בבא בתראקעד:
טוען את הדף…
מַאי בֵּינַיְיהוּ? אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ כְּשֶׁחַיָּיב מוֹדֶה. אִי נָמֵי, דְּשַׁמְּתוּהוּ וּמִת בְּשַׁמְתֵּיהּ. שְׁלַחוּ מִתָּם: שַׁמְּתוּהוּ וּמִת בְּשַׁמְתֵּיהּ, הִלְכְתָא כְּרַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ. מֵיתִיבִי: עָרֵב שֶׁהָיָה שְׁטַר חוֹב יוֹצֵא מִתַּחַת יָדוֹ – אֵינוֹ גּוֹבֶה. וְאִם כָּתוּב בּוֹ: ״הִתְקַבַּלְתִּי מִמְּךָ״ – גּוֹבֶה. בִּשְׁלָמָא לְרַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ – מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ כְּשֶׁחַיָּיב מוֹדֶה, אֶלָּא לְרַב פָּפָּא – קַשְׁיָא! שָׁאנֵי הָתָם, לְהָכִי טְרַח וּכְתַב לֵיהּ ״הִתְקַבַּלְתִּי״. הָהוּא עָרְבָא דְּגוֹי דְּפַרְעֵיהּ לְגוֹי מִקַּמֵּי דְּלִתְבְּעִינְהוּ לְיַתְמֵי. אֲמַר לֵיהּ רַב מָרְדֳּכַי לְרַב אָשֵׁי, הָכִי אָמַר אֲבִימִי מֵהַגְרוֹנְיָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא: אֲפִילּוּ לְמַאן דְּאָמַר חָיְישִׁינַן לִצְרָרֵי – הָנֵי מִילֵּי יִשְׂרָאֵל; אֲבָל גּוֹי, כֵּיוָן דְּבָתַר עָרְבָא אָזֵיל – לָא חָיְישִׁינַן לִצְרָרֵי. אֲמַר לֵיהּ: אַדְּרַבָּה! אֲפִילּוּ לְמַאן דְּאָמַר לָא חָיְישִׁינַן לִצְרָרֵי – הָנֵי מִילֵּי יִשְׂרָאֵל; אֲבָל גּוֹיִם, כֵּיוָן דְּדִינַיְיהוּ בָּתַר עָרְבָא אָזְלִי, אִי לָאו דְּאַתְפְּסֵיהּ צְרָרֵי מֵעִיקָּרָא – לָא הֲוָה מְקַבֵּל לֵיהּ. וְכֵן הָיָה רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: הֶעָרֵב לְאִשָּׁה בִּכְתוּבָּתָהּ [וְכוּ׳]. מֹשֶׁה בַּר עַצְרִי עָרְבָא דִּכְתוּבְּתַהּ דְּכַלָּתֵיהּ הֲוָה. רַב הוּנָא בְּרֵיהּ – צוּרְבָּא מִדְּרַבָּנַן הֲוָה, וּדְחִיקָא לֵיהּ מִילְּתָא. אָמַר אַבָּיֵי: לֵיכָּא דְּנֵיזִיל דְּנַסְּבֵיהּ עֵצָה לְרַב הוּנָא, דִּנְגָרְשַׁהּ לִדְבֵיתְהוּ וְתֵיזִיל וְתִגְבֵּי כְּתוּבָּה מֵאֲבוּהּ, וַהֲדַר נַהְדְּרַהּ? אֲמַר לֵיהּ רָבָא: וְהָא ״יַדִּירֶנָּה הֲנָאָה״ תְּנַן! אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: אַטּוּ כֹּל דִּמְגָרֵשׁ – בְּבֵי דִינָא מְגָרֵשׁ? לְסוֹף אִיגַּלַּאי מִילְּתָא דְּכֹהֵן הוּא. אָמַר אַבָּיֵי, הַיְינוּ דְאָמְרִי אִינָשֵׁי: בָּתַר עַנְיָא אָזְלָא עַנְיוּתָא. וּמִי אָמַר אַבָּיֵי הָכִי? וְהָא אָמַר אַבָּיֵי: אֵיזֶהוּ ״רָשָׁע עָרוּם״? זֶה הַמַּשִּׂיא עֵצָה לִמְכּוֹר בִּנְכָסִים כְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל! בְּנוֹ שָׁאנֵי, וְצוּרְבָּא מֵרַבָּנַן שָׁאנֵי. וְהָא עָרֵב הוּא, [וְקַיְימָא לַן] עָרֵב דִּכְתוּבָּה לֹא מִשְׁתַּעְבֵּד! קַבְּלָן הֲוָה. הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר: קַבְּלָן דִּכְתוּבָּה – אַף עַל גַּב דְּלֵית לֵיהּ נִכְסֵי לְבַעַל, מִשְׁתַּעְבַּד – שַׁפִּיר. אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר: אִי אִית לֵיהּ מִשְׁתַּעְבַּד, אִי לֵית לֵיהּ לָא מִשְׁתַּעְבַּד – מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? אִיבָּעֵית אֵימָא: מִיהְוֵי הֲוָה לֵיהּ, וְאִישְׁתְּדוּף. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: אַבָּא לְגַבֵּי בְּרֵיהּ – שַׁעְבּוֹדֵי מְשַׁעְבַּד נַפְשֵׁיהּ. דְּאִיתְּמַר: עָרֵב דִּכְתוּבָּה – דִּבְרֵי הַכֹּל לָא מִשְׁתַּעְבַּד. קַבְּלָן דְּבַעַל חוֹב – דִּבְרֵי הַכֹּל מִשְׁתַּעְבַּד. קַבְּלָן דִּכְתוּבָּה, וְעָרֵב דְּבַעַל חוֹב – פְּלִיגִי; מָר סָבַר: אִי אִית לֵיהּ נִכְסֵי לְלֹוֶה – מִשְׁתַּעְבַּד, אִי לֵית לֵיהּ – לָא מִשְׁתַּעְבַּד; וּמָר סָבַר: בֵּין אִית לֵיהּ וּבֵין לֵית לֵיהּ – מִשְׁתַּעְבַּד. וְהִלְכְתָא: עָרֵב – בֵּין אִית לֵיהּ וּבֵין לֵית לֵיהּ, מִשְׁתַּעְבַּד; בַּר מֵעָרֵב דִּכְתוּבָּה – דְּאַף עַל גַּב דְּאִית לֵיהּ לְבַעַל, לָא מִשְׁתַּעְבַּד. מַאי טַעְמָא? מִצְוָה הוּא דַּעֲבַד, וְלָאו מִידֵּי חַסְּרֵהּ. אָמַר רַב הוּנָא: שְׁכִיב מְרַע שֶׁהִקְדִּישׁ כׇּל נְכָסָיו, וְאָמַר ״מָנֶה לִפְלוֹנִי בְּיָדִי״ – נֶאֱמָן; חֲזָקָה אֵין אָדָם עוֹשֶׂה קְנוּנְיָא עַל הֶקְדֵּשׁ. מַתְקֵיף לַהּ רַב נַחְמָן: וְכִי אָדָם עוֹשֶׂה קְנוּנְיָא עַל בָּנָיו?! דְּרַב וּשְׁמוּאֵל דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: שְׁכִיב מְרַע שֶׁאָמַר ״מָנֶה לִפְלוֹנִי בְּיָדִי״; אָמַר ״תְּנוּ״ – נוֹתְנִין. לֹא אָמַר ״תְּנוּ״ – אֵין נוֹתְנִין. אַלְמָא אָדָם עָשׂוּי שֶׁלֹּא לְהַשְׂבִּיעַ אֶת בָּנָיו;ואם כתב בו התקבלתי. שכתב בעל חוב כן גובה בשלמא לרב הונא משכחת לה בשחייב מודה דליכא למיחש לצררי אלא לרב פפא היכי משכחת לה וא"ת אי בשחייב מודה אפי' לא כתב התקבלתי ויש לדחות דכי לא כתב התקבלתי להכי לא גבי מיתומים דחיישי' שמא לא גבה המלוה ממנו ומשני שאני התם דלהכי כתב ליה התקבלתי דליהוי כחיה אלים וליהוי כמלוה בשטר וכן גרס רבינו חננאל משכחת לה בשחייב מודה ומפרש כדפרישית דאלים משום דהוי בשטרא וקשיא לן דבערכין פ' שום היתומים (ערכין דף כב: ושם) מוכח דאיירי רב הונא ורב פפא במלוה בשטר דפריך התם שום היתומים ל' יום בשלמא לרב הונא מוקי לה בשחייב מודה אלא לרב פפא במאי מוקי לה אמר לך רב פפא איבעית אימא בכתובת אשה משום חינא אבל בבעל חוב בשטר לא מצי מוקי לה אלא מיירי ודאי אפילו בשטר ועוד קשיא כיון דמוקי מילתיה במלוה על פה א"כ אפילו בני מיעבד מצוה נינהו נמי אין לגבות מהן דטוענין ליורש שפרע שהאב היה נאמן לומר פרעתי ואפילו גדולים נינהו פטורין מהאי טעמא ועוד מאי משני דלהכי כתב ליה התקבלתי דהוי כמלוה בשטר מה יש לו לכתיבת המלוה להועיל לערב לגבות מיתמי מאחר שהלוה לא כתב כלום והיה נראה לפרש דאם כתב בו התקבלתי גובה היינו אם כתב בשטר התקבלתי מן הערב שכך כתב הלוה גם לערב בתוך השטר ליפות כחו לדוחקו ולפטרו לשלם חובו למלוה אף אם לא יתבענו המלוה עדיין גובה בשלמא לרב הונא בריה דרב יהושע ניחא דאיהו חייש לצררי והכא ליכא למיחש לצררי דכיון שכתב גם לערב התקבלתי ועשאו כמלוה לתבעו מעצמו אין רגיל להתפיס צררי למלוה אבל ברישא אינו גובה משום דחייש לצררי דלמא אתפסיה למלוה ואע"פ שיש ערב וזה אין לחוש בכתב לו התקבלתי דלמא אתפסיה צררי לערב שאין רגילות להתפיס ליה צררי כדאמרינן לקמן דבעובד כוכבים ליכא למיחש לצררי אלמא אין מתפיס לערב דאם כן ניחוש שמא התפיס לערב ואפילו למאן דפריך אדרבה כו' אי לאו דאתפיס צררי לערב לא הוה מקבל לערב כדפי' בקונטרס הכא מיהא לא מתפיס לא למלוה ולא לערב אלא לרב פפא קשיא הא לאו בני מיעבד מצוה נינהו שאני התם דלהכי כתב לו התקבלתי שיהא לו כח לגבות מן היתומים ושעבד נכסיו לזה ויש לו כח לזה מיהו קשה לר"י מן התוספתא דקתני ואם כתב בו בע"ח ולשון בו משמע כפירוש ר"ח ויש לפרש קצת לפירוש ר"י כי הלוה מכל מקום כתב לו כך אבל הבעל חוב צוה לכתוב לו כדי שיהא הערב קבלן גמור והא דאמר מצוה על היתומין לפרוע חובת אביהן פירש ר"י דהיינו במלוה על פה ובמקום שלא נשארו קרקעות מאביהן כי אם מטלטלין ולא כייפינן ליתמי עבור כן אפי' היו גדולים כדמוכח פרק מי שהיה נשוי (כתובות דף צא:) גבי קטינא דאביי דמדקטריף בעל חוב אלמא גדולים היו והא דפסקינן לקמן מלוה על פה גובה מן היורשים היינו במקרקעי דומיא דאינו גובה מן הלקוחות: אטו כל דמגרש כו'. שמא יפרע בלא ב"ד ובלא הדרה: בר מערב דכתובה. דאף על גב דאית ליה לא משתעבד ומילתיה דרשב"ג מיירי באבא לגבי ברא דמשעבד נפשיה (הג"ה. ותימה למורי אמאי לא פריך ממתניתין): שכיב מרע שאמר מנה לפלוני בידי כו'. קשה לר"י הא דבעי פ' מי שמת (לעיל בבא בתרא דף קמח:) שכיב מרע שהקדיש כל נכסיו מהו תפשוט מהכא דאם עמד אינו חוזר דאי חוזר חוזר (נמי) [כמו] במתנתו וא"כ פשיטא דנאמן ומאי קנוניא שייך והלא היה יכול לחזור בו מיד ונראה לר"י דמיירי בשכיב מרע שהקדיש כשהיה בריא את נכסיו ואמר השתא נמי מנה לפלוני בידי נאמן והאי דנקט שכיב מרע משום דדוקא השתא מהימן כדאמרינן בפרק שום היתומים (ערכין דף כג.) ובפ' שבועת הדיינים (שבועות דף מב:) דאין אדם חוטא ולא לו אבל בבריא ודאי חיישינן: אדם עשוי שלא להשביע את בניו. והיינו בשלא תבעוהו ואמר מעצמו אבל תבעוהו והודה חייב כדאמר לקמן בשמעתין דטעמא דלהשביע את בניו לא שייך התם ומשטה אני בך נמי לא טענינן אף על גב דבריא אי לא טעין טענינן ליה דאין אדם משטה בשעת מיתה כדאמרינן בסמוך והא דאדם עשוי כו' אמר רבי דמשמע אפי' לא טעין טענינן ליה דאמר בזה בורר (סנהדרין דף כט: ושם) ההוא דקרו ליה קב רשו אמר מאן מסיק בי אלא פלניא ופלניא תבעוהו לדינא קמיה דרב נחמן אמר אדם עשוי כו' משמע דרב נחמן הוה טעין ליה הכי: