בבא בתראקכד:
טוען את הדף…
מְסַפְּקָא לֵיהּ אִי הֲלָכָה כְּרַבִּי מֵחֲבֵירוֹ – וְלֹא מֵחֲבֵירָיו; אוֹ הֲלָכָה כְּרַבִּי מֵחֲבֵירוֹ – וַאֲפִילּוּ מֵחֲבֵירָיו. אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַב: אָסוּר לַעֲשׂוֹת כְּדִבְרֵי רַבִּי. קָא סָבַר: הֲלָכָה כְּרַבִּי מֵחֲבֵירוֹ – וְלֹא מֵחֲבֵירָיו. וְרַב נַחְמָן דִּידֵיהּ אָמַר: מוּתָּר לַעֲשׂוֹת כְּדִבְרֵי רַבִּי. קָא סָבַר: הֲלָכָה כְּרַבִּי מֵחֲבֵירוֹ – וַאֲפִילּוּ מֵחֲבֵירָיו. אָמַר רָבָא: אָסוּר לַעֲשׂוֹת כְּדִבְרֵי רַבִּי, וְאִם עָשָׂה – עָשׂוּי. קָא סָבַר: מַטִּין אִיתְּמַר. תָּנֵי רַב נַחְמָן בִּשְׁאָר סִפְרֵי דְּבֵי רַב: ״בְּכׇל אֲשֶׁר יִמָּצֵא לוֹ״ – פְּרָט לְשֶׁבַח שֶׁהִשְׁבִּיחוּ יוֹרְשִׁין לְאַחַר מִיתַת אֲבִיהֶן. אֲבָל שֶׁבַח שֶׁשָּׁבְחוּ נְכָסִים לְאַחַר מִיתַת אֲבִיהֶן – שָׁקֵיל. וּמַנִּי – רַבִּי הִיא. תָּנֵי רָמֵי בַּר חָמָא בִּשְׁאָר סִפְרֵי דְּבֵי רַב: ״בְּכׇל אֲשֶׁר יִמָּצֵא לוֹ״ – פְּרָט לְשֶׁבַח שֶׁשָּׁבְחוּ נְכָסִים לְאַחַר מִיתַת אֲבִיהֶן, וְכׇל שֶׁכֵּן שֶׁבַח שֶׁהִשְׁבִּיחוּ יוֹרְשִׁין לְאַחַר מִיתַת אֲבִיהֶן – דְּלָא שָׁקֵיל. וּמַנִּי – רַבָּנַן הִיא. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: אֵין בְּכוֹר נוֹטֵל פִּי שְׁנַיִם בַּמִּלְוָה. לְמַאן? אִילֵּימָא לְרַבָּנַן, הַשְׁתָּא שְׁבָחָא דְּאִיתֵיהּ בִּרְשׁוּתֵיהּ – אָמְרִי רַבָּנַן לָא שָׁקֵיל; מִלְוָה מִבַּעְיָא?! אֶלָּא לְרַבִּי. וְאֶלָּא הָא דְּתַנְיָא: יָרְשׁוּ שְׁטַר חוֹב – בְּכוֹר נוֹטֵל פִּי שְׁנַיִם, בֵּין בַּמִּלְוָה בֵּין בָּרִבִּית. מַנִּי? לָא רַבִּי וְלָא רַבָּנַן! לְעוֹלָם לְרַבָּנַן, וְאִצְטְרִיךְ – סָלְקָא דַעְתָּךְ אָמֵינָא: מִלְוָה – כֵּיוָן דְּנָקֵיט שְׁטָרָא, כְּמַאן דְּגַבְיָא דָּמְיָא; קָא מַשְׁמַע לַן. שְׁלַחוּ מִתָּם: בְּכוֹר נוֹטֵל פִּי שְׁנַיִם בַּמִּלְוָה, אֲבָל לֹא בָּרִבִּית. לְמַאן? אִילֵּימָא לְרַבָּנַן, הַשְׁתָּא שְׁבָחָא דְּאִיתֵיהּ בִּרְשׁוּתֵיהּ – אָמְרִי רַבָּנַן דְּלָא שָׁקֵיל; מִלְוָה מִבַּעְיָא?! אֶלָּא לְרַבִּי. וּלְרַבִּי, בָּרִבִּית לָא?! וְהָתַנְיָא, רַבִּי אוֹמֵר: בְּכוֹר נוֹטֵל פִּי שְׁנַיִם, בֵּין בַּמִּלְוָה בֵּין בָּרִבִּית! לְעוֹלָם רַבָּנַן הִיא, וּמִלְוָה כְּמַאן דְּגַבְיָא דָּמְיָא. אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בַּר רַב לְרָבִינָא: אִיקְּלַע אַמֵּימָר לְאַתְרִין, וְדָרֵישׁ: בְּכוֹר נוֹטֵל פִּי שְׁנַיִם בַּמִּלְוָה, אֲבָל לֹא בָּרִבִּית. אֲמַר לֵיהּ: נְהַרְדָּעֵי לְטַעְמַיְיהוּ – דְּאָמַר רַבָּה: גָּבוּ קַרְקַע – יֵשׁ לוֹ, גָּבוּ מָעוֹת – אֵין לוֹ. וְרַב נַחְמָן אָמַר: גָּבוּ מָעוֹת – יֵשׁ לוֹ, גָּבוּ קַרְקַע – אֵין לוֹ. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי לְרַבָּה: לְדִידָךְ קַשְׁיָא, לְרַב נַחְמָן קַשְׁיָא. לְדִידָךְ קַשְׁיָא,מספקא ליה אי הלכה כרבי מחבירו ולא מחביריו או אפילו מחביריו. תימה דבכולי גמרא אומר דאין הלכה כרבי מחביריו והכא מספקא ליה ותו דרב נחמן דידיה אמר אפי' מחביריו וקיי"ל כרב נחמן בדיני והא קיימא לן דאין הלכה כרבי מחביריו ומפרש ר"ת דדוקא הכא מספקא ליה אבל בעלמא לא וכן לרב נחמן אבל קצת קשה דקאמר רב נחמן מותר לעשות כדברי רבי וכיון דסבירא ליה הכא שהלכה כרבי מחביריו אמאי קאמר מותר חייב לעשות הוה ליה למימר ותו דקאמר קסבר רבא מטין איתמר כלומר מטין הדבר לעשות כרבנן לכתחלה ובכל הגמרא לא קאמר מטין אלא על אותו שפסק הלכה כמותו כדאמרי' בהכותב (כתובות דף פד:) גבי הלכה כר"ע מחבירו מר סבר הלכה איתמר ומר סבר מטין איתמר והכא לא הוזכרה הלכה אלא על רבי ולא על רבנן ונראה לר"י דהכי מספקא ליה אי הלכה כרבי מחבירו ולא מחביריו שפסקו כך בהדיא: אין הבכור נוטל פי שנים במלוה. כרבנן מוקי לה ובמלוה בשטר מה שפירש הקונטרס לעיל גבי ירשו שטר חוב בכור נוטל פי שנים שהשטר הוי הגוף ומלוה הוי שבח אין נראה דא"כ אמאי אמרי רבנן דאין הבכור נוטל פי שנים דכיון שיחלקו שטרות ויטול בשטרות פי שנים שהן הגוף יטול גם השבח שיבא אח"כ שהיא המלוה דהא פשיטא דאחר שיחלקו כל השבח שיבוא מחלקו שהוא שלו: נהרדעי לטעמייהו. לפירוש ר"ת דבסמוך דפי' דרב נחמן אליבא דנפשיה אית ליה בין גבו קרקע בין גבו מעות יש לו אתי שפיר הא דקאמר הכא נהרדעי לטעמייהו דאמימר נמי סתמא קאמר דנוטל פי שנים במלוה בין גבו קרקע בין גבו מעות אבל לפ"ה דמפרש בסמוך דרב נחמן אליבא דנפשיה אית ליה בין גבו קרקע בין גבו מעות אין לו לא יתכן הא דאמר נהרדעי לטעמייהו: גבו מעות יש לו. פי' הקונטרס משום דמעות יהיב ומעות שקיל ואין נראה דבפרק שור שנגח ד' וה' (ב"ק דף מג.) דפריך אמאי דאוקי רבה ורב נחמן הא דאין בעל יורש [נזקי] אשתו לר"ע היינו דוקא בגרושה ולוקמה לרבה כגון שגבו מעות ולרב נחמן כגון שגבו קרקע דהוה ליה ראוי למה ליה למינקט קרקע דגבו מעות נמי הוי ראוי דהא דאמר הכא גבו מעות יש לו והוי מוחזק היינו משום דמעות יהיב מעות שקיל אבל התם גבי נזק דלא יהיב מעות מודי רב נחמן דגבו מעות נמי הוי ראוי ואין לפרש דהכי פריך ולוקמה לרבה בגבו מעות ולרב נחמן אף בגבו קרקע דהא לרבה נמי הוה מצי למינקט בין בגבו קרקע בין בגבו מעות דהכי אית ליה בפ' גט פשוט (לקמן בבא בתרא דף קעה:) אלא משום דלרב נחמן לא מצי למינקט אלא חדא דהיינו בגבו קרקע נקט נמי לרבה חדא אלא נראה דטעמא דרב נחמן דאמר גבו מעות יש לו משום דדרך בע"ח לפרוע בחובם מעות ולא קרקע והוי מוחזק בגבו מעות משום דסמיכי עלייהו אבל קרקע שאין דרך קרקע ליתן בחובם לא סמכי עלה ולא הוי מוחזק: