בבא בתראלא:
טוען את הדף…
בַּאֲבָהָתָא מִי אִתַּכְחַשׁ?! לֵימָא רָבָא וְרַב נַחְמָן – בִּפְלוּגְתָּא דְּרַב הוּנָא וְרַב חִסְדָּא קָמִיפַּלְגִי? דְּאִיתְּמַר: שְׁתֵּי כִּתֵּי עֵדִים הַמַּכְחִישׁוֹת זוֹ אֶת זוֹ – אָמַר רַב הוּנָא: זוֹ בָּאָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ וּמְעִידָה, וְזוֹ בָּאָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ וּמְעִידָה. וְרַב חִסְדָּא אָמַר: בַּהֲדֵי סָהֲדֵי שַׁקָּרֵי לְמָה לִי? לֵימָא רַב נַחְמָן – דְּאָמַר כְּרַב הוּנָא, וְרָבָא כְּרַב חִסְדָּא? אַלִּיבָּא דְּרַב חִסְדָּא – כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְלִיגִי, כִּי פְּלִיגִי – אַלִּיבָּא דְרַב הוּנָא. רַב נַחְמָן – כְּרַב הוּנָא. וְרָבָא – עַד כָּאן לָא קָאָמַר רַב הוּנָא אֶלָּא לְעֵדוּת אַחֶרֶת, אֲבָל לְאוֹתָהּ עֵדוּת – לָא. הֲדַר אַיְיתִי סָהֲדֵי דַּאֲבָהָתֵיהּ הִיא. אָמַר רַב נַחְמָן: אֲנַן אַחֲתִינֵּיהּ, אֲנַן מַסְּקִינַן לֵיהּ; לְזִילוּתָא דְבֵי דִינָא לָא חָיְישִׁינַן. מֵתִיב רָבָא, וְאִיתֵּימָא רַבִּי זְעֵירָא: שְׁנַיִם אוֹמְרִים מֵת, וּשְׁנַיִם אוֹמְרִים לָא מֵת; שְׁנַיִם אוֹמְרִים נִתְגָּרְשָׁה, וּשְׁנַיִם אוֹמְרִים לֹא נִתְגָּרְשָׁה – הֲרֵי זוֹ לֹא תִּנָּשֵׂא, וְאִם נִשֵּׂאת לֹא תֵּצֵא. רַבִּי מְנַחֵם בְּרַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: תֵּצֵא. אָמַר רַבִּי מְנַחֵם בְּרַבִּי יוֹסֵי: אֵימָתַי אֲנִי אוֹמֵר תֵּצֵא – בִּזְמַן שֶׁבָּאוּ עֵדִים וְאַחַר כָּךְ נִשֵּׂאת; אֲבָל נִשֵּׂאת וְאַחַר כָּךְ בָּאוּ עֵדִים – הֲרֵי זוֹ לֹא תֵּצֵא. אֲמַר לֵיהּ: אֲנָא סְבַרִי לְמֶעְבַּד עוֹבָדָא; הַשְׁתָּא דְּאוֹתֵיבְתַּן אַתְּ, וְאוֹתְבַן רַב הַמְנוּנָא בְּסוּרְיָא – לָא עָבֵידְנָא בַּהּ עוֹבָדָא. נְפַק עֲבַד עוֹבָדָא. מַאן דַּחֲזָא, סָבַר: טָעוּתָא הִיא בִּידֵיהּ; וְלָא הִיא, אֶלָּא מִשּׁוּם דְּתַלְיָא בְּאַשְׁלֵי רַבְרְבֵי – דִּתְנַן, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵין מַעֲלִין לַכְּהוּנָּה עַל פִּי עֵד אֶחָד. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: אֵימָתַי – בִּמְקוֹם שֶׁיֵּשׁ עוֹרְרִין, אֲבָל בִּמְקוֹם שֶׁאֵין עוֹרְרִין – מַעֲלִין לַכְּהוּנָּה עַל פִּי עֵד אֶחָד. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן הַסְּגָן: מַעֲלִין לַכְּהוּנָּה עַל פִּי עֵד אֶחָד. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל הַיְינוּ רַבִּי אֶלְעָזָר! וְכִי תֵּימָא: עַרְעָר חַד אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ – רַבִּי אֶלְעָזָר סָבַר: עַרְעָר חַד,וזו באה בפני עצמה ומעידה. תימה בין לרב הונא בין לרב חסדא נהמנינהו לבתראי במיגו דאי בעי פסלינהו לקמאי בגזלנותא ומיהו במיגו דאי בעי הוי מזמי להו ליכא להמנינהו דיראים להזימן פן יוזמו גם הם ונראה לי דמיגו במקום עדים לא אמרינן (ועוד) דמיגו לא יוכל לסייעם יותר משני עדים ואפי' היו עמהן ק' עדים אין נאמנין דתרי כמאה ועוד אומר ר"י דלא שייך מיגו דאין דעת שניהם שוה ומה שירצה זה לטעון לא יטעון זה: ורב נחמן כרב הונא. תימה דבפרק ב' דכתובות (דף יט:) תניא שנים שהיו חתומין על השטר ומתו ובאו שנים ואמרו שכתב ידם הוא אבל קטנים או פסולי עדות או אנוסים היו אם כתב ידם יוצא ממקום אחר אין נאמנין ופריך ומגבי' ביה בשטרא תרי ותרי נינהו ומסיק התם (כרב) נחמן דלא מגבינן בשטרא ואוקי תרי להדי תרי ואוקי ממונא בחזקת מריה ואמאי לא מגבינן ביה והא סבירא ליה הכא כרב הונא דכשרים הם לעדות אחרת דמוקמינן להו אחזקת כשרות והתם כעדות אחרת דמי דהא אין מכחישים אלו את החתומים בזאת המלוה שהיו אומרים אין חייב לו כלום אלא שאמרו אינכם נאמנים בדבר זה דפסולים הייתם והוה לן למימר דנאמנים כמו הכא דכשרים אף על גב דאלו מכחישים אותם ופוסלים וחושבין אותן כשאר פסולים לכל דבר עדות ואומר ר"י דכי אמרו קטנים היו ליכא לאוקמינהו אחזקייהו וכן אנוסים נמי לא מפקי להו מחזקת כשרות דאמרינן אנוסים היו מחמת נפשות ופסולי עדות היו איכא למימר כגון שפוסלים אותן משנולדו שאומרים קרובים היו ועכשיו נתרחקו: ורבא כרב חסדא. ואם תאמר אם כן אמאי חשיב רבא במרובה (ב"ק דף עב: ושם ד"ה אין) ובפ' זה בורר (סנהדרין דף כז. ושם ד"ה אין) עד זומם חידוש הוא ואין לך בו אלא משעת חידושו והלא מה שהוא נפסל אינו חידוש דהא מן הדין היה להיות לשניהן פסולים כמו בשני כתי עדים המכחישות זו את זו א"כ לא הוי חידוש אלא מה שהמזימין כשרים ואומר ר"י דרבא דאמר חידוש הוא לא הוי אלא לפי המסקנא דאתי שפיר כרב הונא: אנן אחתינן ליה אנן מסקינן ליה. ואם היה אותו דלית ליה חזקת אבהתיה מוחזק תחילה אתי שפיר אחתינן ומסקינן שנעמידה בידו כאשר היה בתחלה ואפילו לא היה מוחזק לא זה ולא זה מצי לפרש אחתינא ליה לתתה לזה ומסקינא ליה שנוציאנה מידו ויהא דין כל דאלים גבר. ר"י: ואם ניסת לא תצא. בפ"ב דכתובות (דף כב: ושם ד"ה כגון) מוקי כשניסת לאחד מעדיה ואומרת ברי לי וחשדא ליכא כדפי' התם: אבל ניסת ואח"כ באו עדים הרי זו לא תצא. וטעמא משום זילותא דבי דינא וקשה לרשב"א דעל כרחך לאו טעמא משום זילותא דבי דינא הוא דאם כן אפילו לא נשאת אלא התירוה לינשא תנשא כדמשמע בכל הסוגיא דאיכא זילותא אפילו לא נעשה מעשה וכ"ת דאין ה"נ ונשאת דקאמר היינו שהתירוה לינשא ושוב לא תצא מהיתרה הראשון דבאו עדים ואח"כ נשאת לא מצי לפרושי התירוה לינשא אלא נשאת ממש וע"כ טעמא דמספיקא לא מפקי לה מבעל ולא משום זילותא וי"ל לעולם טעמא משום זילותא ודוקא כשנשאת ואח"כ באו עדים איכא זילותא דבי דינא שכבר נאסרה לכל העולם כיון שנשאת נמצא מה שחוזרין לאסרה לעד שנשאת לו אין חוזרין אלא בעבורו אבל אם באו עדים קודם שנשאת ליכא זילותא דעל כרחך צריכין לחזור מהיתרה הראשון כדי לאסרה לכל העולם הלכך ליכא זילותא אם אוסרים אותה נמי לעדיה. ר"י: