בבא בתראכו.
טוען את הדף…
כִּדְנָיֵיד נִכְתְּמָא אַפּוּמֵּיהּ דְּחַצְבָּא. דְּבֵי בַּר מָרִיּוֹן בְּרֵיהּ דְּרָבִין, כִּי הֲוָה נָפְצִי כִּיתָּנָא – הֲוָה אָזְלָא רַקְתָּא וּמַזְּקָא אִינָשֵׁי. אֲתוֹ לְקַמֵּיהּ דְּרָבִינָא, אֲמַר לְהוּ: כִּי אָמְרִינַן מוֹדֶה רַבִּי יוֹסֵי בְּגִירֵי דִּילֵיהּ – הָנֵי מִילֵּי דְּקָא אָזְלָא מִכֹּחוֹ, הָכָא – זִיקָא הוּא דְּקָא מַמְטֵי לַהּ. מַתְקֵיף לַהּ מָר בַּר רַב אָשֵׁי: מַאי שְׁנָא מִזּוֹרֶה וְרוּחַ מְסַיַּיעְתּוֹ? אַמְרוּהָ קַמֵּיהּ דְּמָרִימָר, אֲמַר לְהוּ: הַיְינוּ זוֹרֶה וְרוּחַ מְסַיַּיעְתּוֹ. וּלְרָבִינָא, מַאי שְׁנָא מִגֵּץ הַיּוֹצֵא מִתַּחַת הַפַּטִּישׁ וְהִזִּיק – דְּחַיָּיב לְשַׁלֵּם? הָתָם נִיחָא לֵיהּ דְּלֵיזִל, הָכָא לָא נִיחָא לֵיהּ דְּלֵיזִל. מַתְנִי׳ לֹא יִטַּע אָדָם אִילָן סָמוּךְ לִשְׂדֵה חֲבֵירוֹ, אֶלָּא אִם כֵּן הִרְחִיק מִמֶּנּוּ אַרְבַּע אַמּוֹת – אֶחָד גְּפָנִים וְאֶחָד כׇּל אִילָן. הָיָה גָּדֵר בֵּינָתַיִם – זֶה סוֹמֵךְ לַגָּדֵר מִכָּאן, וְזֶה סוֹמֵךְ לַגָּדֵר מִכָּאן. הָיוּ שׇׁרָשִׁים יוֹצְאִים לְתוֹךְ שֶׁל חֲבֵירוֹ – מַעֲמִיק שְׁלֹשָׁה טְפָחִים, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְעַכֵּב אֶת הַמַּחֲרֵישָׁה. הָיָה חוֹפֵר בּוֹר, שִׁיחַ וּמְעָרָה – קוֹצֵץ וְיוֹרֵד, וְהָעֵצִים שֶׁלּוֹ. גְּמָ׳ תָּנָא: אַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁאָמְרוּ – כְּדֵי עֲבוֹדַת הַכֶּרֶם. אָמַר שְׁמוּאֵל: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, אֲבָל בְּבָבֶל – שְׁתֵּי אַמּוֹת. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: לֹא יִטַּע אָדָם אִילָן סָמוּךְ לִשְׂדֵה חֲבֵירוֹ, אֶלָּא אִם כֵּן הִרְחִיק מִמֶּנּוּ שְׁתֵּי אַמּוֹת. וְהָא אֲנַן תְּנַן: אַרְבַּע אַמּוֹת! אֶלָּא לָאו כְּדִשְׁמוּאֵל? שְׁמַע מִינַּהּ. וְאִיכָּא דְּרָמֵי לַהּ מִירְמֵא – תְּנַן: לֹא יִטַּע אָדָם אִילָן סָמוּךְ לִשְׂדֵה חֲבֵירוֹ, אֶלָּא אִם כֵּן הִרְחִיק מִמֶּנּוּ אַרְבַּע אַמּוֹת. וְהָתַנְיָא: שְׁתֵּי אַמּוֹת! אָמַר שְׁמוּאֵל: לָא קַשְׁיָא; כָּאן בְּבָבֶל, כָּאן בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. רָבָא בַּר רַב חָנָן הֲווֹ לֵיהּ הָנְהוּ דִּיקְלֵי, אַמִּיצְרָא דְּפַרְדֵּיסָא דְּרַב יוֹסֵף. הֲווֹ אָתוּ צִפּוֹרֵי יָתְבִי בְּדִיקְלֵי, וְנָחֲתִי בְּפַרְדֵּיסָא וּמַפְסְדִי לֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ: זִיל קוֹץ. אֲמַר לֵיהּ: וְהָא אַרְחֵיקִי לִי! אֲמַר לֵיהּ: הָנֵי מִילֵּי לְאִילָנוֹת, אֲבָל לִגְפָנִים בָּעִינַן טְפֵי. וְהָא אֲנַן תְּנַן: אֶחָד גְּפָנִים וְאֶחָד כׇּל אִילָן! אֲמַר לֵיהּ: הָנֵי מִילֵּי אִילָן לְאִילָן וּגְפָנִים לִגְפָנִים, אֲבָל אִילָן לִגְפָנִים בָּעִינַן טְפֵי. אֲמַר לֵיהּ: אֲנָא לָא קָיֵיצְנָא, דְּאָמַר רַב: הַאי דִּיקְלָא דְּטָעֵין קַבָּא – אָסוּר לְמִקְצְיֵיהּ. וְאָמַר רַבִּי חֲנִינָא: לָא שְׁכֵיב שִׁכְחַת בְּרִי, אֶלָּא דְּקַץ תְּאֵנְתָּא בְּלָא זִימְנֵיהּ. מָר – אִי נִיחָא לֵיהּ, לִיקּוֹץ. רַב פָּפָּא הֲווֹ לֵיהּ הָנְהוּ דִּיקְלֵי אַמִּיצְרָא דְּרַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ. אֲזַל אַשְׁכְּחֵיהּ דַּהֲוָה חָפַר, וְקָא קָאֵיץ שׇׁרָשָׁיו. אֲמַר לֵיהּ: מַאי הַאי? אֲמַר לֵיהּ, תְּנַן: הָיוּ שׇׁרָשִׁים יוֹצְאִים לְתוֹךְ שֶׁל חֲבֵירוֹ – מַעֲמִיק שְׁלֹשָׁה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְעַכֵּב הַמַּחֲרֵישָׁה. אֲמַר לֵיהּ: הָנֵי מִילֵּי שְׁלֹשָׁה, מָר קָא חָפַר טְפֵי! אֲמַר לֵיהּ: אֲנָא בּוֹרוֹת שִׁיחִין וּמְעָרוֹת קָא חָפַרְנָא – דִּתְנַן: הָיָה חוֹפֵר בּוֹר, שִׁיחַ וּמְעָרָה – קוֹצֵץ וְיוֹרֵד, וְהָעֵצִים שֶׁלּוֹ. אָמַר רַב פָּפָּא: אֲמַרִי לֵיהּ כּוּלְּהִי, וְלָא יְכֵילִי לֵיהּ;כדנייד נכתמא אפומא דחצבא - שאם יניחו כד על חומה וכיסויה עליה ינוע הכיסוי מחמת הרעדה: רקתא - מה שמנערין מן הפשתן: מאי שנא מזורה - בשבת דחייב ואע"פ שהרוח מסייעתו חשיב ליה עושה מלאכה אלמא גירי דיליה נינהו: היינו זורה ורוח מסייעתו - כי היכי דלענין שבת הוי כחו לענין נזקין נמי כחו חשיב ליה: ולרבינא מאי שנא כו' - בשלמא זורה ורוח מסייעתו לא הויא ליה פירכא דקסבר ממונא מאיסור שבת לא ילפינן דהתם מלאכת מחשבת אסרה תורה וכה"ג מתרצינן ליה להא פירכא בב"ק בהכונס צאן לדיר (ב"ק דף ס.): גץ - אטנצייל"א היוצאת מן הברזל כשהפטיש מכה עליו: חייב - והרי הוליכן הרוח: ניחא ליה דליזיל - לחוץ שלא ידליק את ביתו: מתני' סמוך לשדה חבירו - בין שדה הלבן בין שדה האילן וטעמא כדי עבודת הכרם שכשיחרוש את אילנותיו לא יהא צריך להכניס מחרישתו לתוך שדה חבירו: מעמיק - להן בעל השדה שיצאו לתוכו: קוצץ - בעומק ג' טפחים: והעצים שלו - בגמרא מפרש של מי: גמ' אבל בבבל שתי אמות - שמחרישתן קצרה: פרדיסא - כרם: והא ארחיקי לי - ד' אמות: שכחת ברי - כך שמו: אשכחיה - רב פפא לרב הונא דקא חפר וקייץ שרשין: מאי האי - אמאי קייצתא: אמרי ליה כולהי - הבאתי לו ראיות הרבה שלא יקוץ:אפומא דחצבא. על פי' הקונט' קשיא לר"י דאיך יהא האפדנא נייד כולי האי עד שתתנדנד הנכתמא דא"כ הבית קרוב ליפול ולפי הענין משמע שהיה בנין חזק שהרי מתוך העושר בנאה ובמס' שבת (דף עז:) נמי אמר מאי אפנדא אפיתחא דין שמאספין שם לדין משמע דבירה גדולה היא ונראה לר"י דכד ניידא נכתמא כשאדם אוחז הכד בידו שזהו דבר מועט הרבה א"כ מתנדנד האפדנא חייב להרחיק ולריצב"א נראה שאין פ"ה דחוק דבדבר מועט מתנדנד הנכתמא שהוא דבר קל אף על פי שהאפדנא אינו מתנדנד כל כך: זיקא הוא דקא ממטי לה. קשיא לר"י דליחייב משום אש מידי דהוה אאבנו וסכינו ומשאו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצויה והזיקו דחייב משום אש כדאמר בפ"ק דב"ק (דף ו.) והכא דאמטי ליה ברוח מצויה איירי מדפריך עלה מזורה ורוח מסייעו דאיירי ברוח מצויה כדמשמע בהכונס (שם דף ס. ושם) גבי ליבה וליבתו הרוח ומדפריך מגץ היוצא מתחת הפטיש דהיינו ברוח מצויה דחייב משום אש דגבי אש קתני לה בהכונס ואומר ר"י דלא דמי לאש דאין חייב משום אש אלא כשעשה האדם את האש לבדו כדכתיב המבעיר את הבערה בלא סיוע הרוח ואח"כ הולכת על ידי רוח מצויה אבל הכא אין עושה לבדו כל עיקר אלא ע"י הרוח דאי לאו רוח לא הוה רקתא אזלא כל עיקר ודמי לליבה וליבתו הרוח דפטור והיינו דמשני כי פריך בסמוך מ"ש מגץ דהוה סלקא דעתך דדמי ממש לגץ ומשני התם ניחא ליה דליזל ומתכוין להכות בכח עד שיצא הגץ ומתרחק בלא שום זיקא וחייב משום אש על מה שגומר והולך על ידי רוח מצויה אבל הכא לא ניחא ליה דתיזל כלומר ואינו מכה בכח ואי לאו רוח אין הרקתא הולכת כלל וא"ת מ"מ יהא חייב להרחיק מידי דהוה אגורן דמתניתין דחייב להרחיק אע"ג דזיקא ממטי ליה וי"ל דמתני' כרבנן והכא איירי אליבא דר' יוסי דלא מחייב אלא בגירי דיליה והא דפריך מגץ ולא מצי לאוקמי ההיא דגץ כרבנן משום דלא פליגי רבי יוסי ורבנן לענין חיוב תשלומין אלא לענין הרחקה וא"ת מאי שנא מנמייה דאפילו לר' יוסי מרחיקין אע"ג דהיא גופה ממטיא נפשה כמר בר רב אשי ומיהו התם משום דזימנין דבהדי דנח כו' כדקאמר לעיל אבל קשה מעורבין לעיל (בבא בתרא דף כג.) דאמר רב יוסף אפיקו לי קורקור מהכא וי"ל דגמרא לא סבר לה כרבינא דר"ת פוסק כמר בר רב אשי וכאמימר ועוד אומר ר"י דבעלי חיים שאני דחמירי טפי מרוח דכח אחר מעורב בהן כדאמרינן בבבא קמא (דף ו.): מאי שנא מזורה ורוח מסייעתו. ורבינא לא חשיב לה פירכא דסבר כי היכי דלא גמרינן משבת לענין תשלומין כדמפרש רב אשי בהכונס (ב"ק דף ס. ושם) דגבי שבת מלאכת מחשבת אסרה תורה אבל הכא גרמא הוא וגרמא בנזקין פטור הכי נמי לא גמרינן מהתם שיהא חייב להרחיק ומר בר רב אשי סבר נהי דחיוב תשלומין לא גמרי' לענין הרחקה דליחשב גירי דיליה גמרינן שפיר כיון דגרמא בנזקין אסור: ורבינא מאי שנא מגץ. וא"ת ואמאי קאמר ורבינא לאמימר נמי תיקשי לענין חיוב תשלומין מאי שנא מגץ וי"ל משום הכי נקט רבינא דאמימר הוי מצי לדחויי דה"נ חייב לדידיה בתשלומין דלגמרי מדמה לה לזורה ורוח מסייעתו: אחד גפנים ואחד כל אילן. מתוך פ"ה לעיל (בבא בתרא דף יח.) משמע דנקט אחד גפנים משום דשייך בהו כלאים דהביא ראיה מכאן דכשיש גדר ליכא איסור כלאים וזה סומך לגדר מכאן וזה מכאן ואין נראה דשדה חבירו דקתני הכא על כרחך לאו בשל זרעים איירי דהא מוקמי' בגמ' דמתני' אילנות לאילנות וגפנים לגפנים אבל אילנות לגפנים בעי טפי משום ציפרי ומהאי טעמא גפנים לזרעים בעי טפי אלא דנראה דנקט אחד גפנים ואחד כל אילן דלא תיסוק אדעתי' למימר דשיעור ד' אמות דמתני' דוקא בגפנים שמצינו בהם שיעור זה במקום אחר לענין כלאים: אבל בבבל ב' אמות. תימה דבפרק המוכר את הספינה (לקמן בבא בתרא דף פב: ושם דף פג.) גבי קנה ג' קנה קרקע דאמר רב יוסף עובדא הוה בדורא דרעותא כו' משמע מהתם דבבבל נמי בעינן ד' אמות דבבבל הוה מעשה וצ"ל דבההיא דורא דרעותא היה להם מחרישה גדולה כמו בארץ ישראל: אבל בגפנים בעי טפי. והוא כשנטע דקלים כשהם גבוהים אבל אם נטע גרעין לא דממילא קא גדל ולא גירי דיליה הוא: אנא לא קייצנא דאמר רב כו'. וא"ת והתנן במתניתא דקוצץ ונותן דמים וי"ל דאיכא לאוקמי באילן סרק אבל קשה דאמרינן בהחובל (ב"ק דף צב.) גבי הנהו דיקלי דמכחשי בגופני הוו דקאמר למחר אייתי לי מקורייהו אלמא משום היזק גפנים מותר לקוץ דקלים ויש לפרש דשאני התם שיותר מדאי היו מכחישים בגפנים עד דהוה טעים בהו טעמא דחמרא: