בבא בתראקכב:
טוען את הדף…
כְּתִיב: ״סֶרַח״, וּכְתִיב: ״חֶרֶס״! אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: בַּתְּחִלָּה פֵּירוֹתֶיהָ כְּחֶרֶס, וּלְבַסּוֹף פֵּירוֹתֶיהָ מַסְרִיחִין. וְאִיכָּא דְּאָמְרִי: בַּתְּחִלָּה מַסְרִיחִין, וּלְבַסּוֹף כְּחֶרֶס. כָּלֵב – דִּכְתִיב: ״וַיִּתְּנוּ לְכָלֵב אֶת חֶבְרוֹן כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה, וַיּוֹרֶשׁ מִשָּׁם אֶת שְׁלֹשָׁה בְּנֵי הָעֲנָק״. חֶבְרוֹן עִיר מִקְלָט הֲוַאי! אָמַר אַבָּיֵי: פַּרְוורַהָא, דִּכְתִיב: ״וְאֶת שְׂדֵה הָעִיר וְאֶת חֲצֵרֶיהָ נָתְנוּ לְכָלֵב בֶּן יְפֻנֶּה בַּאֲחֻזָּתוֹ״. מַתְנִי׳ אֶחָד הַבֵּן וְאֶחָד הַבַּת בַּנַּחֲלָה; אֶלָּא שֶׁהַבֵּן נוֹטֵל פִּי שְׁנַיִם בְּנִכְסֵי הָאָב, וְאֵינוֹ נוֹטֵל פִּי שְׁנַיִם בְּנִכְסֵי הָאֵם. וְהַבָּנוֹת – נִזּוֹנוֹת מִנִּכְסֵי הָאָב, וְאֵינָן נִזּוֹנוֹת מִנִּכְסֵי הָאֵם. גְּמָ׳ מַאי ״אֶחָד הַבֵּן וְאֶחָד הַבַּת לְנַחֲלָה״? אִילֵּימָא דְּיָרְתִי כִּי הֲדָדֵי, הָא תְּנַן: בֵּן קוֹדֵם לַבַּת, כׇּל יוֹצְאֵי יְרֵיכוֹ שֶׁל בֵּן קוֹדְמִין לַבַּת! (סִימָן: נַפְשָׁ״ם.) אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק, הָכִי קָאָמַר: אֶחָד הַבֵּן וְאֶחָד הַבַּת נוֹטְלִין בָּרָאוּי כִּבְמוּחְזָק. הָא נָמֵי תְּנֵינָא: בְּנוֹת צְלָפְחָד נָטְלוּ שְׁלֹשָׁה חֲלָקִים בַּנַּחֲלָה – חֵלֶק אֲבִיהֶן שֶׁהָיָה מִיּוֹצְאֵי מִצְרַיִם, וְחֶלְקוֹ עִם אֶחָיו בְּנִכְסֵי חֵפֶר! וְעוֹד, מַאי ״אֶלָּא״? אֶלָּא אָמַר רַב פָּפָּא, הָכִי קָאָמַר: אֶחָד הַבֵּן וְאֶחָד הַבַּת נוֹטְלִין חֵלֶק בִּבְכוֹרָה. הָא נָמֵי תְּנֵינָא: וְשֶׁהָיָה בְּכוֹר נוֹטֵל שְׁנֵי חֲלָקִים! וְעוֹד, מַאי ״אֶלָּא״? אֶלָּא אָמַר רַב אָשֵׁי, הָכִי קָאָמַר: אֶחָד בֵּן בֵּין הַבָּנִים וְאֶחָד בַּת בֵּין הַבָּנוֹת, אִם אָמַר: ״יִירַשׁ כׇּל נְכָסַי״ – דְּבָרָיו קַיָּימִין. כְּמַאן, כְּרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָא?! הָא קָתָנֵי לַהּ לְקַמַּן – רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָא אוֹמֵר: אִם אָמַר עַל מִי שֶׁרָאוּי לְיוֹרְשׁוֹ – דְּבָרָיו קַיָּימִין, עַל מִי שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לְיוֹרְשׁוֹ – אֵין דְּבָרָיו קַיָּימִין! וְכִי תֵּימָא: קָא סָתַם לַן כְּרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָא; סְתָם וְאַחַר כָּךְ מַחֲלוֹקֶת הִיא, וּסְתָם וְאַחַר כָּךְ מַחֲלוֹקֶת – אֵין הֲלָכָה כַּסְּתָם! וְעוֹד, מַאי ״אֶלָּא״? אֶלָּא אָמַר מָר בַּר רַב אָשֵׁי, הָכִי קָאָמַר: אֶחָד הַבֵּן וְאֶחָד הַבַּת שָׁוִין בְּנִכְסֵי הָאֵם וּבְנִכְסֵי הָאָב, אֶלָּא שֶׁהַבֵּן נוֹטֵל פִּי שְׁנַיִם בְּנִכְסֵי הָאָב, וְאֵינוֹ נוֹטֵל פִּי שְׁנַיִם בְּנִכְסֵי הָאֵם. תָּנוּ רַבָּנַן: ״לָתֶת לוֹ פִּי שְׁנַיִם״ – פִּי שְׁנַיִם כְּאֶחָד. אַתָּה אוֹמֵר פִּי שְׁנַיִם כְּאֶחָד, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא פִּי שְׁנַיִם בְּכׇל הַנְּכָסִים? וְדִין הוּא –סתם ואחר כך מחלוקת הוא ואין הלכה כסתם. תימה נהי נמי דלא חשיב סתם גמור מ"מ אהני הא דחשיב כרבים וחשיב רבי יוחנן כרבים לגבי רבים ויכול להיות הלכה כמותו דהא בריש מסכת ביצה (דף ב. ושם) אמרי' גבי שבת סתם לן תנא כר"ש דתנן מחתכין את הדלועין כו' אע"ג דסתם ואחר כך מחלוקת הוא דפליג עליה רבי יהודה דקתני רבי יהודה אומר אם לא היתה נבלה מערב שבת אסורה אלמא דלכל הפחות חשיב ההוא כרבים לגבי יחיד ושמא גרע טפי כשאין מחלוקת בסמוך דאיכא למימר דהדר ביה רבי מן הסתם ממה שסתם: