בבא בתראפט:
טוען את הדף…
אָמַר רַב פָּפָּא: דִּיגָרוֹמֵי. אָמַר רַבִּי מָנִי בַּר פַּטִּישׁ: כְּדֶרֶךְ שֶׁאָמְרוּ לְעִנְיַן אִיסּוּרָן, כָּךְ אָמְרוּ לְעִנְיַן טוּמְאָתָן. מַאי קָא מַשְׁמַע לַן? תְּנֵינָא: חוּט מֹאזְנַיִם שֶׁל חֶנְוָנִי וְשֶׁל בַּעֲלֵי בָתִּים – טֶפַח! קָנֶה וּמִתְנָא שֶׁלָּהּ אִיצְטְרִיכָא לֵיהּ, דְּלָא תְּנַן. תָּנוּ רַבָּנַן: אֵין עוֹשִׂין מִשְׁקָלוֹת – לֹא שֶׁל בַּעַץ, וְלֹא שֶׁל אֲבָר, וְלֹא שֶׁל גִּיסְטְרוֹן, וְלֹא שֶׁל שְׁאָר מִינֵי מַתָּכוֹת. אֲבָל עוֹשֶׂה הוּא שֶׁל צוּנְמָא וְשֶׁל זְכוּכִית. תָּנוּ רַבָּנַן: אֵין עוֹשִׂין הַמֶּחָק שֶׁל דְּלַעַת – מִפְּנֵי שֶׁהוּא קַל, וְלֹא שֶׁל מַתֶּכֶת – מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַכְבִּיד. אֲבָל עוֹשֵׂהוּ שֶׁל זַיִת וְשֶׁל אֱגוֹז, שֶׁל שִׁקְמָה וְשֶׁל אֶשְׁבְּרוֹעַ. תָּנוּ רַבָּנַן: אֵין עוֹשִׂין אֶת הַמֶּחָק צִדּוֹ אֶחָד עָב וְצִדּוֹ אֶחָד קָצָר. לֹא יִמְחוֹק בְּבַת אַחַת, שֶׁהַמּוֹחֵק בְּבַת אַחַת – רַע לַמּוֹכֵר וְיָפֶה לַלּוֹקֵחַ; וְלֹא יִמְחוֹק מְעַט מְעַט – שֶׁרַע לַלּוֹקֵחַ וְיָפֶה לַמּוֹכֵר. עַל כּוּלָּן אָמַר רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי: אוֹי לִי אִם אוֹמַר, אוֹי לִי אִם לֹא אוֹמַר; אִם אוֹמַר – שֶׁמָּא יִלְמְדוּ הָרַמָּאִין, וְאִם לֹא אוֹמַר – שֶׁמָּא יֹאמְרוּ הָרַמָּאִין: אֵין תַּלְמִידֵי חֲכָמִים בְּקִיאִין בְּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ. אִיבַּעְיָא לְהוּ: אַמְרַהּ, אוֹ לָא אַמְרַהּ? אֲמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק: אַמְרַהּ – וּמֵהַאי קְרָא אַמְרַהּ: ״כִּי יְשָׁרִים דַּרְכֵי ה׳, וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם, וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם״. תָּנוּ רַבָּנַן: ״לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט; בַּמִּדָּה, בַּמִּשְׁקָל וּבַמְּשׂוּרָה״; ״בַּמִּדָּה״ – זוֹ מְדִידַת קַרְקַע, שֶׁלֹּא יִמְדּוֹד לְאֶחָד בִּימוֹת הַחַמָּה וּלְאֶחָד בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים. ״בַּמִּשְׁקָל״ – שֶׁלֹּא יַטְמִין מִשְׁקְלוֹתָיו בְּמֶלַח. ״בַּמְּשׂוּרָה״ – שֶׁלֹּא יַרְתִּיחַ. וְקַל וָחוֹמֶר – וּמָה מְשׂוּרָה, שֶׁהִיא אֶחָד מִשְּׁלֹשִׁים וְשִׁשָּׁה בַּלּוֹג – הִקְפִּידָה עָלָיו תּוֹרָה; קַל וָחוֹמֶר לְהִין, וַחֲצִי הִין, וּשְׁלִישִׁית הַהִין, וּרְבִיעִית הַהִין; וְלוֹג, וַחֲצִי לוֹג, וּרְבִיעִית, וַחֲצִי תּוֹמֶן, וְעוּכְלָא. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: אָסוּר לָאָדָם שֶׁיַּשְׁהֶה מִדָּה חֲסֵרָה אוֹ יְתֵרָה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ, וַאֲפִילּוּ הִיא עָבִיט שֶׁל מֵימֵי רַגְלַיִם. אָמַר רַב פָּפָּא: לָא אֲמַרַן אֶלָּא בְּאַתְרָא דְּלָא חֲתִימִי, אֲבָל בְּאַתְרָא דַּחֲתִימִי – אִי לָא חָזֵי חֲתִימָה לָא שָׁקֵיל. וּבְאַתְרָא דְּלָא חֲתִימִי נָמֵי לָא אֲמַרַן – אֶלָּא דְּלָא מְהַנְדְּסִי, אֲבָל מְהַנְדְּסִי – לֵית לַן בַּהּ. וְלָא הִיא; זִימְנִין דְּמִיקְּרֵי בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, וּמִיקְּרֵי וְשָׁקֵיל. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: לֹא יַשְׁהֶה אָדָם מִדָּה חֲסֵרָה אוֹ יְתֵרָה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ, וַאֲפִילּוּ הִיא עָבִיט שֶׁל מֵימֵי רַגְלַיִם. אֲבָל עוֹשֶׂה הוּא סְאָה, תַּרְקַב, וַחֲצִי תַּרְקַב, וְקַב, וַחֲצִי קַב, וְרוֹבַע, וְתוֹמֶן, וַחֲצִי תּוֹמֶן,כדרך שאמרו לענין איסור כך אמרו לענין טומאה. מפרש ר"י בר מרדכי דלענין ידות קתני לה נטמא החוט נטמאו המאזנים אבל כף המשקלות וקנה שיש להן בית קיבול הרי אלו טמאים אפילו הן בפני עצמן ופריך מאי קמ"ל ומשני קנה ומיתנא דידיה איצטריכו ליה דלא תנן אע"פ שהחוט עשוי כתיקון אינו חשוב יד אא"כ קנה ומיתנא עשויין כתיקונן: ולא בשל בעץ. אומר ר"ת דוקא משקולת ששוקלים בשר ושומן שהלחלוחית מדבק בהן ומתייבש ולא מטעם שחיקה כדפ"ה אבל משקלות ששוקלין בהן כסף וזהב מותר לעשותן של מתכת אלא שצריך לחפותו עור מדאמר בהמוציא יין (שבת דף עט.) שלש עורות הן מצה חיפה ודיפתרא ומפרש כדי לצור בה משקולת קטנה ואי בשל צונמא וזכוכית אמאי צריך עור אלא בשל מתכת מיירי וטעמא דהני לפי שהן חלוקין ואין מדבק בהן ויכול להדיחן או לקנחן ועוד דאמרינן בהזהב (ב"מ דף נב. ושם) תנן התם סלע שנפסלה התקינו שיהא שוקל בה אלמא עושין משקל מסלע של מתכת ודוקא משקולת קטנה ששוקלין בה כסף וזהב צריך לחפות עור שבשחיקה מועטת יבא לידי הפסד גדול אבל שאר משקלות גדולות ששוקלין בהן נחושת וברזל ועופרת שאין בא לידי הפסד גדול אא"כ ישחקו יותר מדאי אין צריך לחופן וכן משמע בפ' ד' מיתות (סנהדרין דף סח.) שלא היו מכסין אלא משקולת קטנה דאמר הכדור והאימום והקמיע ומשקולת קטנה מהו [וע"ע תוספות ב"מ נב: ד"ה שיהא]: שלא יטמין משקלותיו במלח. פ"ה מפני שהוא מכביד ואין נראה לר"ת דמשמע דבמוכר איירי דומיא דבמשורה שלא ירתיח ומפרש רבינו תם לפי שהמלח מיקל המשקלות ושואב כדאמרינן בירושלמי דמלח שואב את המשקלות: ובמשורה שלא ירתיח. וא"ת פשיטא דגזל גמור הוא תיפוק ליה משום לא תגזול וי"ל דאתא קרא להתחייב משעת הרתחה ואע"פ שעדיין לא מדד וכי האי גוונא אמרינן בריש איזהו נשך (ב"מ דף סא:) דלאו דכתיב במשקלות ל"ל לטומן משקלותיו במלח האי גזילה מעלייתא היא לעבור עליו משעת עשייה: