בבא בתרא סא:

פרק ד׳ · המוכר את הבית

Bava Batra 61b · Chapter 4: HaMokher et HaBayit

לָא צְרִיכָא, דְּאַף עַל גַּב דִּמְצַר לֵיהּ מִצְרֵי אַבָּרַאי – כִּדְרַב נַחְמָן, דְּאָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: הַמּוֹכֵר בַּיִת לַחֲבֵירוֹ בְּבִירָה גְּדוֹלָה, אַף עַל פִּי שֶׁמָּצַר לוֹ מְצָרִים הַחִיצוֹנִים – מְצָרִים הִרְחִיב לוֹ. הֵיכִי דָמֵי? אִילֵּימָא דְּקָרוּ לֵיהּ לְבַיִת ״בַּיִת״ וּלְבִירָה ״בִּירָה״, פְּשִׁיטָא – בַּיִת זַבֵּין לֵיהּ, בִּירָה לָא זַבֵּין לֵיהּ! אֶלָּא דִּלְבִירָה נָמֵי קָרוּ לַהּ ״בַּיִת״? כּוּלֵּיהּ זַבֵּין לֵיהּ! לָא צְרִיכָא, דְּרוּבָּא קָרוּ לֵיהּ לְבַיִת ״בַּיִת״ לְבִירָה ״בִּירָה״, וְאִיכָּא נָמֵי דִּלְבִירָה קָרוּ לֵיהּ ״בַּיִת״; מַהוּ דְּתֵימָא כּוּלֵּיהּ זַבֵּין לֵיהּ, קָא מַשְׁמַע לַן – מִדַּהֲוָה לֵיהּ לְמִכְתַּב: ״וְלָא שַׁיַּירִית בִּזְבִינִי אִלֵּין כְּלוּם״, וְלָא כְּתַב, שְׁמַע מִינַּהּ שַׁיּוֹרֵי שַׁיַּיר. וְאָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: הַמּוֹכֵר שָׂדֶה לַחֲבֵירוֹ בְּבִקְעָה גְּדוֹלָה, אַף עַל פִּי שֶׁמָּצַר לוֹ מְצָרִים הַחִיצוֹנִים – מְצָרִים הִרְחִיב לוֹ. הֵיכִי דָמֵי? אִילֵּימָא דְּקָרוּ לֵיהּ לְשָׂדֶה ״שָׂדֶה״ וּלְבִקְעָה ״בִּקְעָה״, פְּשִׁיטָא – שָׂדֶה זַבֵּין לֵיהּ, בִּקְעָה לָא זַבֵּין לֵיהּ! וְאֶלָּא דִּלְבִקְעָה נָמֵי קָרוּ לַהּ ״שָׂדֶה״? כּוּלָּהּ זַבֵּין לֵיהּ! לָא צְרִיכָא, דְּאִיכָּא דִּלְשָׂדֶה קָרוּ לֵיהּ ״שָׂדֶה״ וּלְבִקְעָה ״בִּקְעָה״, וְאִיכָּא נָמֵי דִּלְבִקְעָה קָרוּ לַהּ ״שָׂדֶה״; מַהוּ דְּתֵימָא כּוּלֵּיהּ זַבֵּין לֵיהּ, קָא מַשְׁמַע לַן – מִדַּהֲוָה לֵיהּ לְמִכְתַּב לֵיהּ: ״לָא שַׁיַּירִית בִּזְבִינֵי אִלֵּין קֳדָמַי כְּלוּם״, וְלָא כְּתַב לֵיהּ, שְׁמַע מִינַּהּ שַׁיּוֹרֵי שַׁיַּיר. וּצְרִיכָא; דְּאִי אַשְׁמְעִינַן בַּיִת – מִשּׁוּם דְּהָא תַּשְׁמִישְׁתָּא לְחוֹד וְהָא תַּשְׁמִישְׁתָּא לְחוֹד, אֲבָל בִּקְעָה – דְּכוּלַּהּ חֲדָא תַּשְׁמִישְׁתָּא הִיא, אֵימָא כּוּלֵּיהּ זַבֵּין לֵיהּ; וְאִי אַשְׁמְעִינַן בִּקְעָה – מִשּׁוּם דְּלָא הֲוָה לֵיהּ לְמִימְצַר לֵיהּ, אֲבָל בַּיִת – דַּהֲוָה לֵיהּ לְמִימְצַר לֵיהּ וְלָא מְצַר לֵיהּ, כּוּלֵּיהּ זַבֵּין לֵיהּ; צְרִיכָא. כְּמַאן אָזְלָא הָא דְּאָמַר רַב מָרִי בְּרֵיהּ דְּבַת שְׁמוּאֵל (בַּר שִׁילַת) מִשְּׁמֵיהּ דְּאַבָּיֵי: הַאי מַאן דִּמְזַבְּנִי לֵיהּ מִידֵּי לְחַבְרֵיהּ, צְרִיךְ לְמִכְתַּב לֵיהּ: ״לָא שַׁיַּירִית בִּזְבִינִי אִלֵּין קֳדָמַי כְּלוּם״, כְּמַאן? כְּרַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ. הָהוּא דְּאָמַר לֵיהּ לְחַבְרֵיהּ: ״אַרְעָא דְּבֵי חִיָּיא מְזַבֵּנְנָא לָךְ״. הֲוַאי לֵיהּ תַּרְתֵּי אַרְעָתָא דַּהֲוָה מִתְקַרְיָן ״דְּבֵי חִיָּיא״. אָמַר רַב אָשֵׁי: חֲדָא אֲמַר לֵיהּ, תַּרְתֵּי לָא אֲמַר לֵיהּ. וְאִי אֲמַר לֵיהּ: ״אַרְעָתָא״ סְתָמָא – מִיעוּט אַרְעָתָא שְׁתַּיִם. וְאִי אָמַר לֵיהּ: ״כֹּל אַרְעָתָא״ – כֹּל אַרְעָתָא דְּאִית לֵיהּ, לְבַר מִבּוּסְתָּנֵי וּפַרְדֵּיסֵי. וְאִי אֲמַר לֵיהּ: ״זִיהֲרָא״ – אֲפִילּוּ בֵּי בוּסְתָּנֵי וּפַרְדֵּיסֵי, לְבַר מִבָּתֵּי וְעַבְדֵי.

לא צריכא אע"ג דמצר ליה מצרים אבראי. מספקא לר"י ביציע אי אמרינן נמי מצרים הרחיב לו ממשנה יתירה או שמא דוקא בחדר דתשמיש אחרינא הוא כדאמר הכא אבל יציע קנה: אלא דקרו לה לבירה נמי בית. פי' ריב"ם אלא דכולי עלמא כשמזכירין בית סתם כל הבירה משמע וכשרוצין להשכיר בית אחד בלא בירה צריכין לפרש ולומר בית אחד בלא בירה אני אומר א"כ אפי' לא מצר מצרים החיצונים כולה זבין ליה ומתוך לשון הקונטרס משמע נמי שרוצה לפרש כן ולפי' זה הא דכתיב בכל הספרים לבירה נמי בית היינו כמו שקורין לבירה בירה קורין נמי לבירה בית וקשה לר"י דא"כ ה"ל לשנויי לא צריכא דקרו נמי לבית בית וקרו כולי עלמא לבית בית ולבירה בית ואמאי איצטריך למימר דאיכא דקרו לבירה בירה פי' ולא בית ואיכא נמי דקרו לבירה בית ונראה לר"י דה"פ ואלא דקרו לבירה נמי בית כמו שקורין לבית בית כוליה זבין ליה כיון דמצר לו מצרים החיצונים ובתר הכי משני דלאו כולי עלמא קרו לבירה בית אלא איכא דקרו לבירה בירה ולא בית: שמע מינה שיורי שייר. וא"ת ונימא הדמים מודיעים כדקאמר ר' יהודה גבי מכר לו את הצמד בהמוכר את הספינה (לקמן בבא בתרא דף עז:) הדבר ידוע שאין הצמד שוה מאתים כו' ה"נ נימא הדבר ידוע שאין הבית שוה כל כך אלא כל הבירה קאמר וי"ל דהכא כרבנן דר' יהודה דאמרי אין הדמים ראיה וההיא דריש המוכר פירות (לקמן בבא בתרא דף צב.) דפריך וניחזי אי דמי רדיא לרדיא נפרש כשנגיע שם בע"ה ועוד אומר ר"י דשמעתין אתיא אפי' כר' יהודה דגבי קרקע לא שייכא הודעת דמים דפעמים קונה אדם קרקע הרבה יותר ממה שהיא שוה כדאמר בפ' מי שהיה נשוי (כתובות דף צא:) ההוא גברא דהוו מסקי ביה אלפא זוזי כו' הוו ליה תרי אפדני זבן חדא בחמש מאה וחדא בחמש מאה אתא בע"ח וטרפה לחדא מינייהו הדר קא טריף לאידך שקל אלפא זוזי ואמר ליה אי שויא לך באלפא זוזא לחיי ואי לא שקול אלפא זוזי ואיסתלק ומה שפירש רבינו שמואל דלא שייך בקרקע הודעת דמים משום דאין אונאה בקרקעות אין נראה לר"י דזה אינו בשביל ששוה יותר דהא הקדשות ועבדים נמי אין להם אונאה אלא גזירת הכתוב הוא ושייך שפיר הודעת דמים ועוד דהא ביטול מקח יש להן: ארעתא תרתי משמע. והא דאמר בהשואל (ב"מ דף קג. ושם ד"ה פרדסי) האי מאן דמשאיל מרא לחבריה למירפק ביה פרדסי רפיק ביה כל פרדסי דאית ליה ולא אמר פרדסי תרתי משמע התם דרך הוא שמשאיל לו לכל מה שצריך אבל הכא בשביל שימכור אדם שתי שדות לא ימכור כל שדותיו וי"מ דהתם יד המשאיל על התחתונה דשואל מוחזק אבל הכא יד לוקח על התחתונה שהמוכר מוחזק ואין נראה לר"י דהתם נמי הואיל וסופה לחזור לבעליה הוי משאיל מוחזק כדאמר רב נחמן (שם דף קב:) קרקע בחזקת בעליה עומדת הואיל וסופה לחזור לבעליה ואין לומר דיש לחלק בין קרקע למטלטלין דאין חזקת השוכר חשובה בקרקע כמו במטלטלין כדאשכחן (לקמן בבא בתרא דף צב.) גבי מוכר שור לחבירו ונמצא נגחן דאזלי בתר מוחזק במעות עתה אף על פי שתחלה היו של לוקח ולא אמרינן בחזקת בעלים הראשונים קיימא דאין נראה לחלק דהא מיירי התם רב נחמן אפילו בא בסוף החדש שנגמרה חזקתו שדר בה אפילו הכי מוקמן בחזקת בעלים וכן בהמקבל (ב"מ קי.) מלוה אומר חמש ולוה אומר שלש פירות בחזקת אוכליהן ופריך אמאי לא מוקמן בחזקת בעלים אף על פי שהפירות כבר אכלן מלוה אם כן לא הוי טעמא משום דחזקת קרקע גרועה אלא משום דסופה לחזור וריב"ם מחלק בין פרדיסי לארעתא וה"נ אי אמר מקרקעי הוי אמר כל הקרקעות שיש לו כדמוכח לקמן במי שמת (בבא בתרא דף קמח:):