בבא בתרא קנז:

פרק ט׳ · מי שמת

Bava Batra 157b · Chapter 9: Mi SheMet

אֶלָּא הָא מַנִּי – רַבִּי מֵאִיר הִיא, דְּאָמַר: אָדָם מַקְנֶה דָּבָר שֶׁלֹּא בָּא לָעוֹלָם. אָמַר רַב יַעֲקֹב מִנְּהַר פְּקוֹד מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבִינָא, תָּא שְׁמַע: שִׁטְרֵי חוֹב הַמּוּקְדָּמִין – פְּסוּלִין, וְהַמְאוּחָרִין – כְּשֵׁרִין. וְאִי סָלְקָא דַּעְתָּךְ ״דְּאִיקְנֵי״ – קָנָה וּמָכַר, ״דְּאִיקְנֵי״ – קָנָה וְהוֹרִישׁ, לֹא מִשְׁתַּעְבֵּד; מְאוּחָרִין אַמַּאי כְּשֵׁרִין? ״דְּאִיקְנֵי״ הוּא! הָא מַנִּי – רַבִּי מֵאִיר הִיא, דְּאָמַר: אָדָם מַקְנֶה דָּבָר שֶׁלֹּא בָּא לָעוֹלָם. אָמַר רַב מְשַׁרְשְׁיָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא, תָּא שְׁמַע: לְשֶׁבַח קַרְקָעוֹת כֵּיצַד? הֲרֵי שֶׁמָּכַר שָׂדֶה לַחֲבֵירוֹ, וְהִשְׁבִּיחָהּ, וּבָא בַּעַל חוֹב וּטְרָפָהּ, כְּשֶׁהוּא גּוֹבֶה – גּוֹבֶה אֶת הַקֶּרֶן מִנְּכָסִין מְשׁוּעְבָּדִין, וְאֶת הַשֶּׁבַח מִנְּכָסִין בְּנֵי חוֹרִין. וְאִי סָלְקָא דַּעְתָּךְ ״דְּאִיקְנֵי״ – קָנָה וּמָכַר, ״דְּאִיקְנֵי״ – קָנָה וְהוֹרִישׁ, לֹא מִשְׁתַּעְבֵּד; בַּעַל חוֹב אַמַּאי גּוֹבֶה שְׁבָחָא? הָא מַנִּי – רַבִּי מֵאִיר הִיא, דְּאָמַר: אָדָם מַקְנֶה דָּבָר שֶׁלֹּא בָּא לָעוֹלָם. אִם תִּמְצָא לוֹמַר: ״דְּאִיקְנֵי״ – קָנָה וּמָכַר, ״דְּאִיקְנֵי״ – קָנָה וְהוֹרִישׁ, לֹא מִשְׁתַּעְבֵּד; הָא לֹא מִשְׁתַּעְבֵּד. אִם תִּמְצָא לוֹמַר: מִשְׁתַּעְבֵּד; לָוָה וְלָוָה, וְחָזַר וְקָנָה, מַהוּ? לְקַמָּא מִשְׁתַּעְבַּד, אוֹ לְבָתְרָא מִשְׁתַּעְבַּד? אָמַר רַב נַחְמָן: הָא מִילְּתָא אִיבַּעְיָא לַן, וּשְׁלַחוּ מִתָּם: רִאשׁוֹן קָנָה. רַב הוּנָא אָמַר: יַחְלוֹקוּ. וְכֵן תָּנֵי רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: יַחְלוֹקוּ. אָמַר רָבִינָא: מַהְדּוּרָא קַמָּא דְּרַב אָשֵׁי, אָמַר לַן: רִאשׁוֹן קָנָה. מַהְדּוּרָא בָּתְרָא דְּרַב אָשֵׁי, אָמַר לַן: יַחְלוֹקוּ. וְהִלְכְתָא: יַחְלוֹקוּ. מֵיתִיבִי: לְשֶׁבַח קַרְקָעוֹת כֵּיצַד? הֲרֵי שֶׁמָּכַר שָׂדֶה לַחֲבֵירוֹ וְהִשְׁבִּיחָהּ, וּבָא בַּעַל חוֹב וּטְרָפָהּ, כְּשֶׁהוּא גּוֹבֶה – גּוֹבֶה אֶת הַקֶּרֶן מִנְּכָסִין מְשׁוּעְבָּדִין, וְאֶת הַשֶּׁבַח מִנְּכָסִין בְּנֵי חוֹרִין. וְאִם אִיתָא, חֲצִי שֶׁבַח מִבְּעֵי לֵיהּ! מַאי ״גּוֹבֶה״ נָמֵי דְּקָתָנֵי – חֲצִי שֶׁבַח.

המוקדמים פסולים. אומר ר"י דפסולים הוו לגמרי דאפי' מבני חרי לא גבי אע"פ שלוה מודה וראיה מדקאמר ריש לקיש באיזהו נשך (ב"מ דף עב. ושם ד"ה שטר) דהך משנה מתוקמא כר' מאיר דאמר שטר שיש בו רבית קונסין ואין גובה בו לא את הקרן ולא את הרבית היינו אפי' לוה מודה ואפי' מבני חרי לא גבי התם דהא תניא בתוספתא (פ"ה דב"מ) המוציא שטר חוב שיש בו רבית יקרענו בא לב"ד יקרעוהו והדר תני הך משנה דהכא משמע פסולים לגמרי אך י"ל דשאני התם דמשעת כתיבה הוא דעבד ליה שומא אבל הכא לא עבד ליה שומא וכי האי גוונא דחי בפרק המניח את הכד (ב"ק דף ל: ושם) מיהו לישנא דפסולין משמע פסולין לגמרי שלא לגבות מבני חרי: גובה את הקרן מנכסים משועבדי' ושבח מבני חורין. וא"ת כיון שיש לו נכסים ללוה שיגבה ממנו הלוקח א"כ לא יקח הבעל חוב ממנו לימא ליה לוקח מקום הנחתי לך לגבות ממנו וי"ל דאיירי כגון שאין לו למוכר נכסים אחרים אלא משועבדים ולכך טורף הימנו המשועבדים ולכשיחזור ויקנה נכסים בני חורין יחזור זה לוקח ויטרוף מבני חרי ואפי' דאיקני קנה ומכר משתעבד משתעבד כבר לוקח לב"ח כל שעבודו א"נ י"ל כגון שעשאו לוה למלוה קרקע זה אפותיקי דהשתא לא מצי למימר ליה הנחתי לך מקום לגבות ממנו: אם תמצי לומר משתעבד לוה ולוה כו'. וה"נ הוה מצי למיבעי היכא דאמר איקני ולא מכר והוריש לוה ולוה ואפי' תמצא לומר דאיקני קנה ומכר לא משתעבד אלא מדסליק מיניה נקט בעיא: מאי גובה דקתני נמי חצי שבח. בתר הכי גרסינן בכל הספרים ישנים שלחו מתם בן שלוה כו' עד סוף הסוגיא לאו יורשי האב אחי הבן כו' ואחר כך משנה דנפל הבית עליו ועל אמו וגמרא דיליה ואחר כך בעו מיניה מרב ששת בן מהו שירש את אמו בקבר וכן הגירסא בפירוש רבינו חננאל וכן גרס רבינו תם וכן הגירסא ישרה דגמרא דשלחו מתם שייכא על המשנה דנפל הבית עליו ועל אביו דמייתי עלה ההיא משנה לבסוף וגמרא דבעו מיניה מרב ששת היא שייכא על משנה דנפל הבית עליו ועל אמו דמייתי לה עלה אבל בספרים שלנו גרסינן ההיא דשלחו מתם על משנת נפל הבית עליו ועל אמו כמו שפירש רבינו שמואל והוא פי' גר' ר"ח נראה לו יותר וכן גרס רבינו תם: