בבא בתראו.
טוען את הדף…
אוֹ דִילְמָא, בִּמְקוֹם חֲזָקָה – לָא אָמְרִינַן ״מַה לִּי לְשַׁקֵּר״? תָּא שְׁמַע: בְּחֶזְקַת שֶׁנָּתַן, עַד שֶׁיָּבִיא רְאָיָה שֶׁלֹּא נָתַן. הֵיכִי דָמֵי? אִילֵּימָא שֶׁתְּבָעוֹ לְאַחַר זְמַן, וְאָמַר לוֹ: ״פְּרַעְתִּיךָ בִּזְמַנִּי״, פְּשִׁיטָא! אֶלָּא לָאו דַּאֲמַר לֵיהּ: ״פְּרַעְתִּיךָ בְּתוֹךְ זְמַנִּי״? אַלְמָא אֲפִילּוּ בִּמְקוֹם חֲזָקָה, אָמְרִינַן ״מַה לִּי לְשַׁקֵּר״! שָׁאנֵי הָכָא, דְּכׇל שָׂפָא וְשָׂפָא זִמְנֵיהּ הוּא. תָּא שְׁמַע: מֵאַרְבַּע אַמּוֹת וּלְמַעְלָה – אֵין מְחַיְּיבִין אוֹתוֹ. סָמַךְ לוֹ כּוֹתֶל אַחֵר כּוּ׳, עַד שֶׁיָּבִיא רְאָיָה שֶׁנָּתַן. הֵיכִי דָמֵי? אִילֵּימָא שֶׁתְּבָעוֹ לְאַחַר זְמַנּוֹ, וְאָמַר לוֹ: ״פְּרַעְתִּיךָ בִּזְמַנִּי״, אַמַּאי לָא? אֶלָּא לָאו דְּאָמַר: ״פְּרַעְתִּיךָ בְּתוֹךְ זְמַנִּי״? אַלְמָא בִּמְקוֹם חֲזָקָה לָא אָמְרִינַן ״מַה לִּי לְשַׁקֵּר״! שָׁאנֵי הָכָא, דְּאָמַר: מִי יֵימַר דִּמְחַיְּיבִי לִי רַבָּנַן? אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא לְרַב אָשֵׁי, תָּא שְׁמַע: ״מָנֶה לִי בְּיָדְךָ״, אָמַר לוֹ: ״הִין״. לְמָחָר אָמַר לוֹ: ״תְּנֵהוּ לִי״; אִם אָמַר: ״נְתַתִּיו לָךְ״ – פָּטוּר. ״אֵין לְךָ בְּיָדִי״ – חַיָּיב. מַאי, לָאו ״נְתַתִּיו לָךְ״ – דַּאֲמַר לֵיהּ: ״פְּרַעְתִּיךָ בִּזְמַנִּי״; ״אֵין לְךָ בְּיָדִי״ – דַּאֲמַר לֵיהּ: ״פְּרַעְתִּיךָ בְּתוֹךְ זְמַנִּי״? וְקָתָנֵי: חַיָּיב; אַלְמָא בִּמְקוֹם חֲזָקָה – לָא אָמְרִינַן ״מַה לִּי לְשַׁקֵּר״! לָא; מַאי ״אֵין לְךָ בְּיָדִי״ – ״לֹא הָיוּ דְבָרִים מֵעוֹלָם״, דְּאָמַר מָר: כׇּל הָאוֹמֵר ״לֹא לָוִיתִי״ – כְּאוֹמֵר ״לֹא פָּרַעְתִּי״ דָּמֵי. סָמַךְ לוֹ כּוֹתֶל אַחֵר – מְגַלְגְּלִין עָלָיו אֶת הַכֹּל כּוּ׳. אָמַר רַב הוּנָא: סְמַךְ לְפַלְגָא, סְמַךְ לְכוּלַּהּ. וְרַב נַחְמָן אָמַר: לְמַאי דִּסְמַךְ – סְמַךְ, לְמַאי דְּלָא סְמַךְ – לָא סְמַךְ. וּמוֹדֶה רַב הוּנָא בְּקַרְנָא וְלוּפְתָּא. וּמוֹדֶה רַב נַחְמָן בְּאַפְרִיזָא, וּבִקְבַעְתָּא דִכְשׁוּרֵי. אָמַר רַב הוּנָא: בֵּי כַוֵּי – לָא הָוֵי חֲזָקָה, וְאַף עַל גַּב דַּעֲבַד לֵיהּ הִימְלָטֵי. דְּאָמַר לֵיהּ, אָמֵינָא: לְכִי פָּיְיסַתְּ לִי, לָא לִיתְּרַע אֲשִׁיתַאי. אָמַר רַב נַחְמָן: אַחְזֵיק לְהוּרְדֵי – לָא אַחְזֵיק לִכְשׁוּרֵי, לִכְשׁוּרֵי – אַחְזֵיק לְהוּרְדֵי. רַב יוֹסֵף אָמַר: אַחְזֵיק לְהוּרְדֵי – אַחְזֵיק לִכְשׁוּרֵי. אִיכָּא דְּאָמְרִי, אָמַר רַב נַחְמָן: אַחְזֵיק לְהוּרְדֵי – אַחְזֵיק לִכְשׁוּרֵי, לִכְשׁוּרֵי – אַחְזֵיק לְהוּרְדֵי. אָמַר רַב נַחְמָן: אַחְזֵיק לְנִטְפֵי – אַחְזֵיק לְשָׁפְכֵי, אַחְזֵיק לְשָׁפְכֵי – לָא אַחְזֵיק לְנִטְפֵי. וְרַב יוֹסֵף אָמַר: אֲפִילּוּ אַחְזֵיק לְשָׁפְכֵי – אַחְזֵיק לְנִטְפֵי. אִיכָּא דְּאָמְרִי, אָמַר רַב נַחְמָן: אַחְזֵיק לְשָׁפְכֵי – אַחְזֵיק לְנִטְפֵי; לְנִטְפֵי – אַחְזֵיק לְשָׁפְכֵי, אֲבָל לִצְרִיפָא דְאוּרְבָּנֵי – לָא. רַב יוֹסֵף אָמַר: אֲפִילּוּ צְרִיפָא דְאוּרְבָּנֵי. עֲבַד רַב יוֹסֵף עוֹבָדָא בִּצְרִיפָא דְאוּרְבָּנֵי. אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: הַמַּשְׂכִּיר בַּיִת לַחֲבֵירוֹאו דילמא - כיון דמוחזק לן דאין אדם פורע בתוך זמנו לא אמרינן במקום דאיכא חזקה דמרעיה לדבוריה מה לי לשקר וליהמנוהו: אמר לו הין - ובפני עדים: אין לך בידי - מפרש ואזיל מאי היא: לא היו דברים מעולם - הלכך חייב לשלם שהרי יש עדים שהודה לו בפניהם וכיון דאמר לא לויתי מודה הוא שלא פרע שכל מי שאינו לוה אינו פורע הלכך כאומר לא פרעתי דמי דאילו אמר פרעתי נאמן אפילו לוה בפני עדים דקי"ל בשבועות (דף מא:) המלוה את חבירו בעדים אין צריך לפורעו בעדים: סמך לפלגא - שלא היה כותל חדש ארוך ככותל הראשון אלא בחציו או בגובהו לא הגיע לגובהו של ראשון: סמך לכולה - חייב ליתן לו חלקו בכותל הראשון כאילו סמך כותל שני כנגד כל הראשון דכיון דהתחיל סופו לגמור ויתן תקרה ותנן אע"פ שלא נתן עליו את התקרה נותן מיד: תוס' - ויעשה עליות ע"ג תקרה ויצטרך לו כותל שהגביה חבירו. ע"כ: ומודה רב הונא בקרנא ולופתא - בחיבור שבקרן זוית. לופתא חיבור הרי שהיה סוף ביתו של ראובן דבוק לכותל זה שבין שתי חצרות ולאחר זמן נמלך ראובן זה וחיבר בנין מועט בקרן זוית של סוף ביתו ובליטת הבנין משוכה כנגד מקצת אורך הכותל המבדיל בין החצרות מודה רב הונא דלמאי דלא סמך לא סמך שאין בנין כזה עשוי לימשך: ומודה רב נחמן באפריזא ובאקבועי כשורי - לענין גובה דקאמר רב נחמן דלמאי דלא סמך לא סמך מודה הוא שאם עשה בכותל שסמך מקום הנחת ראשי קורות עלייה על פני כולה סופו להגביהו עוד כשיעור גובה עלייה וניחא ליה בגובה דכותל ראשון ונותן חלק בכל גובהו: אפריזא - עץ ארוך ועב שנותן על פני כל אורך הכותל להניח עליו ראשי קורות ומגין עליהם שלא ירקבו מחמת ליחלוח הכותל ובלשון משנה קרוי מלטיסין ומי שאין לו עץ עב עושה חורים בכותל ונותן נסרים קטנים למעלה ולמטה ולצדדין ומניח בתוכו ראשי קורות והיינו אקבעתא דכשורי: בי כוי לא הוי חזקה - שמעון שהגביה כותל החולק בחצר למעלה מד' אמות ועשה בו חלונות לצד ראובן להנחת ראשי קורות כמו שפירשתי לא הויא חזקה לגבי ראובן לאמר אני סייעתיך להגביהו שאלולי שסייעתיך לא היית עושה לי הנחת קורות שאם אבא לסמוך לו כותל אחר לאחר זמן שאתן עליה תקרה ואף על גב דמתנח ביה הימלטי הם נסרים עבים שנותנים בצדי החורים להגין על ראשי הקורות ולא מצי למימר ראובן אי לאו דסייעי בהדך לא טרחית כל האי טירחא: דא"ל שמעון דכי מפייסת לי לא תתרע אשיתאי - אמרתי בלבי שמא תמלך לסמוך לי כותל אחר ולתת תקרה ותפייסני בממון במה שהגבהתי לא אצטרך לקלקל כותלי לנקוב בו חורים להנחת ראשי קורותיך: תוס' - אחזיק להורדי. כל חזקות הללו דשמעתין אינן חזקות שלש שנים דלא שייך שלש שנים אלא גבי חזקת קרקע שמחזיק בשדה חבירו ואומר לקחתיו ממך אבל הכא בחזקת תשמישין בעלמא מיירי שמשתמש בשל חבירו ובשעה אחת משתמש בפניו ושותק הויא חזקה כדמוכח לקמן דאמרי' ואי חבריה בטינא לאלתר הויא חזקה וטעמא משום דאמרינן לא שביק איניש לאישתמושי בתוך שלו תשמיש של קביעות בלא רשותו וכיון דמשתמש זה לפניו ושותק י"ל דנטל רשות ממנו או נתן לו ממון ומכר לו תשמיש זה והני מילי דהויא חזקה כגון שטוען הוא מכר לי או נתן לי במתנה אבל אם טען נשתמשתי בפניו ושתק אינה חזקה כדתנן לקמן בחזקת הבתים (בבא בתרא דף מא.) כל חזקה שאין עמה טענה אינה חזקה כיצד אמר לו מה אתה עושה בתוך שלי והוא א"ל שלא אמר לי אדם דבר מעולם אינה חזקה כו' ובכל חזקות מיירי לא שנא חזקת שלש שנים ל"ש חזקת יום אחד כי הני. ע"כ: אחזיק להורדי - להניח ראשי רהיטים דקים על כותל חבירו: לא אחזיק לכשורי - להניח עלי קורות כבדות תחת אלו: הכי גרסינן אחזיק לנטפי אחזיק לשפכי אחזיק לשפכי לא אחזיק לנטפי - היתה לו חזקה בחצר חבירו שיטפטף גגו מי גשמים לתוכו על פני כל אורך גגו בלא מרזב: אחזיק לשפכי - אם רצה עושה מרזב ויקלח כל מי הגג במקום אחד דהא עדיפא ליה לבעל החצר: א"ד אמר רב נחמן כו' - אבל לצריפא דאורבני לא. גג של צריף שרדי"ל בלע"ז שמכסין אותו בענפי ערבה והיינו אורבני ומתוך שהטיפין סמוכין מאד אין בעל החצר יכול להשתמש תחתיהם:ואמר לו פרעתיך בזמני אמאי לא כו'. הוה מצי לשנויי הא דקתני בחזקת שלא נתן היינו בתוך זמנו או בזמנו ואמר פרעתיך בתוך הזמן דליכא מיגו כדפרי' לעיל אבל לאחר זמנו הוי בחזקת שנתן דבמקום חזקה אמרינן מה לי לשקר אך ניחא ליה לשנויי התם מימר אמר מי יימר דמחייבי לי רבנן דלא תיקשי נמי לאביי ולרבא: כל האומר לא לויתי כאומר כו'. הקשה ה"ר יצחק מה צריך כאן לטעם כל האומר כו' הא ודאי כיון שכבר הודה תו לא מהימן לומר שלא לוה דבשלמא בשבועות (דף מא: ושם ד"ה כל) צריך להאי טעמא שאומר לו מנה לי בידך והלה אומר להד"מ ואתו עדים ואמרי ראינו שלוה ופרע השתא הא דקאמרי סהדי שלוה מהימני והא דקאמרי פרע לא מהימני דהא איהו קמכחיש להו דאמר לא לויתי והאומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי אבל הכא לא צריך כלל ואומר ר"י דאיצטריך לאשמועינן דלא מצי למימר האומר לא לויתי לא שלא לוה כלל אלא כאילו לא לויתי לפי שפרעתי קמ"ל דכאילו אומר לא פרעתי בהדיא: סמך לפלגא סמך לכולה. האי לפלגא איירי בין לאורך בין לגובה: ומודה רב הונא בקרנא ולופתא. מפרש ר"ת קרנא להיכר שלא יאריך החומה יותר שבסוף אותו כותל שסמך כייפיה לקרנא כלפי כותלו של חבירו ולופתא הוי היכר שלא יגביה הכותל יותר כגון שעשה היכר בראש החומה לפי שרגילין לעשות החומה צרה למעלה שיפלו הגשמים מחוץ לחומה ולא ישהו שם ומודה רב נחמן באפריזא היא היכר שיאריך עדיין הכותל שבסוף אורך החומה אינו שוה אלא אבן אחת בולטת ואחת שוקעת דודאי עדיין יאריכנו ואקבעתא דכשורי היינו שעשה מקום הנחת ראשי קורות דמוכח שסופו להגביה עד שיעור גובה עלייה: