בבא בתראסז:
טוען את הדף…
אָמַר רַבָּה אָמַר רַב נַחְמָן: הֶחְזִיק בַּחוֹלְסִית – קָנָה מְצוּלָה. פְּשִׁיטָא – דְּהָא אָמַר שְׁמוּאֵל: מָכַר לוֹ עֶשֶׂר שָׂדוֹת וְכוּ׳! מַהוּ דְּתֵימָא: הָתָם הוּא דְּסַדָּנָא דְאַרְעָא חַד הוּא, אֲבָל הָכָא – הָא תַּשְׁמִישְׁתָּא לְחוֹד, וְהָא תַּשְׁמִישְׁתָּא לְחוֹד; קָא מַשְׁמַע לַן. מַתְנִי׳ הַמּוֹכֵר בֵּית הַבַּד – מָכַר אֶת הַיָּם וְאֶת הַמֶּמֶל וְאֶת הַבְּתוּלוֹת, אֲבָל לֹא מָכַר אֶת הָעֲבִירִים וְאֶת הַגַּלְגַּל וְאֶת הַקּוֹרָה. וּבִזְמַן שֶׁאָמַר לוֹ: ״הוּא וְכׇל מַה שֶּׁבְּתוֹכוֹ״ – הֲרֵי כּוּלָּן מְכוּרִין. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: הַמּוֹכֵר בֵּית הַבַּד – מָכַר אֶת הַקּוֹרָה. גְּמָ׳ ״יָם״ – טְלָפְחָא. ״מֶמֶל״ – אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר מֶמֶל: מַפְרַכְתָּא. ״בְּתוּלוֹת״ – אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כְּלוֹנְסוֹת שֶׁל אֶרֶז, שֶׁמַּעֲמִידִין בָּהֶן אֶת הַקּוֹרָה. ״עֲבִירִים״ – כִּבְשֵׁי. ״גַּלְגַּל״ – חוּמַרְתָּא. ״קוֹרָה״ – קוֹרָה. תָּנוּ רַבָּנַן: הַמּוֹכֵר בֵּית הַבַּד – מָכַר אֶת [הַ]נְּסָרִים, וְאֶת הַיְּקָבִים, וְאֶת הַמַּפְרֵכוֹת, וְאֶת הָרֵיחַיִם הַתַּחְתּוֹנוֹת – אֲבָל לֹא הָעֶלְיוֹנָה. וּבִזְמַן שֶׁאָמַר לוֹ: ״הוּא וְכׇל מַה שֶּׁבְּתוֹכוֹ״ – הֲרֵי כּוּלָּן מְכוּרִין. בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ – לֹא מָכַר לֹא אֶת הָעֲבִירִים, וְלֹא אֶת הַשַּׂקִּין, וְלֹא אֶת הַמַּרְצוּפִין. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: הַמּוֹכֵר בֵּית הַבַּד – מָכַר אֶת הַקּוֹרָה, שֶׁלֹּא נִקְרָא בֵּית הַבַּד אֶלָּא עַל שׁוּם קוֹרָה. מַתְנִי׳ הַמּוֹכֵר אֶת הַמֶּרְחָץ – לֹא מָכַר אֶת הַנְּסָרִין, וְאֶת הַסְּפָלִין, וְאֶת הַבֵּלָנִיּוֹת. בִּזְמַן שֶׁאָמַר לוֹ: ״הִיא וְכׇל מַה שֶּׁבְּתוֹכָהּ״ – הֲרֵי כּוּלָּן מְכוּרִין. בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ – לֹא מָכַר לֹא אֶת הַמְּגוּרוֹת שֶׁל מַיִם, וְלֹא אֶת אוֹצָרוֹת שֶׁל עֵצִים. גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: הַמּוֹכֵר אֶת הַמֶּרְחָץ – מָכַר אֶת בֵּית הַנְּסָרִין, וְאֶת בֵּית הַיְּקָמִין, וְאֶת בֵּית הַסְּפָלִים, וְאֶת בֵּית הַוִּילָאוֹת; אֲבָל לֹא אֶת נְסָרִין עַצְמָן, וְלֹא יְקָמִין עַצְמָן, וְלֹא סְפָלִים עַצְמָן, וְלֹא וִילָאוֹת עַצְמָן. וּבִזְמַן שֶׁאָמַר לוֹ: ״הִיא וְכׇל מַה שֶּׁבְּתוֹכָהּ״ – הֲרֵי כּוּלָּן מְכוּרִין. בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ, לֹא מָכַר לוֹ אֶת הַבְּרֵיכוֹת הַמְסַפְּקוֹת לוֹ מַיִם – בֵּיןים טלפחא. היינו עדשים דסוף מסכת ע"ז (דף עה.) דאמר בעו מיניה מרב הונא הני (גודגא) דארמאי מאי א"ל תניתוה מי שהיו גיתיו ובית בדיו טמאים הדפין והלולבין והעדשים מדיחן ופירש נמי הקונטרס התם דעדשה היינו גת עצמה וקשה דהתם תנן דגת צריכה ניגוב ואומר בקונטרס דאברייתא סמכינן דלא נהיגין למעבד ניגוב בגת (ורש"י) מגיה התם בברייתא מנגבן ע"פ התוספת' ומצריך ניגוב לגת (ור"ת) אומר דאפילו אי גרסינן מדיחן לא פליג אמתניתין דעדשים לאו היינו גת אלא כמו שפי' בערוך בערך טלפח מביאין טיט ומערבין בו תבן ונעורת של פשתן ועושים כמין ריחים גדולים ונותנין על הזיתים שיצא שומנן וההוא סגי ליה בהדחה וא"ת לר"ת אמאי לא חשיב במתניתין בד עצמו דמכר וי"ל דפשיטא הוא שהוא עיקרו של מכר ולא נקרא בית הבד אלא על שם בד ויקבים נמי דקתני בגמ' אינו בד עצמו אלא כמו שפירש בערוך יקבים סלים שמביאים בו זיתים והתם נמי גבי מי שהיו גיתיו ובית בדיו טמאים הא דלא חשיב גת עצמו מפני שאין רגילות שיטמא לפי ששומרים אותו מליטמא מפני חשיבותו שלא ימצאו אחר מזומן אם יטמא זה וגם אין כל היד ממשמשין בו שהוא כבד ואי אפשר לטלטל ועוד שכבר פי' דין גת לענין יין נסך דבעי ניגוב והוא הדין לענין טהרות וא"ת בשלמא לפ"ה דכל הנהו דמכר הן מחוברין אלא לר"ת שמפרש טלפחא עיגול של טיט שאינו מחובר ויקבים סלים אמאי מכר כיון שאינן מחוברין וי"ל מפני שאינן חשובין כ"כ ובטלים אגב בד גופיה א"נ לפי שאין עובדין אלא לכך: לא מכר את הנסרים. נראה לר"י דהיינו נסרים שמכסין בהן את החמין כדאשכחן בפרק כירה (שבת דף מ.) אלא א"כ היו חמין שלו מחופים בנסרים: