טוען את הדף…
מֵעֵין הָעוֹלָם הַבָּא, אֵלּוּ הֵן: אַבְרָהָם, יִצְחָק וְיַעֲקֹב. אַבְרָהָם – דִּכְתִיב בֵּיהּ: ״בַּכֹּל״. יִצְחָק – דִּכְתִיב בֵּיהּ: ״מִכֹּל״. יַעֲקֹב – דִּכְתִיב בֵּיהּ: ״כֹּל״. שְׁלֹשָׁה לֹא שָׁלַט בָּהֶן יֵצֶר הָרָע, אֵלּוּ הֵן: אַבְרָהָם, יִצְחָק וְיַעֲקֹב; דִּכְתִיב בְּהוּ: ״בַּכֹּל״, ״מִכֹּל״, ״כֹּל״. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף דָּוִד, דִּכְתִיב: ״וְלִבִּי חָלַל בְּקִרְבִּי״. וְאִידַּךְ – צַעֲרֵיהּ הוּא דְּקָא מַדְכַּר. תָּנוּ רַבָּנַן: שִׁשָּׁה לֹא שָׁלַט בָּהֶן מַלְאַךְ הַמָּוֶת, וְאֵלּוּ הֵן: אַבְרָהָם, יִצְחָק וְיַעֲקֹב, מֹשֶׁה, אַהֲרֹן וּמִרְיָם. אַבְרָהָם, יִצְחָק וְיַעֲקֹב – דִּכְתִיב בְּהוּ: ״בַּכֹּל״, ״מִכֹּל״, ״כֹּל״; מֹשֶׁה, אַהֲרֹן וּמִרְיָם – דִּכְתִיב בְּהוּ: ״עַל פִּי ה׳״. וְהָא מִרְיָם לָא כְּתִיב בָּהּ: ״עַל פִּי ה׳״! אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מִרְיָם נָמֵי בִּנְשִׁיקָה מֵתָה, דְּאָתְיָא ״שָׁם״–״שָׁם״ מִמֹּשֶׁה. וּמִפְּנֵי מָה לֹא נֶאֱמַר בָהּ ״עַל פִּי ה׳״ – שֶׁגְּנַאי הַדָּבָר לוֹמַר. תָּנוּ רַבָּנַן: שִׁבְעָה לֹא שָׁלַט בָּהֶן רִמָּה וְתוֹלֵעָה, וְאֵלּוּ הֵן: אַבְרָהָם, יִצְחָק וְיַעֲקֹב, מֹשֶׁה, אַהֲרֹן וּמִרְיָם, וּבִנְיָמִין בֶּן יַעֲקֹב. אַבְרָהָם, יִצְחָק וְיַעֲקֹב – דִּכְתִיב [בְּהוּ]: ״בַּכֹּל״, ״מִכֹּל״, ״כֹּל״. מֹשֶׁה, אַהֲרֹן וּמִרְיָם – דִּכְתִיב [בְּהוּ]: ״עַל פִּי ה׳״. בִּנְיָמִין בֶּן יַעֲקֹב – דִּכְתִיב: ״וּלְבִנְיָמִין אָמַר: יְדִיד ה׳, יִשְׁכֹּן לָבֶטַח עָלָיו״. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף דָּוִד, דִּכְתִיב: ״אַף בְּשָׂרִי יִשְׁכֹּן לָבֶטַח״. וְאִידַּךְ – הָהוּא רַחֲמֵי הוּא דְּקָא בָּעֵי. תָּנוּ רַבָּנַן: אַרְבָּעָה מֵתוּ בְּעֶטְיוֹ שֶׁל נָחָשׁ. וְאֵלּוּ הֵן: בִּנְיָמִין בֶּן יַעֲקֹב, וְעַמְרָם אֲבִי מֹשֶׁה, וְיִשַׁי אֲבִי דָּוִד, וְכִלְאָב בֶּן דָּוִד. וְכוּלְּהוּ גְּמָרָא, לְבַר מִיִּשַׁי אֲבִי דָוִד דִּמְפָרַשׁ בֵּיהּ [קְרָא], דִּכְתִיב: ״וְאֶת עֲמָשָׂא שָׂם אַבְשָׁלֹם תַּחַת יוֹאָב עַל הַצָּבָא, וַעֲמָשָׂא בֶן אִישׁ וּשְׁמוֹ יִתְרָא הַיִּשְׂרְאֵלִי, אֲשֶׁר בָּא אֶל אֲבִיגַיִל בַּת נָחָשׁ אֲחוֹת צְרוּיָה אֵם יוֹאָב״ – וְכִי בַּת נָחָשׁ הִיא? וַהֲלֹא בַּת יִשַׁי הִיא, דִּכְתִיב: ״וְאַחְיֹתֵיהֶם צְרוּיָה וַאֲבִיגַיִל״! אֶלָּא בַּת מִי שֶׁמֵּת בְּעֶטְיוֹ שֶׁל נָחָשׁ. הַדְרָן עֲלָךְ הַשּׁוּתָּפִין מַתְנִי׳ לֹא יַחְפּוֹר אָדָם בּוֹר סָמוּךְ לְבוֹרוֹ שֶׁל חֲבֵירו,ֹ וְלֹא שִׁיח, וְלֹא מְעָרָה, וְלֹא אַמַּת הַמַּיִם, וְלֹא נִבְרֶכֶת כּוֹבְסִין – אֶלָּא אִם כֵּן הִרְחִיק מִכּוֹתֶל חֲבֵירוֹ שְׁלֹשָׁה טְפָחִים, וְסָד בְּסִיד. וּמַרְחִיקִים אֶת הַגֶּפֶת, וְאֶת הַזֶּבֶל, וְאֶת הַמֶּלַח, וְאֶת הַסִּיד, וְאֶת הַסְּלָעִים, מִכּוֹתְלוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ – שְׁלֹשָׁה טְפָחִים; אוֹ סָד בְּסִיד. מַרְחִיקִין אֶת הַזְּרָעִים, וְאֶת הַמַּחֲרֵישָׁה, וְאֶת מֵי רַגְלַיִם מִן הַכּוֹתֶל – שְׁלֹשָׁה טְפָחִים. וּמַרְחִיקִין אֶת הָרֵיחַיִם שְׁלֹשָׁה מִן הַשֶּׁכֶב, שֶׁהֵן אַרְבָּעָה מִן הָרֶכֶב; וְאֶת הַתַּנּוּר – שְׁלֹשָׁה מִן הַכִּלְיָא, שֶׁהֵן אַרְבָּעָה מִן הַשָּׂפָה.בכל מכל כל - באברהם כתיב (בראשית כ״ד:א׳) וה' ברך את אברהם בכל ביצחק כתיב (שם כז) ואוכל מכל ביעקב כתיב (שם לג) וכי יש לי כל כלומר לא חסרו שום טובה: חלל בקרבי - יצרי הרע מת בקרבי: צעריה קא מדכר - על לבו ממש הוא מתרעם ואומר שמת בקרבו מרוב צרות: שלא שלט בהן מלאך המות - אלא מתו בנשיקה על פי שכינה: בכל מכל כל - לא חסרו שום כבוד ומצינו כבוד זה במשה ואהרן שנאמר בהן על פי ה' ואם אלו מתו ע"י מלאך [המות] נמצא שחסרו כבוד: כדאמרן - שמתו ע"פ שכינה ואין ראויה רמה לשלוט במי שנשוק משכינה שהרי אין הרמה באה אלא מטפה מרה המטפטפת מסכינו של מלאך המות דאמר מר (ע"ז דף כ:) ממנה מת ממנה מסריח ממנה פניו מוריקות: ישכון לבטח עליו - הכי דריש ישכון לבטח בנימין על סמיכות ידידות השכינה: בעטיו של נחש - בעצתו של נחש כלומר לא היו ראוין למות אלא שנגזרה גזירת מיתה על כל תולדותיו של אדם הראשון בעצתו של נחש בעטיו תרגום של עצתו כדכתיב (דניאל ו) אתייעטו כל וגו' וכן התיב עטא וטעם (שם ב): ואחיותיהם - בבני ישי כתיב: בור שיח ומערה - מפורשים בבבא קמא בפרק שור שנגח את הפרה (דף כ:): בור - עגול: שיח - ארוך וקצר: מערה - מקורה בקירוי: נברכת הכובסים - חופר חפירה מרובעת בעומק אמה או יותר ומי גשמים מתכנסים בה לכבס בגדיהם והיו להם שתים אחת ששורים את הבגדים יום או יומים בצואת כלבים והיא קרויה מחמצן בגמ' ואחת שמשפשפים בה והיא קרויה נדיין: אא"כ כו' - מפני שהחפירה הסמוכה לבור מחלשת כותלי הבור ומרפה אותן: וסד בסיד - את כותלי חפירתן: גפת - פסולת זיתים שנתעצרו בבית הבד: הסלעים - אבנים שהאור יוצא מהן שקורין קויליי"ש שכל אלו קשין לחומה שמוציאין הבל: מן הכותל - כותל לבנים של טיט הבנוי על גבי קרקע ולאו בבור קאי השתא: זרעים - קשין לכותל כדמפרש בגמ': ומחרישה - מרפה את יסודו ונופל: מי רגלים - ממסמסין את הלבנים שהן של טיט יבש: ריחים - קשין לכותל שמנידין את הקרקע בגלגול חבטתו: מן השכב - היא הריחים התחתונה: הרכב - היא העליונה הרוכבת על זו והיא קצרה טפח מן התחתונה: ואת התנור שלשה מן הכליא - תנור כלי חרס הוא שרוף בכבשן כשאר קדירות ופיו למעלה והבא לקובעו בארץ עושה בנין טיט ואבנים שיהיו לו לבסיס ומושיבין אותו עליו שלא יצטננו שוליו מחמת קרקע ואותו בנין עשוי בשיפוע רחב מלמטה וקצר מלמעלה כמדת התנור תחתונה קרוי כליא ועליונו קרוי שפה כלומר שפת הכליא שפתה עליונה ולפי שהבלו של תנור קשה לכותל צריך להרחיקו:שלשה לא שלט בהן יצר הרע. אין לפרש שלא שלט כלל דא"כ היכי קבלו עליה אגרא אלא כדאמר (יומא דף לח:) מאי דכתיב רגלי חסידיו ישמור כיון שעבר אדם רוב שנותיו ולא חטא שוב אינו חוטא ה"נ כיון שראה הקב"ה שהיו דוחקין עצמן כל כך להתרחק מן העבירה סייעם הקדוש ברוך הוא מכאן ואילך שלא שלט בהן יצר הרע: שבעה שלא שלטה בהן רמה. תימה לרשב"א דכולהו צדיקי נמי דאמר בשבת בפ' שואל (שבת דף קנב:) ורקב עצמות קנאה מי שיש לו קנאה בלבו עצמותיו נרקבין ושאין קנאה בלבו אין עצמותיו מרקיבין וי"ל דיכול להיות שלא ירקב וישלוט בו רמה כדאמר במעשה דרבי אלעזר בן שמעון בהשוכר את הפועלים (ב"מ דף פד:) דנפיק ריחשא מאודניה: מתני' לא יחפור. כל הני איירי דאית בהו מיא וטעמא משום מתונתא כדאמרינן בגמרא ותימה לר"י והא אמרי' בגמ' כל מרא ומרא דקא מחית כו' ואומר ר"י דלא קאמר אלא שמאותה שעה מתחיל ההיזק וכיון דבתחילת ההיזק הוו גירי דיליה מודה ר' יוסי ומיהו אי לאו משום מיא לא היה צריך הרחקה ג' טפחים: לא שיח ולא מערה. וה"ה חריצין ונעיצין והני נקט אגב בור דבכל מקום רגיל לשנות שיח ומערה בהדי בור ואמת המים ונברכת הכובסין דאין רגיל לשנותן גבי בור מפרש בגמ' דצריכי תרוייהו ומיהו הא לא מפרש אמאי לא הוה שמעינן להו מבור דמצי למימר דבור ושיח דעמוקין טפי בעי הרחקת שלשה אבל הנך דלא עמיקי כולי האי הוה אמינא דלא בעי הרחקת שלשה ואי תנא הני הוה אמינא דבור ושיח דעמיקי טפי בעי הרחקה יותר מג' ובפרק הפרה (ב"ק דף נ:) דתנן אחד החופר בור ושיח ומערות ומצריך להו לכולהו בגמרא התם ניחא דלא הוה ליה לתנא למינקטינהו אגב בור כיון דכתיב בור בקרא אלא הוה ליה למיתני בור לחודיה: סלעים. אבנים שאש יוצא מהן ולא סלעי נחושת דאין דרך להניחן אצל הכתלים והא דאמר בירושלמי אית תנא תני טומנין בסלעים ואית תני דאין טומנין כאן בסלעים של כסף כאן בסלעים של נחושת הוה מצי לשנויי כאן בסלעים של אבנים כאן בשל כסף אלא ניחא ליה לשנויי כולהו במתכת: וסד בסיד. נראה לר"י דבסיפא נמי גרס וסד בסיד ולא גרס או דאי גרסי' בסיפא או סד בסיד אם כן תפשוט דברישא וסד בסיד תנן מדלא קתני או סד ברישא כמו בסיפא אלא ודאי בסיפא נמי גרס וסד והא דפשיטא ליה בגמרא (לקמן בבא בתרא דף יט.) דבסיפא הוי או סד בסיד היינו משום דאין ההיזק כל כך מרובה שלא יועיל לו סיד לחודיה: כליא פירש ר"ח בטן דתנור צר מלמטה ובאמצעיתו מרחיב ובולט ויוצא כשיעור טפח ומאמצעיתו מיצר ועולה: