בבא בתראנח:
טוען את הדף…
וּמַזְמֵין (לְהוּ) [לֵיהּ] לְדִינָא, פַּסְלֵיהּ?! אֶלָּא כֹּל דַּיָּין דְּמִתְקְרֵי לְדִין, וּמַפְּקִין מִינֵּיהּ מָמוֹנָא בְּדִין – לָאו שְׁמֵיהּ דַּיָּין. כְּתַבוּ הָכִי: ״בְּרַם סָאבֵי דִיהוּדָאֵי אָמְרִי: כֹּל דַּיָּין דְּמִתְקְרֵי לְדִין וּמַפְּקִין מִינֵּיהּ מָמוֹנָא בְּדִין – לָאו שְׁמֵיהּ דַּיָּין״. חֲזָא דִּכְתִיב: ״בְּרֵאשׁ כֹּל מוֹתָא – אֲנָא דָּם, בְּרֵאשׁ כֹּל חַיִּין – אֲנָא חֲמַר״. אֶלָּא מֵעַתָּה, דְּנָפֵיל מֵאִיגָּרָא וּמִית, וּדְנָפֵיל מִדִּיקְלָא וּמִית, דְּמָא קַטְלֵיהּ?! וְתוּ, מַן דְּדַרְכֵּיהּ לְמֵימַת – מַשְׁקוּ לֵיהּ חַמְרָא, וְחָיֵי?! אֶלָּא הָכִי בָּעֵי לְמִכְתַּב: בְּרֵאשׁ כֹּל מַרְעִין – אֲנָא דָּם, בְּרֵאשׁ כֹּל אָסְווֹן – אֲנָא חֲמַר. כְּתַבוּ הָכִי: ״בְּרַם סָאבֵי דִיהוּדָאֵי אָמְרִי: בְּרֵאשׁ כֹּל מַרְעִין – אֲנָא דָּם, בְּרֵאשׁ כֹּל אָסְווֹן – אֲנָא חֲמַר, בַּאֲתַר דְּלֵית חֲמַר – תַּמָּן מִתְבָּעוּ סַמָּנִין״. כְּתִיב אַפִּיתְחָא דְקַפּוֹטְקְיָא: ״אַנְפַּק, אַנְבַּג, אַנְטַל״. וְאֵיזֶהוּ אַנְטַל? זֶהוּ רְבִיעִית שֶׁל תּוֹרָה. מַתְנִי׳ הַמַּרְזֵב אֵין לוֹ חֲזָקָה, וְיֵשׁ לִמְקוֹמוֹ חֲזָקָה. הַמַּזְחֵילָה יֵשׁ לָהּ חֲזָקָה. סוּלָּם הַמִּצְרִי אֵין לוֹ חֲזָקָה, וְלַצּוֹרִי יֵשׁ לוֹ חֲזָקָה. חַלּוֹן הַמִּצְרִית אֵין לָהּ חֲזָקָה, וְלַצּוֹרִית יֵשׁ לָהּ חֲזָקָה. אֵיזוֹ הִיא חַלּוֹן הַמִּצְרִית? כֹּל שֶׁאֵין רֹאשׁוֹ שֶׁל אָדָם יָכוֹל לִיכָּנֵס לְתוֹכָהּ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אִם יֵשׁ לָהּ מַלְבֵּן – אַף עַל פִּי שֶׁאֵין רֹאשׁוֹ שֶׁל אָדָם יָכוֹל לִיכָּנֵס לְתוֹכָהּ, הֲרֵי זוֹ חֲזָקָה. גְּמָ׳ מַאי ״הַמַּרְזֵב אֵין לוֹ חֲזָקָה, וְיֵשׁ לִמְקוֹמוֹ חֲזָקָה״? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל, הָכִי קָאָמַר: הַמַּרְזֵב אֵין לוֹ חֲזָקָה – מֵרוּחַ אַחַת, וְיֵשׁ לִמְקוֹמוֹ חֲזָקָה – מִשְׁתֵּי רוּחוֹת. רַבִּי חֲנִינָא אָמַר: הַמַּרְזֵב אֵין לוֹ חֲזָקָה – שֶׁאִם הָיָה אָרוֹךְ מְקַצְּרוֹ, וְיֵשׁ לִמְקוֹמוֹ חֲזָקָה – שֶׁאִם בָּא לְעוֹקְרוֹ, אֵינוֹ עוֹקְרוֹ. רַב יִרְמְיָה בַּר אַבָּא אָמַר: הַמַּרְזֵב אֵין לוֹ חֲזָקָה – שֶׁאִם רוֹצֶה לִבְנוֹת תַּחְתָּיו בּוֹנֶה, וְיֵשׁ לִמְקוֹמוֹ חֲזָקָה – שֶׁאִם בָּא לְעוֹקְרוֹ אֵינוֹ עוֹקְרוֹ.כל דיין דמתקרי לדינא ומפקי מיניה כו'. כגון אם כפר והוציאו ממנו בעדים אבל אם חייבוהו שבועה ולא רצה לישבע ושילם משום הכי לא מיפסל לדינא: אנבג אנפק אנטל. אומר הר"ר חיים דאנבג ואנפק הם משקים דרפואה והיינו אספרגוס דאמר (בפ' כל הבשר (חולין דף קי ושם) אנפק) אספרגוס שיפה ללב כדמשמע בפרק עשרה יוחסין (קדושין דף ע.) וה"ק הכא מה שקורין אנבג ואנפק צריך לשתותו כשיעור אנטל שהוא רביעית והיינו דאמר בפרק גיד הנשה (חולין דף צד. ושם) אנפקא חייא משמע שהוא אספרגוס כדאמר בברכות דאספרגוס אין שותין אלא חי והא דלא חשיב בברכות (דף נא. ע"ש) גבי ה' דברים שנאמרו באספרגוס שצריך לשתותו כשיעור רביעית משום שאינו חושש לחשוב מה שתלוי בשיעור והא דאמר בפרק שמנה שרצים (שבת דף קט:) (ולישקליה) עד דקאי אאנפקא משמע דהוא מדה י"ל עד דקאי אשיעור (שתיה) אנפקא קאמר אי נמי לכלי נמי קרי אנפקא על שם ששותים אותו באותו שיעור: המרזב אין לו חזקה מרוח אחת. פי' שאם הוא במזרח יכול לומר לו תנהו במערב אבל לסלקו לגמרי מב' רוחות לא ותימה דמזחילה היאך יש לה חזקה והלא כשמניח המרזב לראש אחר של המזחילה גם המזחילה צריך לזוזה ולהגביה ראש אחד ולהנמיך ראש האחר שנותן שם המרזב והיכי קאמר דמרזב אין לו חזקה והמזחילה יש לה חזקה והלא לעולם לא יזיז המרזב אם לא יזיז גם המזחילה וי"ל דמ"מ יש לה חזקה לענין שאין צריך לעוקרה לגמרי ממקומה כמו שצריך לעקור המרזב אי נמי כגון שהמזחילה שוה ואין גבוה צד זה יותר מצד זה דהשתא לעולם אין צריך לזוזה ממקומה אלא לסתום לצד שמסיר ממנו המרזב וה"ר יוסף פירש דמרזב שאין לו חזקה מרוח אחת שיוכל להטות ראש המרזב לצד צפון או לצד דרום כשהוא מונח במזרח יש לו חזקה משתי רוחות שאין יכול לדוחקו להסיר לראש לצד אחד של מזחילה וכענין זה פירש רבינו חננאל שאם המרזב קבוע באמצע רוח מזרחי יכול בעל החצר לעקרו מן האמצע ולקבעו בשליש הגג או ברביע ובכל אותה רוח בכל מקום שירצה אבל לרוח אחרת אין יכול לסלקו לפי שיש לו חזקה: