בבא בתראקלט:
טוען את הדף…
וְהַיּוֹרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ! אֲמַר לֵיהּ רָבָא: וְהַשְׁתָּא דִּשְׁלַח, מִי יָדְעִינַן?! הָאָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא: בְּאוּשָׁא הִתְקִינוּ, הָאִשָּׁה שֶׁמָּכְרָה נִכְסֵי מְלוֹג בְּחַיֵּי בַּעְלָהּ, וּמֵתָה – הַבַּעַל מוֹצִיא מִיַּד הַלָּקוֹחוֹת. אֶלָּא אָמַר רַב אָשֵׁי: בַּעַל – שַׁוְּיוּהוּ רַבָּנַן כְּיוֹרֵשׁ, וְשַׁוְּיוּהוּ רַבָּנַן כְּלוֹקֵחַ, וְהֵיכָא דְּטָבָא לֵיהּ עֲבַדוּ לֵיהּ; גַּבֵּי יוֹבֵל – שַׁוְּיוּהוּ רַבָּנַן כְּיוֹרֵשׁ, מִשּׁוּם פְּסֵידָא דִידֵיהּ. גַּבֵּי דְּרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא – שַׁוְּיוּהוּ רַבָּנַן כְּלוֹקֵחַ, מִשּׁוּם פְּסֵידָא דִידֵיהּ. גַּבֵּי דְּרָבִין – מִשּׁוּם פְּסֵידָא דְּאַלְמָנָה, שַׁוְּיוּהוּ רַבָּנַן כְּיוֹרֵשׁ. וְהָא גַּבֵּי דְּרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא, דְּאִיכָּא פְּסֵידָא לְלָקוֹחוֹת, וְשַׁוְּיוּהוּ רַבָּנַן כְּלוֹקֵחַ! הָתָם, אִינְהוּ אַפְסִידוּ אַנַּפְשַׁיְיהוּ – כֵּיוָן דְּאִיכָּא בַּעַל, לָא אִיבְּעִי לְהוּ לְמִיזְבַּן מֵאִיתְּתָא דְּיָתְבָא תּוּתֵי גַּבְרָא. הֲדַרַן עֲלָךְ יֵשׁ נוֹחֲלִין מִי שֶׁמֵּת וְהִנִּיחַ בָּנִים וּבָנוֹת; בִּזְמַן שֶׁהַנְּכָסִים מְרוּבִּין – הַבָּנִים יִירְשׁוּ, וְהַבָּנוֹת יִזּוֹנוּ. נְכָסִים מוּעָטִין – הַבָּנוֹת יִזּוֹנוּ, וְהַבָּנִים יִשְׁאֲלוּ עַל הַפְּתָחִים. אַדְמוֹן אוֹמֵר: בִּשְׁבִיל שֶׁאֲנִי זָכָר, הִפְסַדְתִּי?! אָמַר רַבָּן גַּמְלִיאֵל: רוֹאֶה אֲנִי אֶת דִּבְרֵי אַדְמוֹן. גְּמָ׳ וְכַמָּה מְרוּבִּין? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: כְּדֵי שֶׁיִּזּוֹנוּ מֵהֶן אֵלּוּ וָאֵלּוּ שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ. כִּי אַמְרִיתָא קַמֵּיהּ דִּשְׁמוּאֵל, אָמַר: זוֹ דִּבְרֵי רַבָּן גַּמְלִיאֵל בַּר רַבִּי, אֲבָל חֲכָמִים אוֹמְרִים: כְּדֵי שֶׁיִּזּוֹנוּ מֵהֶן אֵלּוּ וָאֵלּוּ עַד שֶׁיִּבְגְּרוּ. אִיתְּמַר נָמֵי: כִּי אֲתָא רָבִין אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, וְאָמְרִי לַהּ אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כֹּל שֶׁיִּזּוֹנוּ מֵהֶן אֵלּוּ וָאֵלּוּ עַד שֶׁיִּבְגְּרוּ – הֵן מְרוּבִּין; פָּחוֹת מִכָּאן – הֲרֵי אֵלּוּ מוּעָטִין. וְאִי לֵיכָּא לְאֵלּוּ וָאֵלּוּ עַד שֶׁיִּבְגְּרוּ,והיורש את אשתו. פי' בקונטרס ואי הוי לוקח מחיים גם לאחר מיתה לא פקע והוי לוקח ואין נראה דהא מחיים אין לו אלא פירות ונראה לר"י לפרש דמבעיא ליה אם בעל יורש הוי או לוקח הוי בין מחיים בין לאחר מיתה מדלא מפליג מידי ופשיט מדרבין דלכל הפחות הוי יורש לאחר מיתה כדקאמר מתה הבת אלמנתו נזונת מנכסיו אע"פ שהבעל יורשה אבל מחיים אין להוכיח מדבריו דהוי יורש אע"ג דקאמר נשאת הבת אלמנתו נזונת דהא אפילו הוי לוקח מחיים קאמר שפיר דנזונת שתוכל למכור הגוף מחיים והפירות לאחר מיתה כיון דבעל יורש הוי לכל הפחות לאחר מיתה ולהכי קא"ל אביי ואי לאו דשלח רבין לא הוה ידעינן דהוי יורש לאחר מיתה והתנן אלו שאין חוזרים ביובל הבכורה והיורש את אשתו אלמא דיורש הוי לאחר מיתה: גבי יובל שויוהו רבנן כיורש. לאו דוקא נקט שויוהו רבנן דהא כיון דאית ליה דאינה חוזרת ביובל אית ליה דירושת הבעל דאורייתא דהכי אמר בבכורות (ד' נב:) וכן פי' בקונטרס אלא שויוהו רבנן בעי למימר הניחוהו להיות יורש ולא עשאוהו לוקח: התם אינהו אפסידו אנפשייהו כו'. תימה דבפרק מי שהיה נשוי (כתובות ד' צה:) אמר אביי נכסי לך ואחריך לפלוני ומכרה ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות ואחריך מיד בעל ולוקח מיד אחריך ואוקימנא בידא דלוקח ופריך התם מאי שנא מהא דתנן דיעשו פשרה ביניהם ומשני התם אית להו פסידא לכולהו הכא לוקח הוא דאית ליה פסידא פי' וכיון דאיכא פסידא דלוקח שויוהו רבנן בעל כיורש ואין מוציא מיד לוקח והשתא האמר הכא דאיהו דאפסיד אנפשיה דלא ה"ל למיזבן מאתתא דיתבא תותי גברא לפי שהבעל יוציא מידו וכ"ת התם לא אפסיד אנפשיה שהוא סבור שלא יטול הבעל ממנו לפי שאחריך יוציא מידו מ"מ הרי יודע דיחזרו חלילה ויצטרכו לעשות פשרה וירויח הבעל ואור"י דהתם לא אפסיד אנפשיה לפי שסבור שיעשה פשרה עם אחריך ולא יגבה הבעל כלום וא"ת מ"ש מהא דאמר התם לעיל נכסי לך ואחריך לפלוני עמדה וניסת בעל לוקח הוי ואין לאחריך במקום בעל כלום אלמא אע"ג דאיכא פסידא לאחריך הוי בעל לוקח וי"ל דמתנה שאני דאין כל כך פסידא אם לא יקבל במתנה וא"ת דאמר בריש המפקיד (ב"מ ד' לה. ושם) שמו לה לאשה ואנסיבא או שמו מינה ואנסיבא בעל לוקח הוי ולא מיהדר כו' אע"ג דאיכא פסידא ללוה לא מיהדר ליה ארעא אע"פ דשומא הדרא לעולם וי"ל כיון דבדין לא הדר אלא משום ועשית הישר והטוב לא חשיב כל כך פסידא עוד מקשים דאמר בהחובל (ב"ק ד' פט. ושם) כי אתו רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע מבי רב אמרו תקנת אושא מתני' היא העבד והאשה פגיעתן רעה אחרים שחבלו בהם חייבים והם שחבלו באחרים פטורין ואי ס"ד ליתא לתקנת אושא תזבין נכסי מלוג ותיתיב ליה משמע הא איתא לתקנת אושא לא ליתיב ליה ולא מידי ואמאי הא לא תקנו רבנן דהוי לוקח אלא היכא דליכא פסידא לאחריני אבל הכא איכא פסידא דנחבלים וי"ל דהוה מצי למפרך ולטעמיך אלא דבלאו הכי פריך שפיר ולרשב"א נראה דלא קשה מידי דהא כיון דתקינו רבנן דבעל מוציא מיד הלקוחות לטובתו היכא דליכא פסידא לאחריני לא פלוג ותקנו דבכ"מ שאשה מוכרת הבעל מוציא אפילו במקום שחבלה באחרים דאיכא פסידא דאחריני כיון דלא שכיחא מלתא שיהא פסידא דאחריני לכך לא פלוג רבנן ובכל מקום מוציא: מתני'. והבנות יזונו. מה שהזכיר רשב"ם בהדי מזונות פרנסה אין נראה לריב"ן דהא מזונות היינו אכילה ושתיה ופרנסה היינו מלבושין וצרכי הנשואין ותרי מילי נינהו כדאמר [בפ' מציאת האשה] (כתובית ד' סח:) מוציאין לפרנסה ואין מוציאין למזונות וקתני נמי הבנות נזונות ומתפרנסות וכן בכמה דוכתי משמע דתרי מילי נינהו: אמר ר"ג רואה אני את דברי אדמון בכתובות (ד' קט.) אמר כ"מ שאמר ר"ג רואה אני את דברי אדמון הלכה כמותו א"ל רבא לרב נחמן אפי' בבריתא כו' מכל ההיא סוגיא משמע דהלכה כאדמון ותימה דהכא בגמרא כולה שמעתא כרבנן דאדמון ודלא כהלכתא דא"ר (יוסי) א"ר יוחנן יתומים שקדמו ומכרו בנכסים מועטים וכו' ובעיא נמי דר' ירמיה מר' אבא הויא אליבא דרבנן ואמר נמי בסוטה (ד' כא.) היכי דמי רשע ערום א"ר (יוסי) א"ר יוחנן זה המשיא עצה למכור בנכסים מועטים ור"ח וה"ג ורב אלפס פסקו כרבנן דאדמון דשמעתין דהכא כוותיהו אזלא ור"ת אומר דאדמון לא פליג ארבנן אלא שמתמיה על התקנה שתקנו נכסים מועטין אבל מ"מ כרבנן ס"ל ולא משמע מדקאמר ר"ג רואה אני את דברי אדמון [ועיין תוספות כתובות קח: סד"ה אדמון]: