בבא בתראקס:
טוען את הדף…
זֶה פָּשׁוּט. ״וְחָתוֹם״ – זֶה מְקוּשָּׁר. ״וְהָעֵד״ – שְׁנַיִם, ״עֵדִים״ – שְׁלֹשָׁה. הָא כֵּיצַד? שְׁנַיִם לְפָשׁוּט, שְׁלֹשָׁה לִמְקוּשָּׁר. וְאֵיפוֹךְ אֲנָא! מִתּוֹךְ שֶׁנִּתְרַבָּה בִּקְשָׁרָיו, נִתְרַבָּה בְּעֵדָיו. רַפְרָם אָמַר, מֵהָכָא: ״וָאֶקַּח אֶת סֵפֶר הַמִּקְנָה, אֶת הֶחָתוּם הַמִּצְוָה וְהַחֻקִּים, וְאֶת הַגָּלוּי״; ״וָאֶקַּח אֶת סֵפֶר הַמִּקְנָה״ – זֶה פָּשׁוּט. ״אֶת הֶחָתוּם״ – זֶה מְקוּשָּׁר. ״וְאֶת הַגָּלוּי״ – זֶה פָּשׁוּט שֶׁבַּמְקוּשָּׁר. ״הַמִּצְוָה וְהַחֻקִּים״ – אֵלּוּ דְּבָרִים שֶׁבֵּין פָּשׁוּט לִמְקוּשָּׁר. הָא כֵּיצַד? זֶה עֵדָיו שְׁנַיִם, וְזֶה עֵדָיו שְׁלֹשָׁה; זֶה עֵדָיו מִתּוֹכוֹ, וְזֶה עֵדָיו מֵאֲחוֹרָיו. וְאֵיפוֹךְ אֲנָא! מִתּוֹךְ שֶׁנִּתְרַבָּה בִּקְשָׁרָיו, נִתְרַבָּה בְּעֵדָיו. רָמֵי בַּר יְחֶזְקֵאל אָמַר, מֵהָכָא: ״עַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים אוֹ עַל פִּי שְׁלֹשָׁה עֵדִים יָקוּם דָּבָר״ – אִם תִּתְקַיֵּים עֵדוּתָן בִּשְׁנַיִם, לָמָּה פָּרַט לָךְ בִּשְׁלֹשָׁה? לוֹמַר לָךְ: שְׁנַיִם לְפָשׁוּט, שְׁלֹשָׁה לִמְקוּשָּׁר. וְאֵיפוֹךְ אֲנָא! מִתּוֹךְ שֶׁנִּתְרַבָּה בִּקְשָׁרָיו, נִתְרַבָּה בְּעֵדָיו. וְהָנֵי לְהָכִי הוּא דְּאָתוּ? כׇּל חַד וְחַד לְמִילְּתֵיהּ הוּא דַּאֲתָא – לְכִדְתַנְיָא: ״שָׂדוֹת בַּכֶּסֶף יִקְנוּ, וְכָתוֹב בַּסֵּפֶר וְחָתוֹם״ – עֵצָה טוֹבָה קָא מַשְׁמַע לַן. ״וָאֶקַּח אֶת סֵפֶר הַמִּקְנָה״ – הָכִי הֲוָה מַעֲשֶׂה. ״עַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים אוֹ עַל פִּי שְׁלֹשָׁה עֵדִים״ – לְהַקִּישׁ שְׁלֹשָׁה לִשְׁנַיִם, בִּפְלוּגְתָּא דְּרַבִּי עֲקִיבָא וְרַבָּנַן! אֶלָּא מְקוּשָּׁר מִדְּרַבָּנַן, וּקְרָאֵי אַסְמַכְתָּא בְּעָלְמָא. וְטַעְמָא מַאי תַּקִּינוּ רַבָּנַן מְקוּשָּׁר? אַתְרָא דְכָהֲנֵי הֲווֹ, וַהֲווֹ קָפְדִי טוּבָא וּמְגָרְשִׁי נָשַׁיְיהוּ; וְעָבְדִי רַבָּנַן תַּקַּנְתָּא, אַדְּהָכִי וְהָכִי מִיַּתְּבָא דַּעְתַּיְיהוּ. הָתִינַח גִּיטִּין, שְׁטָרוֹת מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? כְּדֵי שֶׁלֹּא תְּחַלֵּק בֵּין גִּיטִּין לִשְׁטָרוֹת. הֵיכָן עֵדִים חוֹתְמִין? רַב הוּנָא אָמַר: בֵּין קֶשֶׁר לְקֶשֶׁר. וְרַב יִרְמְיָה בַּר אַבָּא אָמַר: אֲחוֹרֵי הַכְּתָב – וּכְנֶגֶד הַכְּתָב מִבַּחוּץ. אֲמַר לֵיהּ רָמֵי בַּר חָמָא לְרַב חִסְדָּא: לְרַב הוּנָא דְּאָמַר בֵּין קֶשֶׁר לְקֶשֶׁר – קָא סָלְקָא דַּעְתִּין בֵּין קֶשֶׁר לְקֶשֶׁר מִגַּוַּאי – וְהָא הָהוּא מְקוּשָּׁר דַּאֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי, וְאָמַר רַבִּי: אֵין זְמַן בָּזֶה! אֲמַר לֵיהּ רַבִּי שִׁמְעוֹן בְּרַבִּי לְרַבִּי: שֶׁמָּא בֵּין קְשָׁרָיו מוּבְלָע? פַּלְיֵיהּ, וְחַזְיֵיהּ. וְאִם אִיתָא, ״אֵין זְמַן בָּזֶה וְאֵין עֵדִים בָּזֶה״ מִיבַּעְיָא לֵיהּ! אֲמַר לֵיהּ: מִי סָבְרַתְּ בֵּין קֶשֶׁר לְקֶשֶׁר – מִגַּוַּאי? לָא, בֵּין קֶשֶׁר לְקֶשֶׁר – מֵאַבָּרַאי. וְנֵיחוּשׁ דִּלְמָא זַיֵּיף וְכָתֵב מַאי דְּבָעֵי, וַחֲתִימִי סָהֲדִי! דִּכְתִיב בֵּיהּ: ״שָׁרִיר וְקַיָּים״. וְנֵיחוּשׁ דִּלְמָא כָּתֵב מַאי דְּבָעֵי, וַהֲדַר כָּתֵב ״שָׁרִיר וְקַיָּים״ אַחֲרִינָא! חַד ״שָׁרִיר וְקַיָּים״ כָּתְבִינַן, תְּרֵי ״שָׁרִיר וְקַיָּים״ לָא כָּתְבִינַן. וְלֵיחוּשׁ דִּלְמָא מָחֵיק לֵיהּ לְ״שָׁרִיר וְקַיָּים״, וְכָתַב מַאי דְּבָעֵי, וַהֲדַר כָּתֵב ״שָׁרִיר וְקַיָּים״! הָא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: תְּלוּיָה; מְקוּיֶּימֶת – כְּשֵׁרָה,תקנו רבנן מקושר כו'. מספקא לן בזמן הזה כשכהן מגרש אשתו אם צריך לעשות מקושר כי מתוך התקנה משמע שאין לגרש כי אם במקושר אך לפי שאין אנו בקיאין בו בטוב נכון יותר לעשותו פשוט שהוא קל יותר אי נמי לא תקינו רבנן כי אם באותו מקום ור"י היה אומר דתקינו רבנן מקושר לא שיהא חובה לעשותו כן אלא כדי שלא יפסידו נשותיהן התקינו לעשותו כן: שלא תחלוק בין גיטין לשטרות. שאם תפסלנה בשטרות אתי למיפסל אף בגיטין אי נמי אי לא עבדי שטרי חוב מקושר אתי שיניחו לעשותו גם בגיטין אלא מתוך שהורגלו לעשותו מקושר יעשו בגיטין ולפירוש קמא אין להקשות משטרות שאנו פוסלין בעד כותי וגיטין מכשירין ולא גזרינן גיטין אטו שטרות דהתם היינו טעמא משום דאין עדי הגט חותמין זה בלא זה ומדכותי חתים ברישא ש"מ חבר הוא אבל עדי שטר חותמין זה בלא זה: רב ירמיה בר אבא אמר אחורי הכתב כנגד הכתב מבחוץ. אי לא אמר אלא אחורי הכתב כנגד הכתב ולא אמר מבחוץ הוה אמינא כנגד הכתב היינו כלפי הכתב ואחורי הכתב היינו למעלה מן הכתב שאינו למטה כשאר חתימות ואי [הוי] אמר אחורי הכתב מבחוץ ה"א אפי' בין קשר לקשר קמ"ל כנגד הכתב ולא כנגד הקשר ואי הוה אמר מבחוץ כנגד הכתב הוה אמינא לצדדין: לרב הונא דאמר בין קשר לקשר קס"ד מגואי. ואע"ג דתנן מקושר עדיו מאחוריו איכא למימר דשפיר קרי אחוריו בין שיטה לשיטה לפי (שאין) העד אחורי השיטה שתחתיו: ואם איתא אין זמן ואין עדים בזה מיבעי ליה. וא"ת לר' ירמיה נמי קשה דכיון שהיו אחוריו דרך אורך השיטה והיה סבור בו שהוא פשוט היה לו לפסלו נמי משום עדים שהיו מאחוריו דתנן גט פשוט שכתוב עדיו מאחוריו פסול וכ"ת לא ידע מתני' כלל דהא לא ידע שיעשו שטר מקושר עד ששמעה לקמן אבל קודם לכן לא ואפי' פשוט שפסול כשעדיו מאחוריו לא היה יודע שהרי במתני' דפסלינן ליה היינו משום שלא יעשנו מקושר ויהיה מוקדם וכיון שלא היה יודע כלום במקושר לא היה יודע בפשוט שפסול כשעדיו מאחוריו הא ליכא למימר חדא שאין סברא לומר שרבי לא היה בקי בשטר פשוט ועוד קשה דא"ל ר"ש בריה בין קשריו מובלע מנא ליה רבי לא שנאה ר"ש מנא ליה ועוד אע"פ שלא היה יודע דפסול פשוט שעדיו מאחוריו משום דמקושר מיתני בהדי פשוט ואיכא למימר כמו שלא היה יודע מתני' במקושר לא היה יודע גם בפשוט מ"מ היה לו לידע מתני' דגיטין (דף פז:) דתנן התם העדים החתומים בראש הדף מן הצד מאחוריו בגט פשוט פסול וי"ל דהיה יודע רבי מתני' דפשוט ודמקושר ולא היה יודע דבמקושר שנה מונין שתים עד ששמעה מזונין וכאן היה סבור שלא היו כותבין בין הקשרים שום עיקר השטר לכך היה מתמה אין זמן בזה דלא היה סבור שהיה כתוב בין הקשרים אבל לר' ירמיה ניחא שהיה יודע שעדיו מאחוריו וכן יש להקשות ולתרץ לבתר דמשני מאבראי לרב הונא אבל זה קשה דמאי פירכא הא דאעדים לא קפיד כיון שדינם להיות בין קשר לקשר שהרי היה יודע בטיב מקושר וי"ל דהכי קא פריך דאם איתא אעדים נמי היה לו להקפיד שהם עיקר השטר ולא היה לכותבם אלא בפשיטות השטר ודוחק: