בבא בתראיב.
טוען את הדף…
בַּיִת סָתוּם – יֵשׁ לוֹ אַרְבַּע אַמּוֹת; פָּרַץ אֶת פַּצִּימָיו – אֵין לוֹ אַרְבַּע אַמּוֹת. קֶבֶר שֶׁפִּתְחוֹ סָתוּם – אֵינוֹ מְטַמֵּא כׇּל סְבִיבָיו; פָּרַץ אֶת פַּצִּימָיו, וּסְתָמוֹ – מְטַמֵּא כׇּל סְבִיבָיו. בַּיִת סָתוּם – אֵינוֹ מְטַמֵּא כׇּל סְבִיבָיו; פָּרַץ אֶת פַּצִּימָיו – מְטַמֵּא כׇּל סְבִיבָיו. אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מְבוֹאוֹת הַמְפוּלָּשׁוֹת לְעִיר אַחֶרֶת, וּבִקְּשׁוּ בְּנֵי הָעִיר לְסוֹתְמָן – בְּנֵי אוֹתָהּ הָעִיר מְעַכְּבִין עֲלֵיהֶן. לָא מִיבְּעֵי כִּי לֵיכָּא דַּרְכָּא אַחֲרִינָא – דִּמְעַכְּבִי, אֶלָּא אֲפִילּוּ כִּי אִיכָּא דַּרְכָּא אַחֲרִינָא, נָמֵי מְעַכְּבִי – מִשּׁוּם דְּרַב יְהוּדָה אָמַר רַב, דְּאָמַר: מֶצֶר שֶׁהֶחֱזִיקוּ בּוֹ רַבִּים, אָסוּר לְקַלְקְלוֹ – כִּדְרַב גִּידֵּל, דְּאָמַר רַב גִּידֵּל: רַבִּים שֶׁבֵּרְרוּ דֶּרֶךְ לְעַצְמָן – מַה שֶּׁבֵּרְרוּ, בֵּרְרוּ. אָמַר רַב עָנָן אָמַר שְׁמוּאֵל: מְבוֹאוֹת הַמְפוּלָּשִׁין לִרְשׁוּת הָרַבִּים, וּבִקְּשׁוּ בְּנֵי מְבוֹאוֹת לְהַעֲמִיד לָהֶן דְּלָתוֹת – בְּנֵי רְשׁוּת הָרַבִּים מְעַכְּבִין עֲלֵיהֶן. סְבוּר מִינַּהּ – הָנֵי מִילֵּי בְּאַרְבַּע אַמּוֹת, כִּדְרַבִּי זֵירָא אָמַר רַב נַחְמָן – דְּאָמַר רַבִּי זֵירָא אָמַר רַב נַחְמָן: אַרְבַּע אַמּוֹת הַסְּמוּכוֹת לִרְשׁוּת הָרַבִּים, כִּרְשׁוּת הָרַבִּים דָּמְיָין; וְלָא הִיא, הָתָם – לְעִנְיַן טוּמְאָה, אֲבָל הָכָא – זִימְנִין דְּדָחֲקִי בְּנֵי רְשׁוּת הָרַבִּים, וְעָיְילִי טוּבָא. וְלֹא אֶת הַשָּׂדֶה – עַד שֶׁיְּהֵא בָּהּ תִּשְׁעָה קַבִּין לָזֶה, וְתִשְׁעָה קַבִּין לָזֶה כּוּ׳. וְלָא פְּלִיגִי; מָר כִּי אַתְרֵיהּ, וּמָר כִּי אַתְרֵיהּ. בְּבָבֶל מַאי? אָמַר רַב יוֹסֵף: בֵּי רָדוּ יוֹמָא. מַאי ״בֵּי רָדוּ יוֹמָא״? אִי יוֹמָא זַרְעָא – תְּרֵי יוֹמָא כְּרָבָא לָא הָוֵי; אִי יוֹמָא כְּרָבָא – יוֹמָא דְּזַרְעָא לָא הָוֵי! אִי בָּעֵית אֵימָא יוֹמָא דִּכְרָבָא – דְּכָרֵיב וְתָנֵי; וְאִי בָּעֵית אֵימָא יוֹמָא דְּזַרְעָא – בְּהָדוֹרֵי. דַּוְולָא – אָמַר רַב נַחְמָן: בֵּי דָּאלוּ יוֹמָא. פַּרְדֵּסָא – אָמַר אֲבוּהּ דִּשְׁמוּאֵל: בַּת שְׁלֹשֶׁת קַבִּין. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי, הָאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ: ״מְנָת בַּכֶּרֶם אֲנִי מוֹכֵר לְךָ״ – סוֹמְכוֹס אוֹמֵר: לֹא יִפְחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה קַבִּין. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: אֵין אֵלּוּ אֶלָּא דִּבְרֵי נְבִיאוּת. בְּבָבֶל מַאי? אָמַר רָבָא בַּר קִסְנָא: תְּלָת אַצְיָאתָה בְּנֵי תְּרֵיסַר גּוּפְנֵי – כִּי הֵיכִי דְּרָפֵיק גַּבְרָא בְּיוֹמָא. אָמַר רַבִּי אַבְדִּימִי דְּמִן חֵיפָה: מִיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, נִיטְּלָה נְבוּאָה מִן הַנְּבִיאִים וְנִיתְּנָה לַחֲכָמִים. אַטּוּ חָכָם לָאו נָבִיא הוּא? הָכִי קָאָמַר: אַף עַל פִּי שֶׁנִּיטְּלָה מִן הַנְּבִיאִים, מִן הַחֲכָמִים לֹא נִיטְּלָה. אָמַר אַמֵּימָר: וְחָכָם עָדִיף מִנָּבִיא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְנָבִא לְבַב חׇכְמָה״ – מִי נִתְלֶה בְּמִי? הֱוֵי אוֹמֵר: קָטָן נִתְלֶה בַּגָּדוֹל. אָמַר אַבָּיֵי: תִּדַּע, דְּאָמַר גַּבְרָא רַבָּה מִילְּתָא, וּמִתְאַמְרָא מִשְּׁמֵיהּ דְּגַבְרָא רַבָּה אַחֲרִינָא כְּווֹתֵיהּ. אֲמַר רָבָא: וּמַאי קוּשְׁיָא? וְדִילְמָא תַּרְוַיְיהוּ בְּנֵי חַד מַזָּלָא נִינְהוּ! אֶלָּא אָמַר רָבָא: תִּדַּע, דְּאָמַר גַּבְרָא רַבָּה מִילְּתָא, וּמִתְאַמְרָאבית סתום - שהיה לו פתח לחצר וסתמו: יש לו ד' אמות - בחלוקת החצר אם באו לחלוק כאילו הוא פתוח: אינו מטמא סביביו - אלא כנגד הפתח אם מת בתוכו: פרץ את פצימיו - הרי הוא כקבר וחכמים טימאו את סביבות הקבר ד' אמות כדי שלא יקרבו עושי טהרות עד הקבר ויאהילו ולאו אדעתייהו: לעיר אחרת: לדרך עיר אחרת: ובקשו בני העיר - שהמבואות בה לסותמן מאחריהם: בני אותה העיר - האחרת מעכבין עליהן שכבר הוחזקו לקצר דרכן דרך אותן המבואות: בני רה"ר מעכבין עליהן - משום דכי דחקו בני רה"ר מסתלקי לתוך המבואות: הני מילי - תוך ד' אמות של ראש המבוי הסמוכות לרה"ר מעכבין מלהעמיד דלתות לשם: כרה"ר דמו - לענין ספק טומאה ברה"ר: ולא היא - שאפי' רצו להעמידם לפנים מד' אמות מעכבין עליהן: בי רדו יומא - בית חרישת יום אחד לזה וכן לזה לא תחרוש מתרגמינן לא תרדי (דברים כב): ה"ג - בי רדו יומא מאי אי יומא זרעא תרי יומא כרבא לא הוי ואי יומא כרבא יומא דזרעא לא הוי אי בעית אימא יומא דזרעא באתרא דכריב ותני ואי בעית אימא ביומא דכרבא ובאהדורי: אי יומא דזרעא - בשעת הזרע הוא נוח לחרוש שכבר נחרשת בשעת הניר: תרי יומי כרבא לא הוי - כלומר בשעת הניר היאך ישכור שוורים אין בו כדי מלאכת ב' ימים ויש בו יותר מכדי מלאכת יום אחד: ואי ביומא כרבא - של שעת הניר קאמרת לא הוי יומא דזרעא והיאך ישכור שוורים בשעת הזרע: אי בעית אימא יומא דזרעא - ודקא קשיא לך תרי יומי כרבא לא הוי באתרא דכרבי ותנו בשעת הניר איכא ביומא דזרעא תרי יומי כרבא: ואי בעית אימא יומא כרבא ודקאמרת לא הוי יומא דזרעא בהדורי עסקינן שארץ קשה ויש בה מעלות ומורדות ויש טורח בשעת הזרע כשעת הניר: לישנא אחרינא איפכא גרסינן ואי בעית אימא יומא דכרבא ודקשי' לך יומא דזרעא לא הוי באתרא דכריב ותני בשעת הזרע אחת קודם לזריעה ואחת לאחר הזריעה לכסות הזרעי' ואי בעית אימא יומא זרעא ודקאמר' תרי יומי כרבא לא הוי בהדורי עסקינן שיש טורח גדול בשעת הניר ויומא זרעא הוי תרי יומי כרבא ולשון זה הגון: דוולא - אם יש להן בור שממנו משקין שדה: בי דלו יומא - עד שיהא בו כדי להשקות שדה כדי פעולת יום לזה וכדי פעולת יום לזה משום שכר פועל: פרדיסא - כרם: ג' קבין - לכל אחד לפי חשבון סאתים כחצר המשכן: אין אלו אלא דברי נביאות - בלא טעם: אוציתא - כל י"ב גפנים קרי אוציא: דרפיק - עודר: ניטלה נבואה כו' - משום דאמר ליה לעיל אין אלו אלא דברי נביאות שקרא דברי חכמים נבואה נקט לה להא מילתא: אטו חכם לאו נביא הוא - וכי אין חכם ראוי להיות נביא דקאמר מר ניטלה מן הנביאים וניתנה לחכמים מכלל דמעיקרא לא היתה נבואה לחכמים: הכי קאמר אע"פ שניטלה מן הנביאים - שאינם חכמים מן חכמים לא ניטלה ונביאים יש להן לבב חכמה: תדע - שלא ניטלה מן חכמים:פרץ פצימיו מטמא כל סביביו. פי' הקונטר' כל סביביו ד' אמות כקבר ואין נראה לר' שמשון כיון דמסיימי מחיצות וליכא למיחש שמא יעלה על הבית ויאהיל עליו לית לן למימר שיטמא ד' אמות סביביו כדמוכח בפ' משוח מלחמה (סוטה דף מד.) גבי חצר הקבר העומד בתוכה טהור ה"מ חצר הקבר דמסיימי מחיצו' אבל בעלמא תפיס לכך נראה לו לפרש כגון שיש זיזין הרבה בולטין מן הבית מכל צד ויש בהן פותח טפח לכל אחד ובשלא פרץ פצימיו אף על פי שסתמו אינו מטמא תחת השאר זיזין שסתמו של מת עומד לצאת דרך פתח אבל אם פרץ פצימיו וחזר ובנאן כשאר כותל ואין כאן פתח כלל מטמא כל סביביו דכל זיז וזיז איכא לספוקי דשמא דרך תחת אותו זיז יצא מן הבית ויש לישב פי' הקונטרס דבית נמי לא מסיימי מחיצתא דאע"ג דליכא למיחש שמא יעלה על הבית מ"מ איכא למיחש שמא יגע בכתלי' דקבר מטמא במגע אפי' מן הצד כדמוכח בספרי בפרשת פרה אדומה בקבר זה קבר סתום או אינו אלא פתוח אמרת ק"ו ומה אהל שהוא מקבל טומאה אינו מטמא מכל הצדדין כשהוא פתוח הקבר שאינו מקבל טומאה אינו דין שלא יטמא מכל הצדדין כשהוא פתוח משמע דכשהוא סתום מטמא אף בנוגע בו מן הצד: מצר שהחזיקו בו רבים אסור לקלקלו. היינו כשהחזיקו ברשות אבל אם באין להחזיק שלא ברשות יש למחות בידם ולנקוט פיזרא וליתיב כדמוכח בהמניח (ב"ק דף כח. ושם): ולא פליגי מר כי אתריה ומר כי אתריה. פי' ר"י ב"ר מרדכי דבאתריה דרבי יהודה היה קרקע חשוב וטוב והיה חשוב לטרוח בתשעה חצאי קבין אבל באתריה דתנא קמא לא היה קרקע טוב כל כך שיהיה חשוב לטרוח בפחות מתשעה קבין ואף על פי שלא היה בו כדי חרישת יום ראוי היה לטרוח והשתא בעי בבבל מאי שאין הקרקע טוב כל כך ואינו ראוי כשיעור השנוי במשנתינו: ה"ג ר"ח ואי בעית אימא בכרבא וזרעא ובהדורי. פירוש בית חרישת יום ושפיר הוי יומא לזרעא דכשיבא לזורעה חורש ובחזירתו עוד מושך המחרישה על הקרקע וזורע וזה בהדורי: ואי בעית אימא יומא דזרעא. ודקאמרת לא הוי תרי יומי כרבא כריב יומא ופלגא והדר תני וכריב עד דשלים יומא: דוולא. פר"ח ארץ שמשקין אותה בדלי לכל אחד ארץ שדולין לה יום אחד וקשה לר"י דא"כ הוה ליה למיתני בבבל מאי כדבעי באינך ע"כ נראה כפ"ה: א"ר יוסי אין אלו אלא דברי נביאות. לא לשבח קאמר אלא כלומר שאומר בלא טעם דכי האי גוונא בסוף (אלו) מומין (בכורות דף מה. ושם ד"ה עשו) גבי יתרת שאין בה ציפורן מטמא במגע ובמשא אבל לא באהל וקאמר עשו דבריהן כדברי נביאות מה נפשך אי אבר הוא ליטמא באהל ואי לא אבר הוא לא ליטמא כלל וכן י"ל בסוף פ' כיצד מעברין (עירובין דף ס: ושם ד"ה אין): אטו חכם לאו נביא הוא. וא"ת בפ' בן סורר (סנהדרין דף עה.) דקאמר משחרב בהמ"ק ניטל טעם ביאה וניתן לעוברי עבירה תקשי ליה נמי אטו קודם שנחרב לא הוה להו טעם ביאה לעוברי עבירה הא מפיק ליה מדכתיב מים גנובים ימתקו (משלי ט׳:י״ז) כדפריך הכא וי"ל דאיכא לשנויי התם כדמשני הכא ניטל טעם ביאה ומעוברי עבירה לא ניטלה ולא חש להקשות בכל מקום: [וע"ע תוס' גיטין עב. ד"ה ומשום וכו']: