בבא בתרא קנט.

פרק ט׳ · מי שמת

Bava Batra 159a · Chapter 9: Mi SheMet

אִיתְּמַר: בֵּן שֶׁמָּכַר בְּנִכְסֵי אָבִיו בְּחַיֵּי אָבִיו, וָמֵת – בְּנוֹ מוֹצִיא מִיַּד הַלָּקוֹחוֹת. וְזוֹ הִיא שֶׁקָּשָׁה בְּדִינֵי מָמוֹנוֹת – וְלֵימְרוּ לֵיהּ: אֲבוּךְ מְזַבֵּין, וְאַתְּ מַפֵּיק?! וּמַאי קוּשְׁיָא? דִּלְמָא מָצֵי אָמַר: מִכֹּחַ אֲבוּהּ דְּאַבָּא קָאָתֵינָא – תִּדַּע, דִּכְתִיב: ״תַּחַת אֲבֹתֶיךָ יִהְיוּ בָנֶיךָ, תְּשִׁיתֵמוֹ לְשָׂרִים בְּכׇל הָאָרֶץ״! אֶלָּא אִי קַשְׁיָא, הָא קַשְׁיָא – בֵּן בְּכוֹר שֶׁמָּכַר חֵלֶק בְּכוֹרָה בְּחַיֵּי אָבִיו, וָמֵת בְּחַיֵּי אָבִיו – בְּנוֹ מוֹצִיא מִיַּד הַלָּקוֹחוֹת. וְזוֹ הִיא שֶׁקָּשָׁה בְּדִינֵי מָמוֹנוֹת – אֲבוּהּ מְזַבֵּין, אִיהוּ מַפֵּיק?! וְכִי תֵּימָא, הָכָא נָמֵי אָמַר: מִכֹּחַ אֲבוּהּ דְּאַבָּא קָאָתֵינָא; אִי מִכֹּחַ אֲבוּהּ דְּאַבָּא קָא אָתְיָא, בְּחֵלֶק בְּכוֹרָה מַאי עֲבִידְתֵּיהּ? וּמַאי קוּשְׁיָא? דִּלְמָא מָצֵי אֲמַר: מִכֹּחַ אֲבוּהּ דְּאַבָּא קָאָתֵינָא – וּבִמְקוֹם אָב קָאֵימְנָא! אֶלָּא אִי קַשְׁיָא, הָא קַשְׁיָא – הָיָה יוֹדֵעַ לוֹ עֵדוּת בִּשְׁטָר עַד שֶׁלֹּא נַעֲשָׂה גַּזְלָן, וְנַעֲשָׂה גַּזְלָן – הוּא אֵינוֹ מֵעִיד עַל כְּתַב יָדוֹ, אֲבָל אֲחֵרִים מְעִידִין. הַשְׁתָּא אִיהוּ לָא מְהֵימַן, אַחְרִינֵי מְהֵימְנִי?! וְזוֹ הִיא שֶׁקָּשָׁה בְּדִינֵי מָמוֹנוֹת. מַאי קוּשְׁיָא? דִּלְמָא כְּגוֹן שֶׁהוּחְזַק כְּתַב יָדוֹ בְּבֵית דִּין! אֶלָּא אִי קַשְׁיָא, הָא קַשְׁיָא – הָיָה יוֹדֵעַ לוֹ עֵדוּת בִּשְׁטָר עַד שֶׁלֹּא תִּפּוֹל לוֹ בִּירוּשָּׁה; הוּא אֵינוֹ יָכוֹל לְקַיֵּים כְּתַב יָדוֹ, אֲבָל אֲחֵרִים יְכוֹלִין לְקַיֵּים כְּתַב יָדוֹ. וּמַאי קוּשְׁיָא? דִּלְמָא הָכָא נָמֵי, כְּגוֹן שֶׁהוּחְזַק כְּתַב יָדוֹ בְּבֵית דִּין! אֶלָּא אִי קַשְׁיָא, הָא קַשְׁיָא – הָיָה יוֹדֵעַ לוֹ בְּעֵדוּת עַד שֶׁלֹּא נַעֲשָׂה חֲתָנוֹ, וְנַעֲשָׂה חֲתָנוֹ – הוּא אֵינוֹ מֵעִיד עַל כְּתַב יָדוֹ, אֲבָל אֲחֵרִים מְעִידִין. הוּא לָא מְהֵימַן, אַחְרִינֵי מְהֵימְנִי?! וְכִי תֵּימָא הָכָא נָמֵי – כְּגוֹן שֶׁהוּחְזַק כְּתַב יָדוֹ בְּבֵית דִּין, וְהָא אָמַר רַב יוֹסֵף בַּר מִנְיוֹמֵי אָמַר רַב נַחְמָן: אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הוּחְזַק כְּתַב יָדוֹ בְּבֵית דִּין! וּמַאי קוּשְׁיָא? דִּלְמָא גְּזֵירַת מֶלֶךְ הִיא, דְּאִיהוּ לָא מְהֵימַן, וְאַחְרִינֵי מְהֵימְנִי – וְלָאו מִשּׁוּם דִּמְשַׁקַּר! דְּאִי לָא תֵּימָא הָכִי, מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן לְחוֹתְנָם – מִשּׁוּם דְּלָא מְהֵימְנִי הוּא?! אֶלָּא גְּזֵירַת מֶלֶךְ הוּא שֶׁלֹּא יָעִידוּ לָהֶם, הָכָא נָמֵי – גְּזֵירַת מֶלֶךְ הוּא שֶׁלֹּא יָעִיד עַל כְּתַב יָדוֹ לְחוֹתְנוֹ! אֶלָּא לְעוֹלָם כִּדְאָמְרִינַן מֵעִיקָּרָא, וּדְקָא קַשְׁיָא לָךְ ״תַּחַת אֲבֹתֶיךָ יִהְיוּ בָנֶיךָ״ – הָהוּא בִּבְרָכָה כְּתִיב. וּמִי מָצֵית אָמְרַתְּ בִּבְרָכָה כְּתִיב –

ולימרו ליה אבוך זבין ואת אמאי מפקת. ותימה למה לא יוכל להוציא מיד הלקוחות אפילו למ"ד אדם מקנה דבר שלא בא לעולם היינו כגון שלא מת הבן בחיי האב אלא שנתנו לו דמים קודם שמת האב אבל כשנפלו לו כשהוא גוסס אמרו לעיל (בבא בתרא דף קכז:) דאפילו לר"מ דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם לא מהני מידי לקנות בנכסים כשהוא גוסס ופי' הר"ר יצחק בר' מאיר דודאי המכר אינו מכר אלא לענין חזרת מעות איירי הכא שבנו מוציא השעבוד שהיה להם ללקוחות מן הדין מהם כי אין להם אפי' שעבוד בקרקע בשביל מעותיהם ולפי זה צריך לומר דס"ל אדם משעבד דבר שלא בא לעולם דאי לא משעבד מאי מקשי לימרו ליה אבוך זבין ואת מאי מפקת והלא אין אדם משעבד דבר שלא בא לעולם ואע"ג דאמרן לעיל דאיקני קנה והוריש לא משתעבד היינו משום דשמואל לטעמיה דאית ליה מלוה על פה אינו גובה מן היורשין אבל לדידן דאית לן גובה מן היורשין הויא כמו (מצוה) ומשתעבד אע"פ שלא בא לעולם ואם תאמר אכתי מאי פריך ולימרו ליה אבוך זבין ואת אמאי מפקת דלמא היינו טעמא משום דאין בעל חוב נוטל בראוי כמו כתובת אשה דתנן בבכורות פרק יש בכור (בכורות דף נב.) דאינה נוטלת בראוי ושמא יש לומר דוקא כתובת אשה אבל בע"ח נוטל בראוי מיהו קשה דא"כ כי קא חשיב בכתובות ריש פרק אע"פ (כתובות דף נד: ושם) דתנאי כתובה ככתובה דמי לענין כמה דברים אמאי לא חשיב נמי לענין ראוי דאינה ככתובה ואיתא בבע"ח אבל אי ליתא בבעל חוב אתי שפיר אבל אין להביא ראיה מדאמר בסמוך מאי לאו יורשי האב בנים מורישין אחין פירוש בני הבן וקאמר אין בע"ח נוטל לאו היינו משום דאינו נוטל בראוי אלא טעמא משום דאמרי מכח דאבי אבא קאתי אבל אין להביא ראיה מדאמר ר"נ יתומים שגבו בחובת אביהן בע"ח חוזר וגובה אותה מהם אלמא נוטל בראוי שהרי אין זה ראוי אלא משעבדי ליה מדר' נתן מיהו קשה דהל"ל בן שלוה ולא בן שמכר ולא לימא בנו מוציא מיד הלקוחות ועוד קשה למה יש לו להיות ללקוחות שעבוד על אביו מי עדיף ממלוה על פה דאין לך מלוה על פה גדול מזה על כן נראה לר"י דאלו נכסים כתב האב לבנו מהיום ולאחר מיתה דהיינו גופא מהיום ופירות לאחר מיתה כמו ששנינו לעיל בפרק יש נוחלין (בבא בתרא דף קלו.) מכר האב או הבן בחיי האב וסבירא להו לשלחו מתם דהכא כר' יוחנן דאמר לעיל בפ' יש נוחלין דלא קנה לוקח מ"מ זו היא שקשה בדיני ממונות דלימרו ליה אבוך זבין כו': אלא אי קשיא הא קשיא בן שמכר כו'. ולא גרסי' אי איתמר הכי איתמר שהרי כל הדברים הללו שלחו מתם ומה ששלחו זו היא שקשה בדיני ממונות ולא ידעו על איזה דבר שלחו כו': כגון שהוחזק כתב ידן בב"ד. פירש רבינו שמואל שכתוב בו הנפק ואין נראה לר"י דאינך דיינים גופייהו מי לא מצי למיטעי בההוא גברא אי גזלן הוא אי לא שהרי אין חותמין אלא על חתימת העדים ואפי' מה שבשטר אין צריכין הדיינים לקרות אלא ה"פ הוחזק כתב ידו בב"ד שראו ב"ד כתב ידו קודם שנעשה גזלן דליכא למימר שלאחר כך חתם כמו הוחזק שטר כתובה בשוק דבפ"ב דקדושין (דף נ:) וכגון הואיל דאיתחזק בב"ד לא אמרי' בפ' זה בורר (סנהדרין דף לא: ושם ד"ה וכיון) דהיינו שראו ב"ד את השטר כבר וכדפרישית בספ"ק דב"מ (דף יח:): ואע"פ שלא הוחזק כתב ידו בב"ד. מכאן יש ללמוד שאם היו שנים מעידים ואח"כ נעשו קרובים שאחר מעיד על כתב ידן שמכירין אותו ולא חיישינן שמא היום חתם: ההוא בברכה הוא דכתיב. דאשמועינן קרא שיזכה הצדיק לבנים כמותו דכתיב בתריה תשיתמו לשרים בכל הארץ: