בבא בתראכח:
טוען את הדף…
וְאִידַּךְ, כִּי לָא נְגַח – מַאי לְשַׁלֵּם? הָכָא, כֵּיוָן דְּאַכְלַהּ תְּלָת שְׁנֵי – קָיְימָא לַהּ בִּרְשׁוּתֵיהּ. אֶלָּא מֵעַתָּה, חֲזָקָה שֶׁאֵין עִמָּהּ טַעֲנָה תֶּיהְוֵי חֲזָקָה! אַלְּמָה תְּנַן: כׇּל חֲזָקָה שֶׁאֵין עִמָּהּ טַעֲנָה, אֵינָהּ חֲזָקָה? טַעְמָא מַאי – דְּאָמְרִינַן: דִּלְמָא כִּדְקָאָמַר, הַשְׁתָּא אִיהוּ לָא טָעֵין, אֲנַן לִיטְעוֹן לֵיהּ?! מַתְקֵיף לַהּ רַב עַוִּירָא: אֶלָּא מֵעַתָּה, מֶחָאָה שֶׁלֹּא בְּפָנָיו לָא תֶּיהְוֵי מֶחָאָה – דּוּמְיָא דְּשׁוֹר מוּעָד; מָה שׁוֹר הַמּוּעָד בְּפָנָיו בָּעֵינַן, אַף הָכָא נָמֵי בְּפָנָיו בָּעֵינַן! הָתָם – ״וְהוּעַד בִּבְעָלָיו״ כְּתִיב; הָכָא – חַבְרָךְ חַבְרָא אִית לֵיהּ, וְחַבְרָא דְּחַבְרָךְ – חַבְרָא אִית לֵיהּ. וּלְרַבִּי מֵאִיר, דְּאָמַר: רִיחֵק נְגִיחוֹתָיו חַיָּיב, קֵירַב נְגִיחוֹתָיו לֹא כׇּל שֶׁכֵּן; אַכְלַהּ תְּלָתָא פֵּירֵי בְּחַד יוֹמָא – כְּגוֹן תְּאֵנָה, לֶיהֱוֵי חֲזָקָה! דּוּמְיָא דְּשׁוֹר הַמּוּעָד, מָה שׁוֹר הַמּוּעָד בְּעִידָּנָא דְּאִית לֵיהּ הָא נְגִיחָה לֵיתָא לְהָא נְגִיחָה, הָכָא נָמֵי בְּעִידָּנָא דְּאִיתָא לְהַאי פֵּירָא לֵיתָא לְהַאי פֵּירָא. אַכְלַהּ תְּלָתָא פֵּרֵי בִּתְלָתָא יוֹמֵי – כְּגוֹן צָלָף, לֶיהֱוֵי חֲזָקָה! הָתָם פֵּירָא מִיהָא אִיתֵיהּ, וּמִגְמָר הוּא דְּקָא גָמַר וְאָזֵיל. אַכְלַהּ תְּלָתָא פֵּירֵי בִּתְלָתִין יוֹמֵי – כְּגוֹן אַסְפַּסְתָּא, לֶיהֱוֵי חֲזָקָה! הֵיכִי דָּמֵי – דְּקָדַיח וְאָכְלָה דְּקָדַיח וְאָכְלָה; הָתָם מִשְׁמָט הוּא דְּקָא שָׁמֵיט וְאָכֵיל. אַכְלַהּ תְּלָתָא פֵּירֵי בִּתְלָתָא יַרְחֵי – כְּגוֹן אַסְפַּסְתָּא, לֶיהֱוֵי חֲזָקָה! מַאן הוֹלְכֵי אוּשָׁא – רַבִּי יִשְׁמָעֵאל; לְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל הָכִי נָמֵי – דִּתְנַן, רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – בִּשְׂדֵה הַלָּבָן, אֲבָל בִּשְׂדֵה אִילָן – כָּנַס אֶת תְּבוּאָתוֹ, וּמָסַק אֶת זֵיתָיו, וְכָנַס אֶת קַיְיצוֹ – הֲרֵי אֵלּוּ שָׁלֹשׁ שָׁנִים. לְרַבָּנַן, מַאי? אָמַר רַב יוֹסֵף, קְרָא כְּתִיב: ״שָׂדוֹת בַּכֶּסֶף יִקְנוּ וְכָתוֹב בַּסֵּפֶר וְחָתוֹם״ – שֶׁהֲרֵי נָבִיא עוֹמֵד בְּעֶשֶׂר, וּמַזְהִיר עַל אַחַת עֶשְׂרֵה. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: דִּלְמָא הָתָם עֵצָה טוֹבָה קָא מַשְׁמַע לַן!ואידך - כלומר ונגיחה רביעית דבעינן היינו משום דאי לא נגח לאחר שהוחזק מה ישלם: שאין עמה טענה - מפרש במתני' לקמן (בבא בתרא דף מא.) אמר לו מה אתה עושה בתוך שלי אמר לו שלא אמר לי אדם דבר מעולם ולא אמר לו אתה מכרת לי: תיהוי חזקה - דהא אמרת שלש שנים מפקי ליה מרשות מוכר: ומשני טעמא מאי - אמרינן שלש שנים מפקי לה מחזקת מרה קמא דאמרינן דלמא כדאמר איהו זה אומר לקחתיה ממך וזה אומר גזלתיה ממני ואין אנו יודעין האמת עם מי אתיא חזקת שלש שנים ומוקי לה ברשותיה ואמרינן דלמא קושטא הוא כדקאמר אבל בלא טענה מהיכן קנאה בשביל אכילת שלש שנים: מחאה שלא בפניו לא תיהוי מחאה - אם מיחה המערער בתוך שלש שנים לפני עדים שלא בפני המחזיק ואמר דעו שפלוני מחזיק בקרקע שלי בגזילה לא תיהוי מחאה: דומיא דשור המועד - שמעידין ששורו נגחן ובשלש פעמים שהעידו שלא בפניו אינו נעשה מועד אף התראת עדות של מחאה לא תיהוי עדות שלא בפניו דמחאה דומיא דהעדאה היא שהיא התראה לשמור שורו ואף המחאה התראה היא להזהר בראיית זכותו ושטר מכירתו: התם והועד בבעליו אמר רחמנא כו' - כלומר לא דמי נהי דגמרינן שלש שנים משלש נגיחות כי היכי דמפקי הני מחזקה הני נמי מפקי מחזקה אבל מחאה מהעדאה לית לן למיגמר דהתם כיון דהעדאה לחייבו ממון על נגיחותיו היא באה ולהעמיד שורו בחזקת מועד בעינן בפני בעלים שידעו לטעון ולהכחיש העדים ולהביא אחרים להזימן אבל טעמא דמחאה להתרות בו להיות זהיר בזכיותיו היא באה שזה טוען שבגזילה היא בידו הכא אפילו שלא בפניו נמי איתה: דחברך חברא אית ליה כו' - ויאמרו זה לזה והדבר בא לאזניו ואינו יכול לומר אילו שמעתי הייתי זהיר בראיית זכותי: ולר' מאיר דאמר כו' - כלומר לר"י דאמר בב"ק איזהו מועד כל שהעידו בו שלשה ימים איכא למימר הכא ג' שנים דומיא דג' ימים אלא לר"מ דאמר התם דאפי' נגח ג' פעמים ביום אחד הוי מועד מק"ו הכא נמי אכלה תלת פרי בחד יומא כגון תאנה שאינה מתבשלת יחד ויש שאינה מתבשלת שחרית ולערב היא ראויה הכי נמי דהויא חזקה ומשני דומיא דשור המועד כו': צלף - פרי שלא ניכר בו היום ונגמר לסוף ג' ימים: אספסתא - מין זרע הוא לעשב בהמות ולסוף ל' יום הוא נגמר ועוקרין אותו וזורעין אחר במקומו ובתוך שלשים יום גוזזין אותו שלש פעמים: דקדיח - גדל קצת: משמט הוא דקא שמיט ואכיל - ואין זו אכילת כל הפרי: בתלתא ירחי - שעקרה בסוף כל חדש וזרע אחרת: מאן הולכי אושא - דאמר רבי יוחנן לעיל להא מילתא משמייהו: רבי ישמעאל - לא פירש לי מהיכן אלא הכי גמירי שהוא היה באותו הזמן: לרבנן מאי - רבנן דלית להו הא דרבי ישמעאל מנא להו חזקה דשלש שנים: ה"ג שהרי נביא עומד בעשר ומזהיר על אחת עשרה - ירמיה בשנה העשירית לצדקיהו והיה כלוא בחצר המטרה כדכתי' בס' ירמיה ושם נאמר לו הנה חנמאל בן שלום וגו' וכתיב בההיא עניינא שדות בכסף יקנו וכתוב בספר וגו' היה מזהיר לוקחי שדות לכתוב שטרות ולהעמיד עדים בחתימתם כי יגלו מן העיר בשנת אחת עשרה כשנלכדה העיר ולא יחזיקו במקח שלש שנים אלא עשירית ואחת עשרה אלמא בהני תרתי שנין לא הוי חזקה מכאן לחזקה שאינה פחותה משלש שנים: עצה טובה קמ"ל - כלומר לעולם חזקה הויא בשנה אחת ועצה טובה קא משמע לן שיהא שטרו בידו מוכן לראיה ולא יזקק לעדים כשיעוררו עליו:אלא מעתה חזקה שאין עמה טענה כו'. תימה מאי ס"ד דמקשה דהיכי מצי לאוקמי בידיה כיון דלא טעין מידי וי"ל דהכי פריך כיון דילפת משור המועד מה התם בשלש נגיחות הוי בחזקת נגחן הכא נמי כיון דאכלה שלש שנים ולא מיחה הויא בחזקת שלא ימחה עוד ובלא טענה נמי תהא שלו דאית לן למימר שמחל לו אי נמי הא דקא פריך למימרא דחזקה שלא בטענה תהא חזקה היינו כגון דאמר ליה מפלניא זבנתה דזבנה מינך אע"ג דלא אמר קמי דידי זבנה ולא דר בה אפי' חד יומא ולא ידע אי זבנה מיניה אי לא אלא דהכי א"ל תימה לרשב"א הא דמיבעיא לן בפ' כיצד הרגל (ב"ק כד. ושם) אי לאיעודי תורא אי לאיעודי גברא תפשוט מהכא דלאיעודי תורא הוא דקאמרי הולכי אושא מה שור המועד כיון שנגח ג' נגיחות נפקא ליה כו' ואי לאיעודי גברא לא מייעד עד נגיחה רביעית דאז הוא מועד לעבור בהתראות דכשנגח נגיחה שלישית והתרו בו עדיין לא עבר על שלש התראות עד שיגח פעם רביעית וי"ל דסוגיא דהכא כמאן דאמר לאיעודי תורא והולכי אושא לא אמרו אלא דגמרינן משור המועד ולא יותר וילפינן משלש התראות דגברא ולא משלש נגיחות דתורא ועוד דלמאן דאמר לאיעודי גברא אין צריך שיהו מוחזקות לעבור בהתראות דאם כן עד נגיחה חמישית לא יחייב אלא צריך שיודיעוהו בכל פעם כשיגח כדי שישמור שורו ומכל מקום חיובא דשור תליא במה שהוחזק ליגח: אלא מעתה מחאה שלא בפניו לא תהא מחאה. פירש ר"י כי היכי דילפת משור המועד דהוי חזקה בשלשה זימני הכי נמי נילף מה שור צריך העדאה בפניו ולא אמר קלא אית ליה ותועיל הכי נמי מחאה שלא בפניו אית לן למימר דלית ליה קלא ולא תהא חזקה אף על פי ששמע החזקה כיון דאין קול למחאה מה היה מועיל אם מוחה כיון שלא תגיע למחזיק מחאתו ואע"ג שמחאה באה לבטל החזקה וההעדאה באה לקיים מ"מ פריך שפיר והא דנקט מחאה ולא נקט חזקה משום דחזקה נשמעת טפי מהעדאה אבל מחאה אינה נשמעת יותר ובלא שור המועד הוי מצי למיפרך דלא תהא מחאה כדפריך אליבא דרבנן אלא כיון דיליף משור המועד ניחא ליה למפרך מיניה ומשני חברך חברא אית ליה ויש קול בין למחאה בין להעדאה אבל בהעדאה גרידא גזירת הכתוב הוא דאין נעשה מועד אלא אם כן מעידים בפניו אפילו יתברר לו באלף עדים שהעידו על שורו בבית דין: כגון צלף. בתר דשני ליה מתאנה פריך מצלף דתאנה גדולה היא בשעה שנוטלין חבירתה מן האילן אלא שלא נתבשלה עדיין אבל צלף קטן הפרי הרבה כשנוטלין האחת כדאמר בשבת (דף ל.) עתידין אילנות שיטענו פירות בכל יום לגלג עליו אותו תלמיד אין כל חדש תחת השמש אחוי ליה צלף ור"ח גריס ברישא תלתא פירי בחד יומא כגון צלף שיש לו שלשה פירות ביחד ובתר הכי גריס כגון תאנה וההיא דשבת משמע כספרים שלנו: ודלמא עצה טובה קא משמע לן. ה"נ מצי למיפרך ודלמא בתוך עשר הוה קאי ומזהיר על תחלת אחת עשרה דליכא אפילו שנה ולעולם בשנה אחת הויא חזקה ור"ח פירש דרב יוסף יליף הכי וגריס שהרי נביא עומד בתשע ומזהיר על י"א שתלכד העיר ויאבדו השטרות ויסמכו על חזקת שלש שנים ומביא ראיה מסדר עולם דבשנה תשיעית בחדש עשירי היה ומיהו בכל הספרים שלנו כתוב שהרי נביא עומד בעשירי וכן בסדר עולם שלנו תניא בשנה העשירית ועוד דלגירסתו נמי קשיא מנא ליה שלש שנים מיום ליום דלפי גירסת סדר עולם ליכא אלא שמנה עשר חודש שהרי בשנת אחת עשרה לחדש הרביעי בתשעה לחודש הובקעה העיר: