפו אמר להו דרך חול קאפיתו אף כי היום יקדש בלינה איפסיל ליה לפי דבריהם היה אומר שהיו סבורים דזמנו בחול וגם אופין אותו בכלי שרת א"נ לאחר אפייה נותנין אותו בקערות זהב כפירוש הקונטרס והיה שם בלילה ומיפסלא בלינה דלילה אין מחוסר זמן ולמ"ד (לקמן מנחות דף צה:) תנור אינו מקדש נראה לי שגם הקערות לא התקדשו: תניא כוותיה דרבא. אע"ג דכאביי נמי תניא הא אמרן דרבא נמי לא פליג עליה אלא דלא צריך: תלמוד לומר סולת למנחה תמיד. תימה דא"כ בשמן למה לי ויש לומר דאי לא בשמן לא הוה מסתבר לאקושי לגבי שמן: