בבא בתראכט:
טוען את הדף…
וּמוֹדֵי מָר זוּטְרָא בְּרוֹכְלִין הַמַּחֲזִירִין בָּעֲיָירוֹת, דְּאַף עַל גַּב דְּלָא טָעַן – טָעֲנִינַן לֵיהּ אֲנַן. וּמוֹדֶה רַב הוּנָא בְּחַנְוָתָא דְמָחוֹזָא – דְּלִימָמָא עֲבִידָא, לְלֵילְיָא לָא עֲבִידָא. רָמֵי בַּר חָמָא וְרַב עוּקְבָא בַּר חָמָא זְבוּן הָהִיא אַמְּתָא בַּהֲדֵי הֲדָדֵי. מָר אִישְׁתַּמַּשׁ בָּהּ רִאשׁוֹנָה שְׁלִישִׁית וַחֲמִישִׁית, וּמָר אִישְׁתַּמַּשׁ בָּהּ שְׁנִיָּה רְבִיעִית וְשִׁשִּׁית. נְפַק עַרְעָר עִילָּוַהּ, אֲתוֹ לְקַמֵּיהּ דְּרָבָא, אֲמַר לְהוּ: מַאי טַעְמָא עָבְדִיתוּ הָכִי – כִּי הֵיכִי דְּלָא תַּחְזְקוּ אַהֲדָדֵי; כִּי הֵיכִי דִּלְדִידְכוּ לָא הָוֵי חֲזָקָה, לְעָלְמָא נָמֵי לָא הָוֵי חֲזָקָה. וְלָא אֲמַרַן אֶלָּא דְּלָא כְּתוּב עִיטְרָא, אֲבָל כְּתוּב עִיטְרָא – קָלָא אִית לֵיהּ. אָמַר רָבָא: אֲכָלָהּ כּוּלָּהּ, חוּץ מִבֵּית רוֹבַע – קָנָה כּוּלָּהּ, חוּץ מִבֵּית רוֹבַע. אָמַר רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ: וְלָא אֲמַרַן אֶלָּא דְּבַר זְרִיעָה הִיא, אֲבָל לָאו בַּר זְרִיעָה הִיא – קָנֵי לַהּ אַגַּב אַרְעָא. מַתְקֵיף לַהּ רַב בִּיבִי בַּר אַבָּיֵי: אֶלָּא מֵעַתָּה, צוּנְמָא – בַּמֶּה יִקְנֶה? אֶלָּא בְּאוֹקוֹמֵי בָּהּ חֵיוָתָא וּמִשְׁטְחָא בַּהּ פֵּירֵי; הָכָא נָמֵי – אִיבְּעִי לֵיהּ לְאוֹקוֹמֵי בָּהּ חֵיוָתָא, אִי נָמֵי מִשְׁטְחָא בַּהּ פֵּירֵי. הָהוּא דַּאֲמַר לֵיהּ לְחַבְרֵיהּ: מַאי בָּעֵית בְּהַאי בֵּיתָא? אֲמַר לֵיהּ: מִינָּךְ זְבֵינְתֵּיהּ, וַאֲכַלִית שְׁנֵי חֲזָקָה. אֲמַר לֵיהּ: אֲנָא בִּשְׁכוּנֵי גַּוּוֹאֵי הֲוַאי. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב נַחְמָן, אֲמַר לֵיהּ: זִיל בְּרוֹר אֲכִילְתָךְ. אֲמַר לֵיהּ רָבָא: הָכִי דִּינָא?! הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵירוֹ עָלָיו הָרְאָיָה! וְרָמֵי דְּרָבָא אַדְּרָבָא, וְרָמֵי דְּרַב נַחְמָן אַדְּרַב נַחְמָן – דְּהָהוּאומודה רב הונא בחנותא דמחוזא דביממא עבדי ובליליא לא עבדי. פירוש ומועיל להם אם החזיקו ג' שנים ואע"ג דלאו שלש רצופות אלא מפוזרות כיון דאורחייהו בהכי דהוי כאתרי דמוברי באגי ואם תאמר א"כ פשיטא דמודה רב הונא כדפריך לעיל גבי באגי וי"ל לפי שבני אדם שאינם חנוונים דרים בהן בין ביום ובלילה ואותן צריכים ג' שנים רצופות יום ולילה וס"ד דחנוונים נמי יצטרכו כן קא משמע לן ומהאי טעמא אתי שפיר דבעינן להו שלש שנים שלימות דהיינו ו' שנים אע"ג דבשדות ובית הבדים לא בעינן אלא שלש שנים בין הכל (אלא) היינו משום דכמו שאר בני אדם הדרים שם שאין חנוונים בעו ג' שנים ביום ובלילה ה"נ חנוונים בעו ג' שנים שלימות דהיינו ו' שנים והא דלא אייתי להא לעיל גבי ומודה רב הונא אומר ר"ת משום דלא סלקא שמעתתא דבתי וכי האי גוונא איכא בסוף [הכונס] (ב"ק דף סא:) גבי ומודו חכמים לרבי יהודה: דלא תחזקו אהדדי. ואע"ג דתנן לקמן (בבא בתרא דף מב.) השותפין אין להם חזקה זה על זה פרש"י דהכא הוזקקו לעשות כן לפי שלא היה להם עדי שותפות וקשיא לר"י דא"כ אותו שהחזיק שנה ראשונה יאמר שהוא שלו כיון שאין עדים שיש לחבירו חלק ונראה לר"י דלא היו רוצים שיחזיק האחד שלש שנים שלא תשתכח השותפות: אבל כתוב עיטרא קלא אית לה. והא דאמר בהמפקיד (ב"מ לט. ושם ד"ה לא) גבי אין מורידין לנכסי קטן ל"ש עביד עיטרא ל"ש לא עביד אין מורידין גבי יתמי החמירו [וע"ע תוס' גיטין כח. ד"ה והניחו]: בשכוני גוואי הואי. והואי לי אורח עלך ונראה לי שהיה לו עדים שהיה בשכוני גוואי אבל לא היו יודעים באיזה דרך היה יוצא דאי לא היה לו עדים כלל דהוה בשכוני גוואי היכי הוה קאמר רב נחמן זיל ברור אכילתך דאטו יש להם לעדי חזקה לידע שלא היה המערער באותו בית כל שלש שנים ואם יאמר המערער הייתי עמך שני ימים ואין לך שלש שנים שלימות והעדים אינן יודעים יפסיד: