בבא בתראלח:
טוען את הדף…
דִּסְתַם יְהוּדָה וּגְלִיל, כִּשְׁעַת חֵירוּם דָּמוּ. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: אֵין מַחֲזִיקִין בְּנִכְסֵי בוֹרֵחַ. כִּי אַמְרִיתַהּ קַמֵּיהּ דִּשְׁמוּאֵל, אָמַר לִי: וְכִי לִמְחוֹת בְּפָנָיו הוּא צָרִיךְ?! וְרַב – מַאי קָא מַשְׁמַע לַן? מֶחָאָה שֶׁלֹּא בְּפָנָיו לָא הָוְיָא מֶחָאָה?! וְהָאָמַר רַב: מֶחָאָה שֶׁלֹּא בְּפָנָיו הָוְיָא מֶחָאָה! רַב – טַעְמָא דְּתַנָּא דִידַן קָמְפָרֵשׁ, וְלֵיהּ לָא סְבִירָא לֵיהּ. וְאִיכָּא דְּאָמְרִי, אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: מַחֲזִיקִים בְּנִכְסֵי בוֹרֵחַ. כִּי אַמְרִיתַהּ קַמֵּיהּ דִּשְׁמוּאֵל, אֲמַר לִי: פְּשִׁיטָא! וְכִי לִמְחוֹת בְּפָנָיו הוּא צָרִיךְ?! וְרַב – מַאי קָא מַשְׁמַע לַן? מֶחָאָה שֶׁלֹּא בְּפָנָיו הָוְיָא מֶחָאָה?! וְהָא אַמְרַהּ רַב חֲדָא זִימְנָא! אֶלָּא הָא קָא מַשְׁמַע לַן – דַּאֲפִילּוּ מִיחָה בִּפְנֵי שְׁנַיִם שֶׁאֵין יְכוֹלִין לוֹמַר לוֹ, הָוְיָא מֶחָאָה – דְּאָמַר רַב עָנָן: לְדִידִי מִפָּרְשָׁא לִי מִינֵּיהּ דְּמָר שְׁמוּאֵל: מִיחָה בִּפְנֵי שְׁנֵי בְּנֵי אָדָם שֶׁיְּכוֹלִים לוֹמַר לוֹ – הָוְיָא מֶחָאָה, מִיחָה בִּפְנֵי שְׁנֵי בְּנֵי אָדָם שֶׁאֵין יְכוֹלִין לוֹמַר לוֹ – לָא הָוְיָא מֶחָאָה. וְרַב – חַבְרָךְ חַבְרָא אִית לֵיהּ, וְחַבְרָא דְחַבְרָךְ חַבְרָא אִית לֵיהּ. אָמַר רָבָא, הִלְכְתָא: אֵין מַחְזִיקִין בְּנִכְסֵי בוֹרֵחַ, וּמֶחָאָה שֶׁלֹּא בְּפָנָיו הָוְיָא מֶחָאָה. תַּרְתֵּי?! לָא קַשְׁיָא; כָּאן בּוֹרֵחַ מֵחֲמַת מָמוֹן, כָּאן בּוֹרֵחַ מֵחֲמַת מְרָדִין. הֵיכִי דָּמֵי מֶחָאָה? אָמַר רַב זְבִיד: ״פְּלָנְיָא גַּזְלָנָא הוּא״ – לָא הָוְיָא מֶחָאָה. ״פְּלָנְיָא גַּזְלָנָא הוּא, דְּנָקֵיט לַהּ לְאַרְעַאי בְּגַזְלָנוּתָא,דסתם יהודה וגליל כשעת חירום דמי. ואם תאמר ומאי שנא דגבי גט אמר בריש גיטין (ד' ד: ושם ד"ה כיון) המביא גט ממדינה למדינה בארץ ישראל אין צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם משום כיון דאיכא עולי רגלים משכח שכיחי לקיימו ואפי' בזמן שאין בהמ"ק כיון דאיכא בתי דינים דקביעי משכח שכיחי וי"ל דודאי גבי גט מצויין לקיימו אפי' מיהודה לגליל לפי שהאשה רגילה לחזר אחר עדי קיום אבל הכא אי לאו דשכיחי טובא לעולם לא ישמע מחאתו שאין המחזיק רגיל לחזר אם מוחה לו ואם לאו הלכך בשיירות דעולי רגלים ובתי דינין לא סגי וא"ת והא דאמרי' התם (דף ו.) רב ששת מצריך (מערסא לערסא) ורבא מצריך אפי' באותה שכונה ופריך והא רבא הוא דאמר לפי שאין עדים מצויין לקיימו ומשני שאני בני מחוזא דניידי אטו מי נימא דבמחוזא מחאה שלא בפניו לא הוי מחאה ויצטרך לבא לפניו למחות וי"ל דלא דמי דכשחותמים על הגט במחוזא והולכין להן אין דרך שיצעקו בעיר אנחנו חתמנו על גט פלוני אבל במחאה דרך הליכתם רגילות לומר פלוני מיחה ושומעין אחרים עד שנשמע בבית המחזיק: אין מחזיקין בנכסי בורח. בבורח מחמת ממון איירי דאי מחמת מרדין בהא לא פליג שמואל כדמוכח בסמוך ודוקא בבורח אבל באיניש דעלמא הויא חזקה שיכול לבא למקום שמחזיק שם ולמחות אבל בורח אינו רשאי לבא במקום שעומד לא הויא מחאה שלא בפניו וסבר לה כר' יהודה דקתני ויבא לשנה אחרת וימחה משמע שצריך למחות בפניו וא"ת ודלמא ר' יהודה נמי לא בעי מחאה בפניו וה"ק ויבא במדינה שהמחזיק בה וימחה כגון אם הוא ביהודה יבא ביהודה וימחה שאז תשמע מחאתו וכי תימא וכיון שחזקה נשמעת עד אספמיא גם המחאה תשמע עד אספמיא ואי מחאה שלא בפניו הוי מחאה ליתיב אדוכתיה ולימחי הא ליתא דאי כל מקום שחזקה נשמעת גם המחאה נשמעת אם כן היכי מוכח לעיל דלרבנן מחאה שלא בפניו הויא מחאה אימא דלעולם דלא הוי מחאה והיה ביהודה והחזיק ביהודה הוי חזקה לפי שהיא נשמעת ויבא וימחה לפני המחזיק אבל מיהודה לגליל אין החזקה נשמעת ומשום הכי לא הויא חזקה אלא ודאי פשיטא ליה לגמרא דהחזקה נשמעת מרחוק אבל מחאה לא ולהכי מוכח לעיל שפיר דסברי רבנן דהויא מחאה שלא בפניו דאי לא הויא מחאה אלא צריך לבא לפני המחזיק א"כ מיהודה לגליל תהא חזקה כמו שביהודה יש לו לילך ולמחות מיהודה לגליל נמי ילך לפניו וימחה וי"ל מדלא תני ר' יהודה אומר ויבא לשנה אחרת וימחה ויודיעהו שמע מינה שצריך למחות לפניו. ר"י: