בבא בתראקיג:
טוען את הדף…
לְמַאי הִלְכְתָא? אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: לְקַדֵּם. תָּנֵי רַב שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק קַמֵּיהּ דְּרַב הוּנָא: ״וְיָרַשׁ״ – מַקִּישׁ יְרוּשָּׁה שְׁנִיָּה לִירוּשָּׁה רִאשׁוֹנָה; מָה יְרוּשָּׁה רִאשׁוֹנָה – בֵּן קוֹדֵם לַבַּת, אַף יְרוּשָּׁה שְׁנִיָּה – בֵּן קוֹדֵם לַבַּת. תָּנֵי רַבָּה בַּר חֲנִינָא קַמֵּיהּ דְּרַב נַחְמָן: ״וְהָיָה בְּיוֹם הַנְחִילוֹ אֶת בָּנָיו״ – בַּיוֹם אַתָּה מַפִּיל נַחֲלוֹת, וְאִי אַתָּה מַפִּיל נַחֲלוֹת בַּלַּיְלָה. אָמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: אֶלָּא מֵעַתָּה, דְּשָׁכֵיב בִּימָמָא הוּא דְּיָרְתִי לֵיהּ בְּנֵיהּ, מַאן דְּשָׁכֵיב בְּלֵילְיָא לָא יָרְתִי לֵיהּ בְּנֵיהּ?! דִּלְמָא דִּין נַחֲלוֹת קָא אָמְרַתְּ? דְּתַנְיָא: ״וְהָיְתָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְחֻקַּת מִשְׁפָּט״ – אוֹרְעָה כָּל הַפָּרָשָׁה כּוּלָּהּ לִהְיוֹת דִּין. וְכִדְרַב יְהוּדָה, דְּאָמַר רַב יְהוּדָה: שְׁלֹשָׁה שֶׁנִּכְנְסוּ לְבַקֵּר אֶת הַחוֹלֶה, רָצוּ – כּוֹתְבִין, רָצוּ – עוֹשִׂין דִּין. שְׁנַיִם – כּוֹתְבִין וְאֵין עוֹשִׂין דִּין. וְאָמַר רַב חִסְדָּא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בַּיּוֹם;וירש אותה מקיש כו'. אע"ג דאיצטריך לכדאמר לעיל הכא לא דריש אלא מוי"ו כדפירש בקונטרס: מקיש ירושה שניה לראשונה. פי' בקונטרס ראשונה בן ובת דהך ירושה כתב בירושה ברישא ומה בההיא בן קודם לבת אף בשניה דהיינו אחין קודמין לאחות לירש בנכסי האח ואין נראה לר"י דמשמעו הכי דא"כ מירושה שניה לא שמעינן דבני אחות קודמין לבנות אחות אלא נראה לר"י דירושה שניה היינו בן הבן ובת הבן בן הבת ובת הבת דהיקשא קאי אכל הנך דכתיבי בקרא והנך דרשינן להו לקמן (בבא בתרא דף קטו.) מאין לו עיין עליו ומה שפירש נמי בקונטרס דאחות האב קודמין לבני אחי האב אגב חורפיה לא עיין בה דהא תנן (שם) כל הקודם לנחלה יוצאי יריכו קודמין: אורעה כל הפרשה כולה להיות דין. פי' בקונטרס לענין זה שצריך שלשה לחלוקת נחלה כמו בדין וקשה לפירושו דא"כ אמאי מייתי דרב יהודה והא רב יהודה לא איירי בחלוקה אלא מיירי בדבר ששייך בו דין גמור ועוד דהוה ליה למימר חלוקת נחלות קא אמרת לא דין נחלות אלא מפר"י אורעה כל הפרשה כולה להיות דין לענין שעל כרחם של בנים נעשים דיינים אותם העומדים שם בשעת צואה ועושין דין ולא מצי האי למימר איני רוצה לדון לפניכם אלא לפני ב"ד הגדול או לפני ב"ד חשוב שבעירי אלא על כרחו מקבל אותן בדיינין ולא מיירי במתנת שכיב מרע דהא לא הוו דבריו ככתובין וכמסורין אלא מדרבנן אלא מיירי כשנותן בקנין גמור במתנת בריא מעכשיו אם ימות וקרי לה נחלה לפי שהיא כעין נחלה שאינו קונה אלא לאחר מיתה ולר' יוחנן בן ברוקה אתי שפיר אפילו בלא קנין דאמר במתניתין (לקמן בבא בתרא דף קל.) אם אמר על מי שראוי ליורשו דבריו קיימין מן התורה וא"ת הא דאמר פרק אחד דיני ממונות (סנהדרין דף צד:) ור"מ דמקיש ריבים לנגעים מה נגעים ביום אף ריבים ביום האי ביום הנחילו מאי עביד ליה מיבעי לכדתני רבה בר חנינא והשתא אי מיירי בדבר ששייך בו דין גמור הא שמעינן ליה מהיקשא דריבים לנגעים ואמאי איצטריך ביום הנחילו ולפירוש הרשב"ם אתי שפיר דאיצטריך לחלוקה בעלמא ולא הייתי מצריך ביום דומיא דחלוקת שותפות בעלמא ואומר ר"י דלפי' נמי איצטריך דס"ד כיון דמשונה משאר דינין שדנין בעל כרחו ה"א דדנין אפילו בלילה: