בבא בתראפה:
טוען את הדף…
מַאי, לָאו בִּרְשׁוּת הָרַבִּים מַמָּשׁ? לָא; סִימְטָא. וְהָא דּוּמְיָא דְּחָצֵר שֶׁאֵינָהּ שֶׁל שְׁנֵיהֶם קָתָנֵי! מַאי ״חָצֵר שֶׁאֵינָהּ שֶׁל שְׁנֵיהֶם״ נָמֵי – דְּלָא דְּהַאי כּוּלָּהּ וְלָא דְּהַאי כּוּלָּהּ; אֶלָּא דְּתַרְוַיְיהוּ. בְּעָא מִינֵּיהּ רַב שֵׁשֶׁת מֵרַב הוּנָא: כִּלְיוֹ שֶׁל לוֹקֵחַ בִּרְשׁוּת מוֹכֵר – קָנָה לוֹקֵחַ, אוֹ לָא? אֲמַר לֵיהּ, תְּנֵיתוּהָ: זְרָקוֹ לָהּ לְתוֹךְ חֵיקָהּ אוֹ לְתוֹךְ קַלְתָּהּ – הֲרֵי זוֹ מְגוֹרֶשֶׁת. אֲמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן: מַאי טַעְמָא פָּשְׁטַתְּ לֵיהּ מֵהַהִיא, דְּמָחוּ לַהּ מְאָה עוּכְלֵי בְּעוּכְלָא? דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: וְהוּא שֶׁהָיְתָה קַלְתָּהּ תְּלוּיָה בָּהּ. וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: קְשׁוּרָה, וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ תְּלוּיָה בַּהּ. רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה אָמַר: כְּגוֹן שֶׁהָיְתָה קַלְתָּהּ מוּנַּחַת לָהּ בֵּין יַרְכוֹתֶיהָ. רַב מְשַׁרְשְׁיָא בְּרֵיהּ דְּרַבִּי אַמֵּי אָמַר: כְּגוֹן שֶׁהָיָה בַּעְלָהּ מוֹכֵר קְלָתוֹת. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: מְקוֹם חֵיקָהּ קָנוּי לָהּ, מְקוֹם קַלְתָּהּ קָנוּי לָהּ. אָמַר רָבָא: מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יוֹחָנָן? לְפִי שֶׁאֵין אָדָם מַקְפִּיד לֹא עַל מְקוֹם חֵיקָהּ וְלֹא עַל מְקוֹם קַלְתָּהּ. אֶלָּא פְּשׁוֹט לָהּ מֵהָא: בִּרְשׁוּת מוֹכֵר – לֹא קָנָה עַד שֶׁיַּגְבִּיהֶנָּה אוֹ עַד שֶׁיּוֹצִיאֶנָּה מֵרְשׁוּתוֹ. מַאי, לָאו בְּכִלְיוֹ דְלוֹקֵחַ? לֹא, בְּכִלְיוֹ דְמוֹכֵר. וּמִדְּרֵישָׁא בְּכִלְיוֹ דְמוֹכֵר – סֵיפָא נָמֵי בְּכִלְיוֹ דְמוֹכֵר; אֵימָא סֵיפָא: בִּרְשׁוּת לוֹקֵחַ, כֵּיוָן שֶׁקִּיבֵּל עָלָיו מוֹכֵר – קָנָה לוֹקֵחַ. וְאִי בְּכִלְיוֹ דְמוֹכֵר, אַמַּאי קָנָה לוֹקֵחַ? סֵיפָא אֲתָאן לְכִלְיוֹ דְלוֹקֵחַ. וּמַאי פַּסְקָא? סְתָמָא דְמִילְּתָא, בֵּי מוֹכֵר – מָאנֵי דְמוֹכֵר שְׁכִיחִי, בֵּי לוֹקֵחַ – מָאנֵי דְלוֹקֵחַ שְׁכִיחִי. אָמַר רָבָא, תָּא שְׁמַע: מָשַׁךְ חֲמָרָיו וּפוֹעֲלָיו, וְהִכְנִיסָן לְתוֹךְ בֵּיתוֹ; בֵּין פָּסַק עַד שֶׁלֹּא מָדַד, וּבֵין מָדַד עַד שֶׁלֹּא פָּסַק – שְׁנֵיהֶן יְכוֹלִין לַחֲזוֹר בָּהֶן.כליו של לוקח ברשות מוכר קנה לוקח או לא. אע"ג דברשות הרבים אמרינן לעיל דלכ"ע לא קנה התם ה"ט משום דלא ניחא להו לבני רה"ר שיניח כליו שם דמאן פייס ודמאן שביק אבל ברשות מוכר מיבעיא דאע"ג דא"ר יוחנן דכל מקום שיש לו רשות להניחו קנה דלמא לא אתא למעט אלא רה"ר אבל מוכר שמא משאיל לו מקום ללוקח שיקנה מה שהוא מוכר לו וא"ת ואמאי לא פשיט מהא דאמר ר' יוחנן לעיל (בבא בתרא דף פד:) מדד והניח ע"ג סימטא קנה ואסיק לעיל במודד לתוך קופתו ודוקא בסימטא אבל ברשות מוכר לא ויש לומר דרבי יוחנן דנקט סימטא היינו משום דברשות מוכר מיבעי ליה וכן משמע בגיטין בהזורק (דף עח. ושם ד"ה כגון) דקאמר אהא דתנן זרקו לה לתוך חיקה או לתוך קלתה מגורשת ודייק אמאי מגורשת כליו של לוקח ברשות מוכר הוא שמע מינה כליו של לוקח ברשות מוכר קנה לוקח ומשני עלה ר' יוחנן מקום חיקה קנוי לה מקום קלתה קנוי לה: כגון שהיה בעלה מוכר קלתות. וא"ת נהי דנותן לה רשות ומשאילה מ"מ הא בעי חזקה כדאמרינן בהשואל (ב"מ דף צט: ושם) כשם שהקרקע נקנה בכסף בשטר ובחזקה כו' כך שכירות קרקע כו' ותירץ ריב"א דאע"ג דאין המקום קנוי לה דכיון דיש לה רשות להביא קלתה שם קני לה קלתה דכליו של אדם קונה לו בכל מקום שיש לו רשות להניח כמו גבי סימטא אע"פ שאין סימטא קנוי לו מ"מ הכלי עצמו קונה לו: לא בכליו דמוכר. משמע מהכא דמשיכה מועלת ללוקח בכליו של מוכר דקתני דקנה כשמוציאה מרשותו: בכליו דמוכר אמאי קנה לוקח. דכי היכי דכליו של לוקח לא מבטל אגב רשות מוכר ה"נ אית לן למימר דכליו של מוכר לא מבטל אגב רשות לוקח והוי מצי לדחויי אע"ג דכליו של לוקח לא בטל אגב רשות מוכר כלי של מוכר בטל אגב רשות לוקח דניחא ליה למוכר שיתבטל כליו אגב הרשות שיתקיים המקח: משך חמרין ופועלין. בנו"ן ול"ג חמריו ופועליו בוי"ו דאם כן הוה משמע דמיירי בחמריו ופועליו דלוקח ולא יתכן דאם כן בלא פירקן נמי וא"ת הא דבעי ר' אלעזר בפ"ק דבבא מציעא (דף ט: ושם ד"ה משוך) האומר לחבירו משוך בהמה זו וקני כלים שעליה מהו מי מהניא משיכה דבהמה לאקנויי כלים שעליה או לא תפשוט מהכא דלא מהניא דקתני שניהן יכולין לחזור בהן וי"ל דהכא כשמשך החמרים אבל החמורים לא משך אלא החמרים משכו את החמורים עמהן א"נ התם דוקא מיבעי ליה דאמר ליה שע"י משיכת בהמה יקנה הכלים אבל הכא דלא מיירי בהכי אלא דאמר ליה זיל וקני גרידא ומשום הכי לא קנה תבואה במשיכת בהמה: בין פסק עד שלא מדד בין מדד עד שלא פסק. ואפי' מדד ופסק נמי שניהן יכולין לחזור כיון דעדיין לא פירקן אלא נקט הכי משום דבעי לפלוגי בסיפא בין פסק עד שלא מדד למדד עד שלא פסק: