בבא בתראקסט:
טוען את הדף…
אֲמַר לְהוּ: בְּעָלְמָא כּוֹתְבִין שׁוֹבָר, וְהָכָא הַיְינוּ טַעְמָא – דְּדִלְמָא אָזֵיל בַּעַל חוֹב וְטָרֵיף מִינֵּיהּ דְּלוֹקֵחַ, וְאָזֵיל אִיהוּ וְטָרֵיף לָקוֹחוֹת, וְשׁוֹבָר גַּבֵּי לָקוֹחוֹת לֵיכָּא. סוֹף סוֹף, לָקוֹחוֹת לָאו אַמָּרֵי דְאַרְעָא הָדְרִי? אַדְּהָכִי וְהָכִי שָׁמֵיט וְאָכֵיל פֵּירֵי. אִי נָמֵי, לְלוֹקֵחַ שֶׁלֹּא בְּאַחְרָיוּת. אִי הָכִי, שְׁטָרֵי הַלְוָאָה נָמֵי! הָתָם, דְּזוּזֵי מַסֵּיק – אָמְרִי: פַּיְּיסֵיהּ בַּעַל חוֹב בְּזוּזֵי. הָכָא, דְּאַרְעָא מַסֵּיק – מִידָּע יָדְעִי דְּמַאן דְּמַסֵּיק אַרְעָא, בְּזוּזֵי לָא מִפַּיַּיס. אָמַר מָר: חוּץ מִן הָאַחְרָיוּת שֶׁבּוֹ. הֵיכִי כָּתְבִינַן? אָמַר רַב נַחְמָן, דְּכָתְבִי הָכִי: ״שְׁטָרָא דְּנַן דְּלָא לְמִיגְבֵּי בֵּיהּ לָא מִמְּשַׁעְבְּדִי וְלָא מִבְּנֵי חָרֵי, אֶלָּא כִּי הֵיכִי דְּתֵיקוּם אַרְעָא בִּידֵיהּ דְּלוֹקֵחַ״. אָמַר רַפְרָם, זֹאת אוֹמֶרֶת: אַחְרָיוּת – טָעוּת סוֹפֵר הוּא; טַעְמָא דִּכְתַב לֵיהּ הָכִי, הָא לָא כְּתַב לֵיהּ הָכִי – גָּבֵי. רַב אָשֵׁי אָמַר: אַחְרָיוּת – לָאו טָעוּת סוֹפֵר הוּא, וּמַאי ״חוּץ מֵאַחְרָיוּת שֶׁבּוֹ״ – דְּלָא כְּתִיב בֵּיהּ אַחְרָיוּת. הָהִיא אִיתְּתָא דִּיהַבָה לֵיהּ זוּזֵי לְהָהוּא גַּבְרָא לְמִיזְבַּן לַהּ אַרְעָא, אֲזַל זְבַן לַהּ שֶׁלֹּא בְּאַחְרָיוּת. אָתְיָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב נַחְמָן, אֲמַר לֵיהּ: ״לְתַקּוֹנֵי שַׁדַּרְתָּיךָ, וְלָא לְעַוּוֹתֵי. זִיל זִבְנַהּ מִינֵּיהּ שֶׁלֹּא בְּאַחְרָיוּת, וַהֲדַר זַבְּנַהּ נִיהֲלַהּ בְּאַחְרָיוּת״. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: הַנּוֹתֵן מַתָּנָה לַחֲבֵירוֹ, וְהֶחְזִיר לוֹ אֶת הַשְּׁטָר – חָזְרָה מַתְּנָתוֹ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: מַתְּנָתוֹ קַיֶּימֶת. מַאי טַעְמָא דְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל? אָמַר רַב אַסִּי, נַעֲשָׂה כְּאוֹמֵר לוֹ: שָׂדֶה זוֹ נְתוּנָה לְךָ כׇּל זְמַן שֶׁהַשְּׁטָר בְּיָדְךָ. מַתְקֵיף לַהּ רַבָּה: אִי הָכִי, נִגְנַב אוֹ אָבַד נָמֵי! אֶלָּא אָמַר רַבָּה: בְּאוֹתִיּוֹת נִקְנוֹת בִּמְסִירָה קָמִיפַּלְגִי – רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל סָבַר: אוֹתִיּוֹת נִקְנוֹת בִּמְסִירָה, וְרַבָּנַן סָבְרִי: אֵין אוֹתִיּוֹת נִקְנוֹת בִּמְסִירָה. תָּנוּ רַבָּנַן: הַבָּא לִידּוֹן בִּשְׁטָר וּבַחֲזָקָה, נִידּוֹן בִּשְׁטָר; דִּבְרֵי רַבִּי. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: בַּחֲזָקָה. בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי? כִּי אֲתָא רַב דִּימִי, אָמַר: בְּאוֹתִיּוֹת נִקְנוֹת בִּמְסִירָה קָא מִיפַּלְגִי –בעלמא כותבין שובר כו'. וא"ת כיון דמסיק דבשטרי הלואה אימור פייסיה בעל. הבית בזוזי וילכו הלקוחות אצל המוכר א"כ מצי למידק מהכא דאין כותבין שובר דאי כותבין אם כן אמאי [אין כותבין שני] שטרי הלואה ולכתוב שובר לאידך כדפריך הכא גבי מקח ואומר ר"י דבשטרי הלואה לא מצינן למכתב שובר משום שאם כן יפסיד כל הלוואותיו שיעשה מכאן ואילך שלא יהא זכור מן השובר ואיכא נעילת דלת בפני לוין אבל בשטרי מקח וממכר אם יפסיד יפסיד ואין לנו להפסיד לזה משום חששא שמא יפסיד [האחר לאחר זמן] ותימה [דסוף סוף] למ"ד כותבין שובר [מאי שנא הלואה] ליכתוב בר מזמנא דא ולהלן ושמא אנו גוזרין: דמאן דמסיק ארעא בזוזי לא מיפייס. ותימה לר"י אם יכול המוכר לדחותו בזוזי למה יניחו קרקעם אפילו היו יודעין שלא פרע לו השטר עדיין [אלא שיכולין] לומר שיתן או קרקע או מעות ואם אין לו אז יחזור עליהם וקצת רפיא אם יכול לדחותו בזוזי אם לאו ונראה דמצי לסלוקי בזוזי: בחזקה ולא בשטר אימא אף בחזקה. פי' בקונט' דלא גרסינן ליה ומיהו היינו יכולין לקיימו והוי אליבא דמסקינן לקמן דמוקי לקמן פלוגתייהו בצריך לברר ואפי' לא גרס הכא לא היה צריך למחקו בסנהדרין (דף כג: ושם) דקאמר והוינן בחזקה ולא בשטר אימא אף בחזקה וקי"ל דבצריך לברר קא מיפלגי דאפי' ליתיה הכא מצינן למימר התם הוינן בה כדאשכחן בד' אחין (יבמות דף לא.) דקאמר גמרא על ספק קרוב כו' ואמרי' למאי הלכתא דאי כהן אסירא ליה ואי ערוה היא צרתה בעיא חליצה ואף על גב דליתיה בהזורק (גיטין דף עח.) על ההיא משנה: