בבא בתראכט.
טוען את הדף…
דְּאִי לָא תֵּימָא הָכִי, ״בְּנוּ בָתִּים וְשֵׁבוּ, וְנִטְעוּ גַנּוֹת וְאִכְלוּ אֶת פִּרְיָן״ – מַאי קָאָמַר? אֶלָּא עֵצָה טוֹבָה קָא מַשְׁמַע לַן; הָכָא נָמֵי – עֵצָה טוֹבָה קָא מַשְׁמַע לַן. תִּדַּע, דִּכְתִיב: ״וּנְתַתָּם בִּכְלִי חָרֶשׂ, לְמַעַן יַעַמְדוּ יָמִים רַבִּים״. אֶלָּא אָמַר רָבָא: שַׁתָּא קַמַּיְיתָא מָחֵיל אִינִישׁ, תַּרְתֵּי מָחֵיל, תְּלָת לָא מָחֵיל. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: אֶלָּא מֵעַתָּה, כִּי הָדְרָא אַרְעָא, תִּיהְדַּר לְבַר מִפֵּירֵי! אַלְּמָה אָמַר רַב נַחְמָן: הָדְרָא אַרְעָא וְהָדְרִי פֵּירֵי? אֶלָּא, אָמַר רָבָא: שַׁתָּא קַמַּיְיתָא לָא קָפֵיד אִינִישׁ, תַּרְתֵּי לָא קָפֵיד, תְּלָת קָפֵיד. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: אֶלָּא מֵעַתָּה, כְּגוֹן הָנֵי דְּבֵי בַּר אֶלְיָשִׁיב – דְּקָפְדִי אֲפִילּוּ אַמַּאן דְּחָלֵיף אַמִּיצְרָא דִידְהוּ, הָכִי נָמֵי דִּלְאַלְתַּר הָוֵי חֲזָקָה? וְכִי תֵּימָא הָכִי נָמֵי, אִם כֵּן נָתַתָּ דְּבָרֶיךָ לְשִׁיעוּרִין! אֶלָּא אָמַר רָבָא: שַׁתָּא קַמַּיְיתָא מִיזְדְּהַר אִינִישׁ בִּשְׁטָרֵיהּ, תַּרְתֵּי וּתְלָת מִיזְדְּהַר, טְפֵי לָא מִיזְדְּהַר. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: אֶלָּא מֵעַתָּה, מֶחָאָה שֶׁלֹּא בְּפָנָיו – לָא תִּיהְוֵי מֶחָאָה, דַּאֲמַר לֵיהּ: אִי מַחֵית בְּאַפַּאי, הֲוָה מִיזְדְהַרְנָא בִּשְׁטָרַאי! דְּאָמַר לֵיהּ: חַבְרָךְ חַבְרָא אִית לֵיהּ, וְחַבְרָא דְחַבְרָךְ – חַבְרָא אִית לֵיהּ. אָמַר רַב הוּנָא: שָׁלֹשׁ שָׁנִים שֶׁאָמְרוּ, הוּא שֶׁאֲכָלָן רְצוּפוֹת. מַאי קָמַשְׁמַע לַן? תְּנֵינָא: חֶזְקָתָן שָׁלֹשׁ שָׁנִים מִיּוֹם לְיוֹם! מַהוּ דְּתֵימָא, ״מִיּוֹם לְיוֹם״ לְאַפּוֹקֵי מְקוּטָּעוֹת – וּלְעוֹלָם אֲפִילּוּ מְפוּזָּרוֹת; קָא מַשְׁמַע לַן. אָמַר רַב חָמָא: וּמוֹדֵי רַב הוּנָא בְּאַתְרֵי דְּמוֹבְרִי בָּאגֵי. פְּשִׁיטָא! לָא צְרִיכָא, דְּאִיכָּא דְּמוֹבַר וְאִיכָּא דְּלָא מוֹבַר – וְהַאי גַּבְרָא מוֹבְרַהּ; מַהוּ דְּתֵימָא, אֲמַר לֵיהּ: אִם אִיתָא דְּדִידָךְ הֲוַאי, אִיבְּעִי לָךְ לְמִיזְרְעַהּ; קָא מַשְׁמַע לַן דַּאֲמַר לֵיהּ: חֲדָא אַרְעָא בְּכוּלֵּיהּ בָּאגָא – לָא מָצֵינָא לִינְטַר. וְאִי נָמֵי, בְּהָכִי נִיחָא לִי – דְּעָבְדָא טְפֵי. תְּנַן: חֶזְקַת הַבָּתִּים. וְהָא בָּתִּים – דְּבִימָמָא יָדְעִי, בְּלֵילְיָא לָא יָדְעִי! אָמַר אַבָּיֵי: מַאן מַסְהֵיד אַבָּתִּים – שִׁיבָבֵי; שִׁיבָבֵי מִידָּע יָדְעִי בִּימָמָא וּבְלֵילְיָא. רָבָא אָמַר: כְּגוֹן דְּאָתוּ בֵּי תְרֵי, וְאָמְרִי: אֲנַן אָגְרִינַן מִינֵּיהּ, וְדָרֵינַן בֵּיהּ תְּלָת שְׁנִין בִּימָמָא וּבְלֵילְיָא. אֲמַר לֵיהּ רַב יֵימַר לְרַב אָשֵׁי: הָנֵי נוֹגְעִין בְּעֵדוּתָן הֵן – דְּאִי לָא אָמְרִי הָכִי, אָמְרִינַן לְהוּ: זִילוּ הַבוּ לֵיהּ אֲגַר בֵּיתָא לְהַאי! אֲמַר לֵיהּ: דַּיָּינֵי דִּשְׁפִילִי הָכִי דָּאיָנִי. מִי לָא עָסְקִינַן כְּגוֹן דִּנְקִיטִי אֲגַר בֵּיתָא וְאָמְרִי: לְמַאן לִיתְּבֵיהּ? אָמַר מָר זוּטְרָא, וְאִי טָעֵין וְאָמַר: לֵיתוֹ תְּרֵי סָהֲדִי לְאַסְהוֹדֵי לֵיהּ דְּדָר בֵּיהּ תְּלָת שְׁנֵי בִּימָמָא וּבְלֵילְיָא – טַעְנְתֵיהּ טַעֲנָה.דאי לא תימא הכי - הרי שלח ירמיה לאותן שהיו בבבל שגלו עם יכניה י"א שנה קודם גלות צדקיהו בנו בתים ושבו כי לא תצאו משם עד מלאת לבבל שבעים שנה למה ליה להזהירם על זאת אלא עצה טובה קמ"ל דהוא משיא אותם הכא נמי עצה טובה בעלמא היא: תדע - דכל עצמו היה יגע ליעצם עצה טובה דקאמר להו נמי מקום גניזת שטרותיהם היכן הם מתקיימים יותר: מחיל איניש - על פירות קרקעו לאדם האוכלן: אלא מעתה - כיון דאתרי שנין מחיל תיהדר ארעא ממי שיצא עליו ערעור לסוף שנתים תיהדר ארעא לבעלים לבר מפירי דהא מחיל ליה עלייהו: אלמה אמר רב נחמן - לקמן בשמעתין
[עד כאן פירוש רש״י זצ״ל מכאן ואילך פירוש רבינו שמואל ב״ר מאיר]:שתא קמייתא לא קפיד וכו'. תימה מנא לן דר' ישמעאל דוקא יליף משור המועד ולא רבנן אינהו נמי מצי גמרי משור המועד דהיינו טעמא נמי דלעיל דגמר משור המועד דכיון דקפיד בג' זמנין ולא מיחה א"כ ודאי מכרה או נתנה לו וי"ל דלא דמי דודאי דר' ישמעאל דאזיל בתר אכילות שפיר מצי למיגמר משור המועד דמה התם הוחזק נגחן בג' פעמים אף כאן בשלש אכילות אם לא שמכרה לו היה מקפיד ואין זה וזה תלויים בשהוי זמן אבל לרבנן דתלוי בשהוי זמן כמה ישהה ויקפיד לא שייך למגמר משור המועד: אלא מעתה מחאה שלא בפניו כו'. אור"י דליכא לאוקמי פירכא דאביי אלא כשהן בעיר אחת דאי בעיר אחרת היכי פריך דלא תהא מחאה ותהא חזקה אדרבה כיון דלא הויא מחאה לא הויא חזקה דהא אינו צריך לבא בעיר אחרת לפני המחזיק ולמחות כדמוכח לקמן: הני נוגעין בעדותן הן. ואם תאמר ואמאי הוו נוגעין בעדות הא איכא מיגו דה"מ אמרי פרענא לך אגר ואע"ג דבתר דתקון רבנן שבועת היסת לא מהימני לאסהודי בהאי מיגו כדאיתא בריש האיש מקדש (קדושין מג:) הכא דאמתני' קיימינן ואכתי לא ניתקנה שבועת היסת מאי פריך להימניה במיגו ויש לומר דהאי לאו מיגו הוא שיראים לומר פרענו לך כי שמא יזכה האחר ויתבע מהם פעם שנית [וע"ע תוס' שבועות מה: ד"ה בעדים]: אמר מר זוטרא אי טעין ואמר כו'. הקשה ר"י בר מרדכי לפ"ה כי לא טעין נמי אמאי לא נשאל מהן כי שמא אינן יודעין על הלילות שלא נוציא על פיהן שלא כדין דבכל עדיות אנו דורשין יפה וכאן נמי אמאי לא נחקור אותן מספק ולאו פירכא היא דכיון שהעידו על הימים אפי' יאמרו אין אנו יודעים על הלילות מסתמא כיון שדר בימים דר נמי בלילות אם לא שטוען המערער שבודאי לא דר ור"ח פירש דמר זוטרא קאי אפירכא דרב יימר דפריך נוגעין בעדותן הן וקאמר מר זוטרא אי טעין ואמר המחזיק לייתו תרי סהדי דדרו ביה שלש שנים ביום ובלילה והבו לי אגרא ונפקו ואזלו להו והנהו דדיירי ביה אחריני נינהו טענתו טענה ולא נוגעין בעדותן הן דלא דיירי בה השתא דמצי למימר להו הבו לי אגר ביתא אלא אינהו אמרו דיירנא ואינהו אמרו פרענו והפה שאסר הוא הפה שהתיר דאי בעו אמרי לא דיירנא ביה וליכא למימר דדילמא מכחיש להו שהוא לא היה יודע כלל שהיו דרים באותו בית ובסמוך לא גרסינן מודה מר זוטרא אלא ומודה רבא דבעי' שלש שנין ביממא ובליליא אם הנך עדים רוכלים המחזרים בעיירות אע"ג דלא אמרו דדרו ביה שלש שנין ביממא ובליליא אלא אמרי בידינו היה זה הבית שלש שנים רצופות אע"ג שימים רבים הם מחזרים בעיירות ולא היו בזה הבית עדותן עדות ור"ת גרס דדיירנא ביה שלש שנין ופירש דאביי ורבא תרוייהו סבירא להו דאין צריך להביא עדים על הימים ועל הלילות ורבא לא אמר ביממא ובליליא אלא להוציא המקשה מסברתו ולא לפלוגי אאביי אתא וקאמר מר זוטרא אם אמר העידוני סתם שדרתי ג' שנים בחזקת ימים ולילות אע"פ שלא ראו ממש כל הימים והלילות אלא שבחזקת כן מחזקין אותו שכל שעה שהיו נכנסים פעמים ביום ופעמים בלילה היו רואין אותו בביתו טענתיה טענה והוה ליה למימר עדותן עדות אלא אגב דנקיט ברישא דמילתיה אי טעין אומר נמי טענתיה טענה ומודה רבא וה"ה מר זוטרא ואביי ברוכלין המחזרין בעיירות אף על גב דלא טען טענינן ליה דאין צריכים להעיד שראו ממש שהרי הם מחזרין בעיירות ואין יכולין להעיד על הראיה אלא יעידו שבחזקתו היה זה הבית שלש שנים ימים ולילות: