בבא בתראצה.
טוען את הדף…
הָתָם, ״הֵן חָסֵר הֵן יָתֵיר״ אֲמַר לֵיהּ, מִיהוּ רְבִיעַ לָא חֲשִׁיב; יָתֵר מֵרְבִיעַ – חֲשִׁיב, דְּכֵיוָן דַּחֲזֵי לֵיהּ לְאִיצְטְרוֹפֵי בְּתִשְׁעַת קַבִּין, הָוְיָא לַהּ אַרְעָא חֲשִׁיבְתָּא בְּאַפֵּי נַפְשָׁא; וְהָדְרָא. תָּא שְׁמַע: הָאוֹנָאָה; פָּחוֹת מִשְּׁתוּת – נִקְנֶה מִקָּח, יוֹתֵר מִשְּׁתוּת – בָּטֵל מִקָּח. שְׁתוּת – קָנָה, וּמַחְזִיר אוֹנָאָה. אַמַּאי? לַיהְדַּר עַד פָּחוֹת מִשְּׁתוּת! שְׁמַע מִינַּהּ, כׇּל הֵיכִי דְּבָעֵי לְאַהְדּוֹרֵי – כּוּלַּהּ מַהְדַּר! הָכִי הַשְׁתָּא?! הָתָם, מֵעִיקָּרָא שָׁוֶה בְּשָׁוֶה אֲמַר לֵיהּ, מִיהוּ, פָּחוֹת מִשְּׁתוּת לָא יְדִיעָה בְּמָנֶה, וּמָחֵיל אִינִישׁ; שְׁתוּת – יְדִיעָה, וְלָא מָחֵיל אִינִישׁ, יָתֵר מִשְּׁתוּת – מִקָּח טָעוּת הוּא, וּבָטֵל מִקָּח. תָּא שְׁמַע: הַמְקַבֵּל שָׂדֶה מֵחֲבֵרוֹ לִיטַּע – הֲרֵי זֶה מְקַבֵּל עָלָיו עֶשֶׂר בּוֹרִיּוֹת לְמֵאָה. יוֹתֵר מִכָּאן – מְגַלְגְּלִין עָלָיו אֶת הַכֹּל. אָמַר רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ: כׇּל יָתֵר מִכָּאן, כְּבָא לִיטַּע מִתְּחִלָּה דָּמֵי. מַרְתֵּף שֶׁל יַיִן וְכוּ׳. הֵיכִי דָּמֵי? אִי דְּאָמַר לֵיהּ: ״מַרְתֵּף שֶׁל יַיִן״ סְתָם – קַשְׁיָא; אִי דְּאָמַר לֵיהּ: ״מַרְתֵּף זֶה שֶׁל יַיִן״ – קַשְׁיָא. אִי דְּאָמַר לֵיהּ: ״מַרְתֵּף זֶה״ – קַשְׁיָא, דְּתַנְיָא: ״מַרְתֵּף שֶׁל יַיִן אֲנִי מוֹכֵר לָךְ״ – נוֹתֵן לוֹ יַיִן שֶׁכּוּלּוֹ יָפֶה. ״מַרְתֵּף זֶה שֶׁל יַיִן אֲנִי מוֹכֵר לָךְ״ – נוֹתֵן לוֹ יַיִן הַנִּמְכָּר בַּחֲנוּת. ״מַרְתֵּף זֶה אֲנִי מוֹכֵר לָךְ״ – אֲפִילּוּ כּוּלּוֹ חוֹמֶץ, הִגִּיעוֹ! לְעוֹלָם דְּאָמַר לֵיהּ ״מַרְתֵּף שֶׁל יַיִן״ – סְתָם, וְתָנֵי בְּרֵישָׁא דְבָרַיְיתָא: וּמְקַבֵּל עָלָיו עֶשֶׂר קוֹסְסוֹת לְמֵאָה. וּבִסְתָם מִי מְקַבֵּל?! וְהָא תָּאנֵי רַבִּי חִיָּיא: הַמּוֹכֵר חָבִית יַיִן לַחֲבֵרוֹ – נוֹתֵן לוֹ יַיִן שֶׁכּוּלּוֹ יָפֶה! שָׁאנֵי חָבִית, דְּכוּלָּא חַד חַמְרָא הוּא. וְהָא תָּנֵי רַב זְבִיד דְּבֵי רַבִּי אוֹשַׁעְיָא: ״מַרְתֵּף שֶׁל יַיִן אֲנִי מוֹכֵר לָךְ״ – נוֹתֵן לוֹ יַיִן שֶׁכּוּלּוֹ יָפֶה. ״מַרְתֵּף זֶה שֶׁל יַיִן אֲנִי מוֹכֵר לָךְ״ – נוֹתֵן לוֹ יַיִן שֶׁכּוּלּוֹ יָפֶה, וּמְקַבֵּל עָלָיו עֶשֶׂר קוֹסְסוֹת לְמֵאָה,התם הן חסר הן יתר א"ל. ה"פ התם בית כור הן חסר יתר א"ל ואפי' כי א"ל בית כור סתמא אני מוכר לך ולא אמר לו הן חסר הן יתר אמר בפ' בית כור (לקמן בבא בתרא קד.) דאם פיחת או הותיר רובע הגיעו (ולהכי היכא) דא"ל בית כור סתמא אית לן למימר דיותר מרובע לא הויא מחילה וכיון דהדר הדר כולו אבל גבי סאה כשאדם אומר לחבירו סאה פירות אני מוכר לך רגיל להיות שם רובע טנופת וכשיש שם רובע טנופת קרי ליה שפיר סאה פירות ולכך אין לנו לומר דאי איכא יותר מרובע שינפה את כולן: כל יתר מכאן כבא ליטע מתחלה דמי. פירוש בתחלה כשמתחיל ליטע אינו יכול ליטע אות' שיודע בודאי שהוא גרוע ואפילו הפחות מעשר ואם נודע דכל זמן שהוא עסוק במלאכה שנטע אפילו אחד שאינו טוב חייב להסירו וליטע אחר במקומו הלכך כשיש יותר מעשר אע"פ שלא נודע עד זמן ארוך אחר שיצא מן המלאכה אכתי כיון דלכל הפחות צריך ליטע היתר א"כ עדיין לא יצא מן המלאכה ועדיין הוא עוסק בה וכבר פי' דכל זמן שהוא במלאכה אפי' נודע שאחד מהן גרוע חייב לעקור וליטע אחר במקומו: נותן לו יין הנמכר בחנות. היינו ריחיה חלא וטעמיה חמרא כדמוכח לקמן בשמעתין ותימה למ"ד ריחיה חלא וטעמיה חמרא חלא היכי יהיב ליה והא מרתף זה של יין קאמר והא לאו יין הוא ואומר ר"י דאע"ג דהוי חלא מיקרי יין שפיר וקשה לרשב"א דבפרק בתרא דע"ז (דף סו. ושם) פליגי אביי ורבא בחמרא לגו חלא אביי אמר במשהו ורבא אמר בנותן טעם ומפרש גמרא דבהא פליגי דאביי סבר ריחיה חלא וטעמיה חמרא חלא והוה ליה מין במינו ורבא סבר דהוי חמרא והוה ליה מין בשאינו מינו ואם תמצא לומר אפי' למ"ד חלא (מ"מ) מיקרי חמרא אם כן לימא דלכ"ע ריחיה חלא וטעמיה חמרא חלא והוה ליה מין במינו ורבא לטעמיה דאמר התם בתר שמא אזלינן והאי שמא לחוד והאי שמא לחוד: חבית של יין אני מוכר לך נותן לו יין שכולו יפה. אבל ביין הנמכר בחנות לא אפילו למ"ד ריחיה חלא חמרא מכל מקום אהאי חמרא לא יהבי אינשי דמי: