בבא בתראקסח.
טוען את הדף…
כֵּיוָן שֶׁהִגִּיד, שׁוּב אֵינוֹ חוֹזֵר וּמַגִּיד; צוּרְבָּא מֵרַבָּנַן לָאו אוֹרְחֵיהּ לְמֵידַק. הָהוּא תְּבָרָא דַּהֲוָה חֲתִים עֲלֵיהּ רַב יִרְמְיָה בַּר אַבָּא. אֲמַרָה לֵיהּ: לָאו אֲנָא הֲוַאי. אָמַר לַהּ: אִיבְרָא אַנְתְּ הֲוִת. אֲמַר אַבָּיֵי: אַף עַל גַּב דְּצוּרְבָּא מֵרַבָּנַן לָאו אוֹרְחֵיהּ לְמֵידַק, כֵּיוָן דְּדָק – דָּק. אָמַר אַבָּיֵי: הַאי צוּרְבָּא מֵרַבָּנַן דְּאָזֵיל לְקַדּוֹשֵׁי אִיתְּתָא – נִידְבַּר עַם הָאָרֶץ בַּהֲדֵיהּ, דִּלְמָא מְחַלְּפוּ לַהּ מִינֵּיהּ. וְהַבַּעַל נוֹתֵן שָׂכָר וְכוּ׳. מַאי טַעְמָא? דְּאָמַר קְרָא: ״וְכָתַב״ ״וְנָתַן״. וְהָאִידָּנָא דְּלָא עָבְדִינַן הָכִי, שַׁדְיוּהוּ רַבָּנַן אַאִשָּׁה כִּי הֵיכִי דְּלָא לְשַׁהֲיֵיהּ. כּוֹתְבִין שְׁטָר לַלֹּוֶה – אַף עַל פִּי שֶׁאֵין מַלְוֶה עִמּוֹ וְכוּ׳. פְּשִׁיטָא! לָא צְרִיכָא, בְּעִיסְקָא. כּוֹתְבִין שְׁטָר לַמּוֹכֵר אַף עַל פִּי שֶׁאֵין לוֹקֵחַ וְכוּ׳. פְּשִׁיטָא! לָא צְרִיכָא, בְּמוֹכֵר שָׂדֵהוּ מִפְּנֵי רָעָתָהּ. אֵין כּוֹתְבִין שְׁטָרֵי אֵירוּסִין וְכוּ׳. פְּשִׁיטָא! לָא צְרִיכָא, דַּאֲפִילּוּ צוּרְבָּא מֵרַבָּנַן דְּנִיחָא לֵיהּ לַחֲמוּהּ לְקָרוֹבֵיהּ. אֵין כּוֹתְבִין שְׁטַר אֲרִיסוּת וְקַבְּלָנוּת וְכוּ׳. פְּשִׁיטָא! לָא צְרִיכָא, בְּבוּרָה. אֵין כּוֹתְבִין שְׁטָרֵי בֵירוּרִין אֶלָּא מִדַּעַת שְׁנֵיהֶם וְכוּ׳. מַאי ״שְׁטָרֵי בֵירוּרִין״? הָכָא תַּרְגִּימוּ: שְׁטָרֵי טַעֲנָתָא. רַב יִרְמְיָה בַּר אַבָּא אָמַר: זֶה בּוֹרֵר לוֹ אֶחָד, וְזֶה בּוֹרֵר לוֹ אֶחָד. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: לִשְׁנֵיהֶם כּוֹתְבִין שְׁנַיִם – לְזֶה בְּעַצְמוֹ וּלְזֶה בְּעַצְמוֹ. לֵימָא בְּכוֹפִין עַל מִדַּת סְדוֹם קָא מִיפַּלְגִי – דְּמָר סָבַר: כּוֹפִין, וּמַר סָבַר: אֵין כּוֹפִין? לָא, דְּכוּלֵּי עָלְמָא כּוֹפִין; וְהָכָא הַיְינוּ טַעְמָא דְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל – דַּאֲמַר לֵיהּ: לָא נִיחָא לִי דְּתֶהְוֵי זְכוּתָךְ גַּבֵּי זְכוּתִי, דְּדָמֵית עֲלַאי כִּי אַרְיָא אָרְבָא. מַתְנִי׳ מִי שֶׁפָּרַע מִקְצָת חוֹבוֹ, וְהִשְׁלִישׁ אֶת שְׁטָרוֹ – וְאָמַר לוֹ: ״אִם לֹא נָתַתִּי לְךָ מִכָּאן וְעַד יוֹם פְּלוֹנִי, תֵּן לוֹ שְׁטָרוֹ״, הִגִּיעַ זְמַן וְלֹא נָתַן – רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: יִתֵּן, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לֹא יִתֵּן. גְּמָ׳ בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי? רַבִּי יוֹסֵי סָבַר: אַסְמַכְתָּא קָנְיָא, וְרַבִּי יְהוּדָה סָבַר: אַסְמַכְתָּא לָא קָנְיָא. אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ אָמַר רַב: הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי. כִּי אֲתוֹ לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי אַמֵּי, אֲמַר לְהוּ: וְכִי מֵאַחַר שֶׁרַבִּי יוֹחָנָן מְלַמְּדֵנוּ פַּעַם רִאשׁוֹנָה וּשְׁנִיָּה הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי, אֲנִי מָה אֶעֱשֶׂה? וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי. מַתְנִי׳ מִי שֶׁנִּמְחַק שְׁטַר חוֹבוֹ – מַעֲמִיד עָלָיו עֵדִים, וּבָא לִפְנֵי בֵּית דִּין, וְעוֹשִׂין לוֹ קִיּוּם: ״אִישׁ פְּלוֹנִי בֶּן פְּלוֹנִי נִמְחַק שְׁטָרוֹ בְּיוֹם פְּלוֹנִי,כיון דדק דק. וא"ת היכא דאמר מתחלה לאו איהי היא אמר שיכול להחזיר כ"ש כשאומר מתחלה זאת היא דנאמן אע"פ שאין דרכו להסתכל בהן תריץ ה"ק כיון דדק דק ואם רוצה לחזור אינו חוזר ומגיד: אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה גרסינן אין הלכה ולא גרסינן הלכה. והכי משמע בפרק ארבעה נדרים (נדרים דף כז.) ההוא דאזיל ואתפיס זכוותיה בב"ד אמר אי לא אתינא עד ל' יומי ליבטלו זכותיה ולא אתא אמר רב הונא בטילן זכותיה ופריך מרב נחמן דאמר אין הלכה כר' יוסי דאמר אסמכתא קניא ואמאי בטילן זכותיה וכן הגירסא כתובה ברוב ספרים תימה דאמרי' באיזהו נשך (ב"מ דף סו. ושם) אברייתא אמר רב נחמן אפי' בשעת מתן מעות לא קנה על ההיא דהלוהו על שדהו וא"ל אם לא נתן לך כו' איתיביה רבא כו' [אומר אני] אסמכתא קניא ומניומי אומר אסמכתא לא קניא ופירש רש"י ומניומי החזירני מדברי אבל הייתי רגיל לומר קניא כדמשמע מתני' דפריכא ליה מינה ומאי קאמר מניומי החזירני אדרבה רבה בר אביה רבו החזירו ועוד הקשה רבינו תם דרב הונא אדרב הונא דהתם קאמר אסמכתא קניא דבשעת מתן מעות קנה הכל והיכי פריך. בריש נדרים (דף כז:) מהא דאמר רב נחמן אסמכתא לא קניא והא סבירא ליה קניא ומתרץ ר"ת אפילו לא קניא אסמכתא בעלמא התם באיזהו נשך (שם) קניא טפי משום דעשה לו טובה שהלוה לו וגומר בדעתו להקנותו יותר ועוד דתפיס מלוה ואין אני מבין בזה דבהא דרב נחמן עשה לו כמו כן טובה ומיהו מה שנתן הטעם דתפיס אתי שפיר דבהא דרב נחמן לא תפיס אלא שליש אלא בדרב הונא דבבא מציעא דתפיס המלוה הקרקע במשכון ומהאי טעמא נמי אתי שפיר לרב נחמן דאמר אף לאחר מתן מעות קנה הכל וגם שהוצרך מניומי להחזירו אע"פ שהיה יודע מילתיה דרבה בר אבוה ועוד י"ל לרב הונא שכל אסמכתא שאין דעת כל אחד ואחד שתהיה האסמכתא ואין אומרים כלל אלא להסמיך חברו על דבריו אבל התם אין זה להסמיכו על דבריו אלא לגמרי הלוהו על מנת שתשקע בידו אם לא יפרעהו עד שלש שנים ומהאי טעמא נמי אתי שפיר לרב נחמן: מעמיד עליו עדים. נראה שמועיל לענין זה שעושין אותו מלוה בשטר בעדות דבשביל החתומים הבאים אחרי כן לא היה אלא מלוה ע"פ וקיום השטר עושין ב"ד ולא כפי' רשב"ם שהעדים עושין אותו: ובא לפני ב"ד. ודוקא נקט ב"ד דאלימי לאפקועי ממונא ולקמן נמי מיירי שמביא עדים על ההיא דמי שפרע קצת חובו בגמרא מקרעין את השטר כו':