בבא בתראכא:
טוען את הדף…
מַאי טַעְמָא עֲבַדְתְּ הָכִי? אֲמַר לֵיהּ, דִּכְתִיב: ״תִּמְחֶה אֶת זְכַר עֲמָלֵק״. אֲמַר לֵיהּ: וְהָא אֲנַן ״זֵכֶר״ קָרֵינַן! אֲמַר לֵיהּ: אֲנָא ״זְכַר״ אַקְרְיוּן. אֲזַל שַׁיְילֵיהּ לְרַבֵּיהּ, אֲמַר לֵיהּ: הֵיאַךְ אַקְרִיתַן? אֲמַר לֵיהּ: ״זֵכֶר״. שְׁקַל סַפְסִירָא לְמִיקְטְלֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ: אַמַּאי? אֲמַר לֵיהּ, דִּכְתִיב: ״אָרוּר עֹשֶׂה מְלֶאכֶת ה׳ רְמִיָּה״. אֲמַר לֵיהּ: שִׁבְקֵיהּ לְהָהוּא גַּבְרָא דְּלֵיקוּם בְּאָרוּר! אֲמַר לֵיהּ, כְּתִיב: ״וְאָרוּר מֹנֵעַ חַרְבּוֹ מִדָּם״! אִיכָּא דְּאָמְרִי: קַטְלֵיהּ, וְאִיכָּא דְאָמְרִי: לָא קַטְלֵיהּ. וְאָמַר רָבָא: מַקְרֵי יָנוֹקָא, שַׁתָּלָא, טַבָּחָא, וְאוּמָּנָא, וְסוֹפֵר מָתָא – כּוּלָּן כְּמוּתְרִין וְעוֹמְדִין נִינְהוּ. כְּלָלָא דְּמִילְּתָא: כׇּל פְּסֵידָא דְּלָא הָדַר – מוּתְרֶה וְעוֹמֵד הוּא. אָמַר רַב הוּנָא: הַאי בַּר מְבוֹאָה דְּאוֹקִי רִיחְיָא, וַאֲתָא בַּר מְבוֹאָה חַבְרֵיהּ וְקָמוֹקֵי גַּבֵּיהּ – דִּינָא הוּא דִּמְעַכֵּב עִילָּוֵיהּ. דְּאָמַר לֵיהּ: קָא פָּסְקַתְּ לֵיהּ לְחַיּוּתִי. לֵימָא מְסַיַּיע לֵיהּ: מַרְחִיקִים מְצוּדַת הַדָּג מִן הַדָּג – כִּמְלֹא רִיצַת הַדָּג. וְכַמָּה? אָמַר רַבָּה בַּר רַב הוּנָא: עַד פַּרְסָה. שָׁאנֵי דָּגִים, דְּיָהֲבִי סְיָיארָא. אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרָבָא: לֵימָא רַב הוּנָא דְּאָמַר כְּרַבִּי יְהוּדָה – דִּתְנַן, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לֹא יְחַלֵּק חֶנְוָנִי קְלָיוֹת וֶאֱגוֹזִין לְתִינוֹקוֹת, מִפְּנֵי שֶׁמֵּרְגִילָן אֶצְלוֹ. וַחֲכָמִים מַתִּירִין. אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבָּנַן; עַד כָּאן לָא פְּלִיגִי רַבָּנַן עֲלֵיהּ דְּרַבִּי יְהוּדָה הָתָם – אֶלָּא דַּאֲמַר לֵיהּ: אֲנָא קָמְפַלֵּגְינָא אַמְגּוֹזֵי, אַתְּ פְּלוֹג שְׁיוּסְקֵי. אֲבָל הָכָא – אֲפִילּוּ רַבָּנַן מוֹדוּ, דַּאֲמַר לֵיהּ: קָא פָּסְקַתְּ לֵיהּ לְחַיּוּתִי. מֵיתִיבִי: עוֹשֶׂה אָדָם חֲנוּת בְּצַד חֲנוּתוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ, וּמֶרְחָץ בְּצַד מֶרְחָצוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ; וְאֵינוֹ יָכוֹל לִמְחוֹת בְּיָדוֹ, מִפְּנֵי שֶׁיָּכוֹל לוֹמַר לוֹ: אַתָּה עוֹשֶׂה בְּתוֹךְ שֶׁלְּךָ, וַאֲנִי עוֹשֶׂה בְּתוֹךְ שֶׁלִּי! תַּנָּאֵי הִיא, דְּתַנְיָא: כּוֹפִין בְּנֵי מְבוֹאוֹת זֶה אֶת זֶה – שֶׁלֹּא לְהוֹשִׁיב בֵּינֵיהֶן לֹא חַיָּיט, וְלֹא בּוּרְסְקִי, וְלֹא מְלַמֵּד תִּינוֹקוֹת, וְלֹא אֶחָד מִבְּנֵי בַּעֲלֵי אוּמָּנִיּוֹת; וְלִשְׁכֵנוֹ אֵינוֹ כּוֹפֵיהוּ. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: אַף לִשְׁכֵנוֹ כּוֹפֵיהוּ. אָמַר רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ: פְּשִׁיטָא לִי – בַּר מָתָא אַבַּר מָתָא אַחֲרִיתִי, מָצֵי מְעַכֵּב. וְאִי שָׁיֵיךְ בִּכְרָגָא דְּהָכָא, לָא מָצֵי מְעַכֵּב. בַּר מְבוֹאָה אַבַּר מְבוֹאָה דְּנַפְשֵׁיהּ – לָא מָצֵי מְעַכֵּב. בָּעֵי רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ: בַּר מְבוֹאָה אַבַּר מְבוֹאָה אַחֲרִינָא, מַאי? תֵּיקוּ. אָמַר רַב יוֹסֵף: וּמוֹדֵי רַב הוּנָא בְּמַקְרֵי דַרְדְּקֵי – דְּלָא מָצֵי מְעַכֵּב, דְּאָמַר מָר: עֶזְרָא תִּיקֵּן לָהֶן לְיִשְׂרָאֵל שֶׁיְּהוּ מוֹשִׁיבִין סוֹפֵר בְּצַד סוֹפֵר. וְנֵיחוּשׁ דִּילְמָא אָתֵי לְאִיתְרַשּׁוֹלֵי! אֲמַר לֵיהּ:מאי טעמא עבדת הכי - שלא הרגת את הנקיבות: את זכר עמלק: ארור מונע חרבו - סיפיה דהאי קרא הוא: שתלא - נוטע כרמו למחצה: אומנא - מקיז דם: סופר מתא - לבלר: כמותרין ועומדין דמו - שלא יקלקלו ואם קלקלו מסלק להו בלא אתרייתא אע"פ שלא התרו בו קודם לכן: פסידא דלא הדר - כגון אלו שמשנתנבלה הבהמה או הרג המקיז והסופר כתב ספר תורה בטעות: דאוקי ריחיא - לטחון ולשכור: מרחיקין מצודת הדג מן הדג - צייד שנתן עיניו בדג עד שהכיר חורו מרחיקין שאר ציידין מצודתם משם אלמא אע"ג דלא זכה ביה ולא מטא לידיה מרחיקין משם דא"ל קא פסקת לחיותי: שאני דגים דיהבי סיירא - נותנין עין בהבטם להיות נוהגים לרוץ למקום שראו שם מזונות הילכך כיון שהכיר זה חורו ונתן מזונות בתוך מלא ריצתו בטוח הוא שילכדנו דה"ל כמאן דמטא לידיה ונמצא חבירו מזיקו אבל הכא מי שבא אצלי יבא ומי שבא אצלך יבא: שמרגילם - לבא אצלו כשאבותיהם שולחין אותן אל החנויות לקנות מן החנוונים: שיוסקי - שקדים: אבל הכא - שזה העמיד תחילה והרגיל להשתכר בכך וזה בא לירד אצלו לאומנותו אומר לו פסקת לחיותאי: שלא להושיב ביניהן חייט ובורסקי - ממקום אחר להשכיר לו בית במבוי ויש כאן בני אותה אומנות: ולשכינו - הדר במבוי כמוהו: אינו כופהו - מלירד לאותו אומנות: רשב"ג אומר כו' - ורב הונא הוא דאמר כרשב"ג: מצי לעכב - מלעשות כאן אומנותם ולהביא כאן למכור ואפילו לרבנן דאמרי לשכינו אינו כופהו: ואי שייך בכרגא דהכא - שנותן מס גולגלתו למושל העיר הזאת כבר מתא לא מצי בר מתא לעכב עליו כל העיר ופשיטא לי דבר מבוי אבר מבוי דנפשיה לא מצי מעכב את המבוי מלירד לאומנותו כרבנן ולא כרב הונא מיהו איבעיא לי בר מבואה אבר מבואה אחרינא מאי מי מצי מעכב בן המבוי הזה או לא מי הוי שכינו ואינו כופיהו או דילמא שכינו דאמור רבנן בבר מבואה דההוא מבוי קאמרי אבל בר מבואה אחרינא לאו שכינו הוא: ומודה רב הונא - דאמר לעיל בר מבואה דאוקי ריחייא כו' דאית ליה כרשב"ג מודי הוא במקרי דרדקי דלא מצי מעכב לבר מבואה מללמד גם הוא התינוקות שמתוך כך יזהרו באומנותן שייראו זה מזה דאמר מר קנאת סופרים תרבה חכמה:פר"ח דרביה אקרייה זכר כדין והיינו רמייה דלא אשגח למידע היכי הוה קרי תלמידיה וכ"נ אבל אין נראה לפרש שגם רבו טעה ולימדו זכר דא"כ לאו רמייה הוא: ומקרי דרדקי. פי' בקונטרס בהמקבל (ב"מ דף קט. ושם) דהוי פסידא דלא הדרא משום דשבשתא כיון דעל על וקשה לר"י דהא רבא גופיה אית ליה לעיל דשבשתא ממילא נפקא ואומר ר"י דהוה פסידא דלא הדר דאותה שעה שמלמד להם טעות הם מתבטלים ואותה שעה אין יכולין להחזיר לעולם: שתלא. וא"ת מאי פסידא איכא אי יפסיד ישלם וי"ל דאינו מפסיד אלא שפושע שאין הנטיעו' גדילות כמו שהיו ראויות ליגדל: סופר מתא. לא כמו שפירש בקונטרס כותב ספר תורה בטעות דאין זה פסידא דלא הדר דיכולין להגיהו אלא כדפרישית לעיל כותב שטרות:
מרחיקין מצודת הדג כו'. אע"ג דר"ת מפרש דבדבר של הפקר אפי' רשע לא מיקרי כדתנן (פאה פ"ד מ"ג) גבי פאה פירס טליתו עליה מעבירין אותו ממנה וכן תנן בפ"ק דב"מ (דף י.) ראה את המציאה ונפל עליה ובא אחר והחזיק בה זה שהחזיק בה זכה ולא מיקרי רשע אלא בעני המהפך בחררה ובא אחר ונטלה משום שאם לא ישתכר במקום זה ימצא להשתכר במקום אחר והך דשמעתא לא קשיא דאע"ג דהוי דבר של הפקר מ"מ בכמה מקומות ימצא שיוכל לפרוס מצודתו ועוד דהכא אומנותו בכך והא דאמרינן בפרק חזקת הבתים (לקמן בבא בתרא דף נד:) נכסי כנענים הרי הן כמדבר כל המחזיק בהן זכה בהן מאי טעמא כנעני מכי מטא זוזי לידיה איסתלק ליה וישראל לא קני עד דמטי שטרא לידיה ופי' רשב"ם התם דישראל המחזיק רשע מיהא מיקרי ולפי' ר"ת אפי' רשע לא הוי כיון שלא ימצא במקום אחר וקשה לרשב"א מהא דאמר באיזהו נשך (ב"מ דף עג:) רב מרי בר רחל משכן ליה ההוא נכרי ביתא אזל רבא וזבניה נטר תריסר ירחי שתא שקל אגר ביתא אמטייה לרבא א"ל האי דלא מטאי לה למר אגר ביתא עד השתא דאמר מר סתם משכנתא שתא ולא מצי נכרי לסלוקי והשתא כיון שקדמה חזקת רב מרי לחזקת רבא א"כ זכה בה רב מרי דנכסי הכנעני הרי הן כמדבר ואי מקרי רשע אתי שפיר דלא היה רוצה לזכות בה אבל לפירוש ר"ת דאפילו רשע לא מיקרי אמאי לא זכה בה רב מרי כיון דהיתר גמור הוא ושמא לפנים משורת הדין עבד ולריב"א נראה דחזקת רב מרי לא היתה אלא בתורת משכון ורבא קנה ממנו בשטר וזכה בה ואחר כך נתן מעות [וע"ע תוספות קדושין נט. ד"ה עני המהפך וכו' ותוס' ב"מ עג: סוף ד"ה נטר]: תנאי היא דתניא כו'. תימה לרשב"א דאמאי לא מייתי (הברייתא) דלעיל דממה נפשך רבי יהודה דאמר לא יחלק חנוני קליות ואגוזים לתינוקות פליג אהך ברייתא ושמא ניחא לאתויי תנאי דפליגי בהדיא בהכי: כופין בני מבוי זה את זה כו' ולא מלמד תינוקות. נראה לר"י דבמלמד תינוקות נכרים איירי ולא יתכן אי גרס לעיל אחד מבני מבוי דהא מוקמינן ליה בתינוקות נכרים ומעכבין עליו בני מבוי והכא קאמר דלשכינו אינו כופהו ואפילו רשב"ג לא פליג אלא משום דפסיק לחיותיה אבל משום קול תינוקות לא חייש ומיהו לפי מה שפירשתי [לעיל] דגרסינן אחד מבני חצר אתי שפיר ולר' שמשון בן אברהם נראה דהכא בתינוקות ישראל ואפילו אחר תקנת יהושע בן גמלא ושאני הכא דכבר יש שם מלמד תינוקות אחר ובסמוך דקאמר דמודה רב הונא במקרי דרדקי דלא מצי מעכב ואף על גב דאיהו סבר כרבן שמעון בן גמליאל צריך לומר דרבן שמעון בן גמליאל לא פליג אמלמד תינוקות אלא אשארא: פשיטא לי דבר מתא אבר מתא [אחריתי מצי] מעכב. רב הונא בריה דרב יהושע כרבנן ס"ל ומיבעי ליה בר מבואה אבר מבואה דעלמא אי מצי מעכב אי הוי בכלל שכינו אי לאו כדפירש הקונטרס וכוותיה קיימא לן לגבי רב הונא דבתרא הוא: ואי שייך בכרגא דהכא לא מצי מעכב. פירוש בני העיר אבל בני מבוי מצי מעכבי שלא יכנס במבואם: