מנחותק:
טוען את הדף…
כִּי מָטֵי לֵילְיָא דְּבֵי שִׁימְשֵׁי לִיקְדּוֹשׁ וְלִיפְּסוֹל? אָמַר רָבָא: בְּשֶׁקָּדַם וְסִילֵּק. מָר זוּטְרָא, וְאִיתֵּימָא רַב אָשֵׁי, אָמַר: אֲפִילּוּ תֵּימָא בְּשֶׁלֹּא קָדַם וְסִילֵּק, כֵּיוָן דְּסִידְּרוֹ שֶׁלֹּא כְּמִצְוָתוֹ – נַעֲשָׂה כְּמִי שֶׁסִּדְּרוֹ הַקּוֹף. מַתְנִי׳ שְׁתֵּי הַלֶּחֶם נֶאֱכָלוֹת אֵין פָּחוֹת מִשְּׁנַיִם, וְלֹא יוֹתֵר עַל שְׁלֹשָׁה. כֵּיצַד? נֶאֱפוֹת מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב – נֶאֱכָלוֹת בְּיוֹם טוֹב לִשְׁנַיִם. חָל יוֹם טוֹב לִהְיוֹת אַחַר הַשַּׁבָּת – נֶאֱכָלוֹת לִשְׁלֹשָׁה. לֶחֶם הַפָּנִים נֶאֱכָל אֵין פָּחוֹת מִתִּשְׁעָה, וְלֹא יוֹתֵר עַל אַחַד עָשָׂר. כֵּיצַד? נֶאֱפֶה מֵעֶרֶב שַׁבָּת – וְנֶאֱכָל בְּשַׁבָּת לְתִשְׁעָה. חָל יוֹם טוֹב לִהְיוֹת עֶרֶב שַׁבָּת – נֶאֱכָל לַעֲשָׂרָה. שְׁנֵי יָמִים [טוֹבִים] שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה – נֶאֱכָל לְאַחַד עָשָׂר. וְאֵינוֹ דּוֹחֶה לֹא אֶת הַשַּׁבָּת וְלֹא אֶת יוֹם טוֹב. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן הַסְּגָן: דּוֹחֶה אֶת יוֹם טוֹב, וְאֵינוֹ דּוֹחֶה אֶת יוֹם צוֹם. גְּמָ׳ אָמַר רָבִינָא: לְדִבְרֵי הָאוֹמֵר נְדָרִים וּנְדָבוֹת אֵין קְרֵיבִין בְּיוֹם טוֹב, לָא תֵּימָא מִדְּאוֹרָיְיתָא מִיחְזָא חֲזוּ, וְרַבָּנַן הוּא דִּגְזַרוּ שֶׁלֹּא יְשַׁהֶא, אֶלָּא מִדְּאוֹרָיְיתָא נָמֵי לָא חֲזוּ. דְּהָא שְׁתֵּי הַלֶּחֶם דְּחוֹבַת הַיּוֹם הוּא, וְלֵיכָּא לְמֵימַר שֶׁמָּא יְשַׁהֶא, וְקָתָנֵי אֵינוֹ דּוֹחֶה לֹא אֶת הַשַּׁבָּת וְלֹא אֶת יוֹם טוֹב. הֲדַרַן עֲלָךְ שְׁתֵּי הַלֶּחֶם. הַמְּנָחוֹת וְהַנְּסָכִים שֶׁנִּטְמְאוּ, עַד שֶׁלֹּא קָדְשׁוּ בִּכְלִי – יֵשׁ לָהֶם פִּדְיוֹן; מִשֶּׁקָּדְשׁוּ בִּכְלִי – אֵין לָהֶם פִּדְיוֹן. הָעוֹפוֹת וְהָעֵצִים וְהַלְּבוֹנָה וּכְלֵי שָׁרֵת, מִשֶּׁנִּטְמְאוּ – אֵין לָהֶן פִּדְיוֹן, שֶׁלֹּא נֶאֱמַר פִּדְיוֹן אֶלָּא בִּבְהֵמָה. גְּמָ׳ אָמַר שְׁמוּאֵל: וַאֲפִילּוּ הֵן טְהוֹרִין נִפְדִּין. מַאי טַעְמָא? כַּמָּה דְּלָא קָדְשִׁי בִּכְלִי – קְדוּשַּׁת דָּמִים נִינְהוּ, וּקְדוּשַּׁת דָּמִים נִפְדִּין. וְהָא נִטְמְאוּ תְּנַן? הוּא הַדִּין דְּאַף עַל גַּב דְּלֹא נִטְמְאוּ, וְאַיְּידֵי דְּקָא בָּעֵי מִיתְנֵא סֵיפָא מִשֶּׁקָּדְשׁוּ בִּכְלִי אֵין לָהֶן פִּדְיוֹן, דַּאֲפִילּוּ נִטְמְאוּ נָמֵי לָא, תְּנָא נָמֵי רֵישָׁא שֶׁנִּטְמְאוּ עַד שֶׁלֹּא קָדְשׁוּ בִּכְלִי. פְּשִׁיטָא, קְדוּשַּׁת הַגּוּף נִינְהוּ! אִיצְטְרִיךְ, סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: הוֹאִיל וּבַעַל מוּם אִיקְּרִי ״טָמֵא״, טָמֵא נָמֵי כְּבַעַל מוּם דָּמֵי, וְאַף עַל גַּב דְּקָדוֹשׁ קְדוּשַּׁת הַגּוּף, כִּי נָפֵיל בֵּיהּ מוּם – מִיפְּרִיק, הָנֵי נָמֵי לִיפְּרוּק. קָמַשְׁמַע לַן, דְּלָאו כִּי הַאי ״טָמֵא״ קַרְיֵיהּ רַחֲמָנָא לְבַעַל מוּם,כי מטי ליליא דבי שימשי - של שבת ראשונה ליקדוש דהא אמרת לילה אין מחוסר זמן וליפסול בליל ששי [של שבת שני] בלינה שהרי עומד שם שמונה ימים שלימים: בשקדם וסילקו - קודם בין השמשות של שבת ראשונה וסידר למחר: שלא כמצותו - דסידרו בעודו מחוסר זמן: נעשה כמי שסידרו הקוף - ואין שולחן מקדשו אפילו בזמנו אבל קומץ כמצותו חשיבא ליה דלילה אין מחוסר זמן: מתני' לא פחות משני ימים - משנאפו: לג' - שאפאום בערב שבת שאין אפייתן דוחה לא שבת ולא יו"ט: לתשעה - לשבת שניה: נאכלות לעשרה - שנאפה בחמישי בשבת: שני ימים טובים של ר"ה - קודם לשבת נאפה בארבע ונאכלת לשבת שניה לאחד עשר ואי קשיא י"ב נינהו דהא אין נאכלות עד מוצאי שבת דאותו שבת הוי יום הכפורים הא לא קשיא דלענין אכילת קדשים לילה הולך אחר היום שעבר כדאמר באותו ואת בנו (חולין דף פג.) הילכך מיתקרי י"א: ואין דוחה - אפייתן: את יום צום - חל יום הכפורים בערב שבת אין לחם הפנים נאפה בו: גמ' לדברי האומר - במסכת ביצה (דף יט.) מחלוקת: שמא ישהא - קרבנות כל השנה שיהא נודר ונודב ולא יקריבם עד הרגל ונמצא מכוין וממתין מלאכה עד המועד ועוד שמא יעבור בבל תאחר: וליכא שמא ישהא - שהרי אין יכול להקריבם אלא בו ביום: מתני' המנחות והנסכים עד שלא קדשו בכלי - לא קדשו קדושת הגוף אלא קדושת דמים שצריך לפדותן והדמים קדושים: והעופות והעצים והלבונה וכלי שרת שנטמאו אין להם פדיון - שלא נאמר פדיון בקדושת הגוף אלא בבהמה בעלת מום כדמפרש בגמרא: גמ' ואפילו טהורים נפדין - מנחות ונסכים: בעל מום איקרי טמא - מפרש לקמן:כמי שסידרו הקוף. הא דאמרינן בסוף לולב וערבה (סוכה דף נ.) דלא היה ממלא במקודשת משום פסול לינה ולא אמרינן דנעשה כמי שמלאהו הקוף שאני התם דלא בעי כהן בבגדי כהונה במילוי: שני ימים טובים של ראש השנה. קודם לשבת נאפה ברביעי ונאכל לשבת שניה לאחד עשר ואי קשיא שנים עשר נינהו דהא אין נאכלות עד מוצאי שבת דבאותה שבת הוי יום הכפורים הא לא קשיא דלענין אכילת קדשים לילה הולכת אחר היום שעבר כדאמר באותו ואת בנו (חולין דף פג.) הילכך מיקרי אחד עשר כך פירש בקונטרס ונראה דלא קשיא מידי דאם באו עדים מן המנחה ולמעלה דנוהגין אותו היום קודש ולמחר קודש (ר"ה דף ל:) יום שני עיקר ומנינן מיניה יוה"כ ויחול אחר השבת ודנוהגין אותו היום קודש חומרא בעלמא דלא ליזלזלו ביה לשנה הבאה ואם קודם מנחה באו עדים לא עבדינן אלא חד יומא ומחרתו דהוא ערב שבת חול אע"פ שכבר אפו לחם הפנים מערב יו"ט חוזרין ועושין אחרים לקיים לחם חום כמו שנוכל יותר וראשון נאכל בפדיון ואע"פ דאמר בפרק המנחות והנסכים (לקמן מנחות דף קא.) כל הראוי למזבח אינו יוצא מידי מזבח לעולם היכא דאיכא תקנה לא אמר משום לחם חום ביום הלקחו כדאמרי' בפרק התכלת (לעיל מנחות דף מז:) גבי שני כבשים ששחטן על ארבע חלות ותודה ששחטה על שמונים חלות ומיהו קשה היכי חייל יום הכפורים באחד בשבת הא משמע בפרק החליל (סוכה דף נד:) דלא מיקלע באחד בשבת אלא לאחרים שעושין לעולם אחד מלא ואחד חסר ומשנה זו שנויה בפ"ב דערכין (דף ח:) וקתני רישא אין פוחתין מששה חדשים המעוברין בשנה ולא נראה לעבר יותר על שמנה ומשמע התם דאתיא דלא כאחרים: ואינו דוחה את יום צום. בפרק אלו עוברין (פסחים דף מז.) פריך מהכא דשתי הלחם למאן דאמר מדאורייתא צורכי שבת נעשין ביו"ט דהכא קתני ואפילו דיו"ט ביו"ט לא עבדי ומשני שאני התם דאמר קרא לכם ולא לגבוה ולרשב"ג דאמר משום ר"ש בן הסגן דוחה את יו"ט ואינו דוחה את יום צום מא"ל ס"ל כאבא שאול ומוחק שם בקונטרס יום צום (משמע) [משום] דלא שייך יום צום גבי שתי הלחם ובחנם מחקו דמילתא דרשב"ג מיתניא בתר הנך תרתי בבי דשתי הלחם ולחם הפנים ואתרוייהו פליג רשב"ג ונקט יום צום משום לחם הפנים: מתני' המנחות והנסכים שנטמאו. בגמרא פליגי אי נטמאו דוקא או אפילו טהורין: העופות. בשקדם הקדישן למומן מיירי אבל קדם מומן להקדישן נפדין כדתניא בתוספתא ובפרק בתרא דתמורה (דף לג.) דתני לוי הכל היו בכלל העמדה והערכה ואפילו בעל מום מעיקרו וכן תני לוי במתניתיה אפילו חיה ואפילו עופות: וכלי שרת. לרבי נחמיה דאמר פרק הנהנה (מעילה דף יט:) דיש מועל אחר מועל דאם אחרים מביאין לידי מעילה הוא עצמו לא כל שכן ניחא דאין להם פדיון ואשכחן לרבנן נמי דאין מועל אחר מועל דמדרבנן אין נפדין ובגמרא משמע נמי דהוי דרבנן בעלמא דמפרש כלי שרת ולבונה משום דלא שכיחי: