בבא בתרא קמז.

פרק ט׳ · מי שמת

Bava Batra 147a · Chapter 9: Mi SheMet

דּוֹמֶה שֶׁיֵּשׁ לִי בֵּן, עַכְשָׁיו שֶׁאֵין לִי בֵּן – נְכָסַי לִפְלוֹנִי; הָיָה חוֹלֶה וּמוּטָל בַּמִּטָּה, וְאָמְרוּ לוֹ: נְכָסָיו לְמִי? אָמַר לָהֶן: דּוֹמֶה שֶׁאִשְׁתִּי מְעוּבֶּרֶת, עַכְשָׁיו שֶׁאֵין אִשְׁתִּי מְעוּבֶּרֶת – נְכָסַי לִפְלוֹנִי; וְנוֹדַע שֶׁיֵּשׁ לוֹ בֵּן אוֹ שֶׁהָיְתָה אִשְׁתּוֹ מְעוּבֶּרֶת – אֵין מַתְּנָתוֹ מַתָּנָה. לֵימָא רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן מְנַסְיָא הִיא, וְלָא רַבָּנַן? אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבָּנַן, ״דּוֹמֶה״ שָׁאנֵי. וּדְקָאָרֵי לַהּ – מַאי קָאָרֵי לַהּ? מַהוּ דְּתֵימָא: צַעְרֵיהּ הוּא דְּקָא מַדְכַּר, קָא מַשְׁמַע לַן. אָמַר רַבִּי זֵירָא אָמַר רַב: מִנַּיִן לְמַתְּנַת שְׁכִיב מְרַע שֶׁהִיא מִן הַתּוֹרָה? שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהַעֲבַרְתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לְבִתּוֹ״ – יֵשׁ לְךָ הַעֲבָרָה אַחֶרֶת שֶׁהִיא כָּזוֹ. וְאֵי זוֹ? זוֹ מַתְּנַת שְׁכִיב מְרַע. רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ, מֵהָכָא: ״וּנְתַתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לְאֶחָיו״ – יֵשׁ לְךָ נְתִינָה אַחֶרֶת שֶׁהִיא כָּזוֹ. וְאֵי זוֹ? זוֹ מַתְּנַת שְׁכִיב מְרַע. וְרַב נַחְמָן – מַאי טַעְמָא לָא אָמַר מִ״וְהַעֲבַרְתֶּם״? הַהוּא מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְרַבִּי – דְּתַנְיָא, רַבִּי אוֹמֵר: בְּכוּלָּן נֶאֶמְרָה בָּהֶן ״נְתִינָה״, וְכָאן נֶאֶמְרָה ״הַעֲבָרָה״; אֵין לְךָ שֶׁמַּעֲבִיר נַחֲלָה מִשֵּׁבֶט לְשֵׁבֶט, אֶלָּא בַּת – הוֹאִיל וּבְנָהּ וּבַעְלָהּ יוֹרְשִׁין אוֹתָהּ. וְרַבִּי זֵירָא – מַאי טַעְמָא לָא אָמַר מִ״וּנְתַתֶּם״? אוֹרְחֵיהּ דִּקְרָא הוּא. רַב מְנַשְּׁיָא בַּר יִרְמְיָה אָמַר, מֵהָכָא: ״בַּיָּמִים הָהֵם חָלָה חִזְקִיָּהוּ לָמוּת, וַיָּבֹא אֵלָיו יְשַׁעְיָהוּ בֶן אָמוֹץ הַנָּבִיא, וַיֹּאמֶר אֵלָיו: כֹּה אָמַר ה׳, צַו לְבֵיתֶךָ, כִּי מֵת אַתָּה וְלֹא תִחְיֶה״ – בְּצַוָּאָה בְּעָלְמָא. רָמֵי בַּר יְחֶזְקֵאל אָמַר, מֵהָכָא: ״וַאֲחִיתוֹפֶל רָאָה כִּי לֹא נֶעֶשְׂתָה עֲצָתוֹ וַיַּחֲבֹשׁ אֶת הַחֲמוֹר וַיֵּלֶךְ אֶל בֵּיתוֹ אֶל עִירוֹ וַיְצַו אֶל בֵּיתוֹ וַיֵּחָנַק״, בְּצַוָּאָה בְּעָלְמָא. תָּנוּ רַבָּנַן: שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים צִוָּה אֲחִיתוֹפֶל אֶת בָּנָיו – אַל תִּהְיוּ בְּמַחְלוֹקֶת, וְאַל תִּמְרְדוּ בְּמַלְכוּת בֵּית דָּוִד, וְיוֹם טוֹב שֶׁל עֲצֶרֶת בָּרוּר – זִרְעוּ חִטִּים. מָר זוּטְרָא אָמַר: ״בָּלוּל״ אִיתְּמַר. אָמְרִי נְהַרְדָּעֵי מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי יַעֲקֹב: לֹא ״בָּרוּר״ – בָּרוּר מַמָּשׁ, וְלֹא ״בָּלוּל״ – בָּלוּל מַמָּשׁ, אֶלָּא אֲפִילּוּ בָּלוּל וְרוּחַ צְפוֹנִית מְנַשַּׁבְתּוֹ – זֶה הוּא בָּרוּר. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי אַבָּא לְרַב אָשֵׁי: אֲנַן – אַדְּרַב יִצְחָק בַּר אַבְדִּימִי מַתְנֵינַן לַהּ, דְּאָמַר רַב יִצְחָק בַּר אַבְדִּימִי: מוֹצָאֵי יוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן שֶׁל חַג, הַכֹּל צוֹפִין לַעֲשַׁן הַמַּעֲרָכָה; נָטָה כְּלַפֵּי צָפוֹן – עֲנִיִּים שְׂמֵחִים וּבַעְלֵי בָתִּים עֲצֵבִין, מִפְּנֵי שֶׁגִּשְׁמֵי שָׁנָה מְרוּבִּין, וּפֵירוֹת מַרְקִיבִין. נָטָה כְּלַפֵּי דָרוֹם – עֲנִיִּים עֲצֵבִים וּבַעְלֵי בָתִּים שְׂמֵחִין, מִפְּנֵי שֶׁגִּשְׁמֵי שָׁנָה מוּעָטִין, וּפֵירוֹת מִשְׁתַּמְּרִין. נָטָה כְּלַפֵּי מִזְרָח – הַכֹּל שְׂמֵחִין. כְּלַפֵּי מַעֲרָב – הַכֹּל עֲצֵבִין. וּרְמִינְהִי: מִזְרָחִית – לְעוֹלָם יָפָה. מַעֲרָבִית – לְעוֹלָם קָשָׁה. רוּחַ צְפוֹנִית – יָפָה לְחִטִּים בְּשָׁעָה שֶׁהֵבִיאוּ שְׁלִישׁ, וְקָשָׁה לְזֵיתִים בְּשָׁעָה שֶׁיָּנֵיצוּ. וְרוּחַ דְּרוֹמִית – קָשָׁה לְחִטִּין בְּשָׁעָה שֶׁהֵבִיאוּ שְׁלִישׁ, וְיָפָה לְזֵיתִים בְּשָׁעָה שֶׁיָּנֵיצוּ. וְאָמַר רַב יוֹסֵף, וְאִיתֵּימָא מָר זוּטְרָא, וְאִיתֵּימָא רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: וְסִימָנָךְ – שֻׁלְחָן בַּצָּפוֹן, וּמְנוֹרָה בַּדָּרוֹם. הַאי מְרַבֵּי דִידֵיהּ וְהַאי מְרַבֵּי דִידֵיהּ! לָא קַשְׁיָא; הָא לַן, וְהָא לְהוּ. תַּנְיָא, אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר: יוֹם טוֹב שֶׁל עֲצֶרֶת בָּרוּר – סִימָן יָפֶה לְכׇל הַשָּׁנָה כּוּלָּהּ. אָמַר רַב זְבִיד: הַאי יוֹמָא קַמָּא דְּרֵישׁ שַׁתָּא, אִי חַמִּים – כּוּלַּהּ שַׁתָּא חַמִּימָא, אִי קָרִיר – כּוּלַּהּ שַׁתָּא קָרִירָא. לְמַאי נָפְקָא מִינַּהּ?

מנין למתנת שכיב מרע שהיא מן התורה כו'. לאו מן התורה דוקא קאמר דהא רב נחמן גופיה אית ליה לקמן דאינה כשל תורה ועשאוה כשל תורה אלא אסמכתא בעלמא הוא דקאמר והא דקאמר מאי טעמא לא אמר מוהעברתם הכי פי' מאי טעמא לא מפיק אסמכתא דידיה מן והעברתם וכי האי גוונא איכא בפרק קמא דמועד קטן (דף ה.) גבי ציון שהוא מדרבנן ופריך התם והא (מהכא נפקא) והא מיבעי ליה לכדתניא כו' ועל כרחך ציון מדרבנן היא כדאמר בפ' דם הנדה (נדה נז.): הכל צופין לעשן המערכה כו'. בפרק קמא דיומא (דף כא:) פריך לה מדתנן לא נצחה הרוח עשן המערכה ומשני לה שפיר: לא קשיא הא לן והא להו. פי' רבינו שמואל דרוח מזרחית מונעת את המטר וקשה דאמר לעיל בפרק לא יחפור (בבא בתרא דף כה:) ורחב מים במוצק זו רוח מזרחית משמע שמביאה מים על כן נראה לפרש דמביאה מים אלא שבא"י יפה ובבבל קשה שהארץ מלוחלחת מליאה מים ומה שפי' כלפי מערב הכל עצבין לפי שמזרחית מונעת מטר לא היה לו לפרש כן אלא לפי שמביא מים יותר מדאי: