בבא בתראקיב.
טוען את הדף…
וְכִי מִנַּיִן לְיָאִיר שֶׁלֹּא הָיָה לוֹ לִשְׂגוּב? מְלַמֵּד שֶׁנָּשָׂא יָאִיר אִשָּׁה וּמֵתָה, וִירָשָׁהּ. מַאי ״וְאוֹמֵר״? וְכִי תֵּימָא, בְּסִבַּת הַבֵּן קָא קָפֵיד קְרָא, אֲבָל בַּעַל לָא יָרֵית – תָּא שְׁמַע: ״וְלֹא תִסֹּב נַחֲלָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמַּטֶּה לְמַטֶּה״. וְכִי תֵּימָא, לַעֲבוֹר עָלָיו בְּלָאו וַעֲשֵׂה – תָּא שְׁמַע: ״לֹא תִסֹּב נַחֲלָה מִמַּטֶּה לְמַטֶּה אַחֵר״. וְכִי תֵּימָא, לַעֲבוֹר עָלָיו בִּשְׁנֵי לָאוִין וַעֲשֵׂה – תָּא שְׁמַע: ״וְאֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן מֵת וְגוֹ׳״. וְכִי תֵּימָא, אֶלְעָזָר הוּא דִּנְסֵיב אִיתְּתָא וּמֵתָה, וְיַרְתַהּ פִּנְחָס – תָּא שְׁמַע: ״וּשְׂגוּב הוֹלִיד אֶת יָאִיר וְגוֹ׳״. וְכִי תֵּימָא, הָתָם נָמֵי הָכִי הוּא – אִם כֵּן, תְּרֵי קְרָאֵי לְמָה לִי? אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְאַבָּיֵי: מִמַּאי? דִּלְמָא לְעוֹלָם אֵימָא לָךְ: בַּעַל לָא יָרֵית; וּקְרָאֵי – בְּסִבַּת הַבֵּן, כִּדְשַׁנִּינַן; וְיָאִיר, דִּזְבַן מִיזְבָּן; וּפִנְחָס נָמֵי, דִּזְבַן מִיזְבָּן! אֲמַר לֵיהּ: פִּנְחָס דִּזְבַן מִיזְבָּן לָא מָצֵית אָמְרַתְּ; דְּאִם כֵּן, נִמְצֵאת שָׂדֶה חוֹזֶרֶת בַּיּוֹבֵל, וְנִמְצָא צַדִּיק קָבוּר בְּקֶבֶר שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ. אֶלָּא אֵימָא דִּנְפַלָה לֵיהּ מִשְּׂדֵה חֲרָמִים! אָמַר אַבָּיֵי: סוֹף סוֹף, הָא קָא מִתְעַקְרָא נַחֲלָה מִשִּׁבְטָא דְאִימָּא לְשִׁבְטָא דְאַבָּא! וּמִמַּאי? וְדִלְמָא שָׁאנֵי הָתָם, שֶׁכְּבָר הוּסַבָּה! אֲמַר לֵיהּ: ״שֶׁכְּבָר הוּסַבָּה״ לָא אָמְרִינַן. אֲמַר לֵיהּ רַב יֵימַר לְרַב אָשֵׁי: אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא שֶׁכְּבָר הוּסַבָּה, הַיְינוּ דְּמִתּוֹקְמָא קְרָא בֵּין בְּסִבַּת הַבֵּן, בֵּין בְּסִבַּת הַבַּעַל. אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ לָא אָמְרִינַן שֶׁכְּבָר הוּסַבָּה, כִּי מִינַּסְבָא לְאֶחָד מִמִּשְׁפַּחַת מַטֵּה אָבִיהָ, מַאי הָוֵה? הָא מִתְעַקְרָא נַחֲלָה מִשִּׁבְטָא דְאִימָּא לְשִׁבְטָא דְאַבָּא! דְּמַנְסְבִינַן לַהּ לְגַבְרָא דַּאֲבוּהִי מִשִּׁבְטָא דַאֲבוּהָ וְאִימֵּיהּ מִשִּׁבְטָא דְּאִימֵּיהּ.מנין ליאיר שלא היה לשגוב. תימה לרשב"א אי לבאי הארץ נתחלקה הארץ אמאי לא היה ליאיר שלא היה לשגוב: וכי תימא לעבור עליו בשני לאוין. תימה הא היכא דאיכא למידרש לא מוקמינן בלאוי יתירי וכי תימא דהכי קאמר דאפילו אי מוקמת להו בלאוי יתירי איכא למילף שהבעל יורש את אשתו דלא משמע הכי בסמוך דקאמר לעולם קראי בסיבת הבן כדשנינן: אם כן תרי קראי למה לי. אע"ג דקרא קמא נמי שלא לצורך דכבר שמעינן מתורת משה סיבת הבן מ"מ בזה אינו מקפיד אי אשמועינן יהושע נמי סיבת הבן אבל תרי זימני לית ליה לאשמועינן. רשב"א: אימא דנפלה ליה משדה חרמים. תימה לרשב"א דלמה דוחק כל כך כיון דבעא למימר דאתא קרא להראות עשרם הוה ליה למימר דפנחס ויאיר ירשו מאמם או מאבי אמם: ונראה לר"י גירסת הספרים דגרסינן א"ל אביי אי סלקא דעתך דבעל לא ירית כו' ולא גרסינן הכא בין למ"ד בסיבת הבן בין למ"ד בסיבת הבעל אלא גבי אי אמרת בשלמא דרב יימר בסמוך גרסינן ליה ואמאי דאקשי רב פפא דלמא קראי בסיבת הבן מהדר אביי לשנויי הכי וקאמר אי אמרת בשלמא דבעל ירית וקרא אסיבת הבעל קפיד אתי שפיר הא דמשמע דאתי קרא למיעבד תקנתא אפילו לנחלת האם שלא תסוב מדכתיב ירושת שני מטות גבי איסור הסבה אע"פ שכבר הוסבה נחלת האם מ"מ קפיד קרא שלא תסוב יותר על ידי נישואי הבת ובסיבת הבעל איכא תקנתא דמנסבין לה גברא דאבוהי משבטא דאבוה ואימיה משבטא דאימה דהשתא לא מתעקר ע"י סיבת הבעל יותר ממה שהוסבה כבר ואע"פ כשימות בעל ויירשנו בנו מתעקרא נחלת האם משבטא דאימא לשבטא דאבא שהרי הבן אביו ואמו מתיחסים על שבט אביהן או שמא הבעל לא יירשנה כלל שתתאלמן או תתגרש ויירשנה הבן הא לא איכפת ליה לפי שאי אפשר לעשות תקנה לדבר זה אלא אי אמרת דבעל לא ירית וקראי במסיבת הבן כדקא פרכת כי קא מינסבא נמי לגברא דאבוהי משבטא דאבוה ואימיה משבטא דאימה מתעקרא נחלת האם על ידי הבן כדפרי' אלא ודאי בסיבת הבעל משתעי ולהכי קים ליה לתנא דקרא דוכל בת יורשת נחלה בסיבת הבעל כתיב מדכתיב ביה ירושת שני מטות משמע דלנחלת האם נמי עבדינן תקנתא שלא תסוב יותר והכי פירושא דברייתא הרי הוא אומר וכל בת יורשת נחלה ובסיבת הבעל הכתוב מדבר דמהניא תקנתא לנחלת האם וכי תימא בסיבת הבן משתעי וקרא לא אתא למעבד תקנתא אלא לנחלת האב תא שמע לא תסוב נחלה ומיתורא דקראי שמעינן דחד בסיבת הבן וחד בסיבת הבעל ואם כן ההוא דכתב ביה ירושת שני מטות דמשמע דבעי תקנתא לנחלת האם בסיבת הבעל כתב דאשכחינן ביה תקנתא: אמר ליה רב פפא לאביי דלמא שאני התם שכבר הוסבה. אע"ג דכתיב ביה ירושת שני מטות לא קפיד קרא אנחלת האם שכבר הוסבה ולעולם קאי בסיבת הבן אע"ג דליכא תקנתא לנחלת האם א"ל שכבר הוסבה לא אמרינן אין סברא לומר שלא הקפיד הכתוב אנחלת אם אע"פ שכבר הוסבה דכיון דכתיב ירושת שני מטות משמע דבנחלת האם עבדינן נמי תקנתא: אמר ליה רב יימר לרב אשי אי אמרת בשלמא שכבר הוסבה היינו דמתוקמי קראי בין בסיבת הבן בין בסיבת הבעל כו'. רב יימר לא הוה יודע דאביי כי הוה מוקי לקרא בסיבת הבעל מפרש לקרא דמנסבינן לה גברא דאבוהי משבטא דאבוה ואימיה משבטא דאימה ולהכי קשיא ליה אמאי ניחא ליה לאוקומי בסיבת הבעל טפי מבסיבת הבן ובין הכי ובין הכי כי מינסבא לשבטא דאבוה מתעקרא נחלת האם משבטא דאימא לשבטא דאבא כיון דלא אמר שכבר הוסבה ומשני דמנסבינן לה וכו' ועל פ"ה יש לתמוה שאין זה שיטת גמרא דרב פפא אקשי לאביי אברייתא ואביי לא מהדר מידי ועושה בעיא שלו בלשון קושיא ועוד דמסיק אביי שכבר הוסבה לא אמרינן ולפירושו הוה ליה למימר ודלמא דהא מספקא ליה ואין בספרים ודלמא ועוד דבכל הספרים גרסינן אמר ליה אביי דמשמע דאקושיא דאקשי ליה רב פפא מהדר לשנויי: