בבא בתרא קמד.

פרק ט׳ · מי שמת

Bava Batra 144a · Chapter 9: Mi SheMet

אוּדְיָינֵי – הַשָּׂכָר לָאֶמְצַע. וְהָא אוּדְיָינֵי, דְּמֵחֲמַת עַצְמוֹ הוּא! שָׁאנֵי אוּדְיָינֵי – דְּלִנְטִירוּתָא הוּא דַּעֲבִידָא, וַאֲפִילּוּ קְטַנִּים נָמֵי מָצוּ מְנַטְּרִי לַהּ. אָמְרוּ ״רְאוּ מַה שֶּׁהִנִּיחַ אַבָּא, הֲרֵי אָנוּ עוֹשִׂין וְאוֹכְלִין״ – הִשְׁבִּיחוּ לְעַצְמָן. רַב סָפְרָא שְׁבַק אֲבוּהּ זוּזֵי. שַׁקְלִינְהוּ, עֲבַד בְּהוּ עִיסְקָא. אֲתוֹ אַחֵי, תַּבְעוּהוּ בְּדִינָא קַמֵּיהּ דְּרָבָא; אֲמַר לְהוּ: רַב סָפְרָא גַּבְרָא רַבָּה הוּא, לָא שָׁבֵיק גִּירְסֵיהּ וְטָרַח לְאַחֲרִינֵי. הָאִשָּׁה שֶׁהִשְׁבִּיחָה אֶת הַנְּכָסִים – הִשְׁבִּיחָה לָאֶמְצַע. אִשָּׁה בְּנִכְסֵי יַתְמֵי מַאי עֲבִידְתַּהּ? אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה: בְּאִשָּׁה יוֹרֶשֶׁת. פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְּתֵימָא: כֵּיוָן דְּלָאו דַּרְכַּהּ לְמִטְרַח, אַף עַל גַּב דְּלָא פָּרֵישׁ – כְּמוֹ דְּפָרֵישׁ דָּמֵי, קָמַשְׁמַע לַן. וְאִם אָמְרָה: ״רְאוּ מַה שֶּׁהִנִּיחַ לִי בַּעְלִי, הֲרֵינִי עוֹשָׂה וְאוֹכֶלֶת״ – הִשְׁבִּיחָה לְעַצְמָהּ. פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְּתֵימָא: כֵּיוָן דִּשְׁבִיחָא לַהּ מִילְּתָא, דְּאָמְרִי: קָא טָרְחָא קַמֵּי יַתְמֵי – אַחוֹלֵי אַחֲלָה; קָא מַשְׁמַע לַן. אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: הַמַּשִּׂיא אִשָּׁה לִבְנוֹ גָּדוֹל בַּבַּיִת – קְנָאוֹ. וְדַוְקָא גָּדוֹל, וְדַוְקָא בְּתוּלָה, וְדַוְקָא אִשְׁתּוֹ רִאשׁוֹנָה, וְדַוְקָא שֶׁהִשִּׂיאוֹ רִאשׁוֹן. פְּשִׁיטָא, יִיחֵד לוֹ אָבִיו בַּיִת וַעֲלִיָּיה – בַּיִת קָנָה, עֲלִיָּיה לֹא קָנָה. בַּיִת וְאַכְסַדְרָה, מַהוּ? שְׁנֵי בָתִּים זֶה לִפְנִים מִזֶּה, מַהוּ? תֵּיקוּ. מֵיתִיבִי: יִיחֵד לוֹ אָבִיו בַּיִת וּכְלֵי בַיִת – כְּלֵי בַיִת קָנָה, בַּיִת לֹא קָנָה! אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה: כְּגוֹן שֶׁהָיָה אוֹצָרוֹ שֶׁל אָבִיו מוּנָּח שָׁם. נְהַרְדָּעֵי אָמְרִי: אֲפִילּוּ שׁוֹבָכָא דְיוֹנֵי. רַב יְהוּדָה וְרַב פַּפֵּי אָמְרִי: אֲפִילּוּ עֲצִיצָא דְהַרְסָנָא. מָר זוּטְרָא אַנְסְבֵיהּ לִבְרֵיהּ, וּתְלָא לֵיהּ סַנְדָּלָא. רַב אָשֵׁי אַנְסְבֵיהּ לִבְרֵיהּ, וּתְלָא לֵיהּ אֲשִׁישָׁא דְמִשְׁחָא. אָמַר מָר זוּטְרָא, הָנֵי תְּלָת מִילֵּי שַׁוִּינְהוּ רַבָּנַן כְּהִלְכְתָא בְּלָא טַעְמָא: חֲדָא – הָא, אִידַּךְ – דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: הַכּוֹתֵב כׇּל נְכָסָיו לְאִשְׁתּוֹ – לֹא עֲשָׂאָהּ אֶלָּא אַפּוֹטְרוֹפָּא. אִידַּךְ – דְּאָמַר רַב: מָנֶה לִי בְּיָדְךָ, תְּנֵהוּ לִפְלוֹנִי; בְּמַעֲמַד שְׁלָשְׁתָּן – קָנָה.

אודייני. פי' בקונטרס בור וכסויו ואין נראה לרבינו תם אלא מפרש שהוא כלי גבוה שעומדים עליו שומרי שדות וכרמים לראות מעליו למרחוק וגם הוא ראוי לישן עליו כדאמרינן בפרק בתרא דמועד קטן (דף כז.) ישן על גבי מטה או על גבי ספסל או על גבי אודייני ויש ספרים שכתוב בהן אידווני כמו דוי להכא ולהכא (תמיד דף כו: ובשבת לה.): באשה יורשת. פירש בקונטרס כגון ראובן שנשא בת שמעון אחיו ומת יעקב אביהם ואחר כך מתו ראובן ושמעון שאז יורשין בני ראובן ובת שמעון מאביהן וקצת קשה לישנא דראו מה שהניח לי בעלי דמשמע דירשה מבעלה ולא מיעקב ופירש ריב"ם אשה יורשת שנשא ראובן בת שמעון אחיו ומת והיו לו לראובן אחים קטנים או בני אחים קטנים דהוו יתמי והרי היא יורשת את בעלה עם הקטנים שהיא במקום אביה ומיהו קשה דקאמרי' בסמוך דטרחא קמי יתמי דמשמע בני בעלה על כן נראה לר"י כפירוש הקונטרס דכיון שבעל אוכל פירות ירושתה כל ימי חייו כדין שייך שפיר ראו מה שהניח לי בעלי אי נמי כלשון אחר שפירש בקונטרס שאמר הבעל תטול האשה כאחד מן הבנים: ואם אמרה ראו מה שהניח לי בעלי. פירש בקונטרס וכיון דאמרה הכי לית לה מזוני ואין נראה לרשב"א דדוקא אם מכרה כתובתה או לקחה כתובתה בבית דין אין לה מזונות אבל זו שלא לקחה כלום מכתובתה אלא נכסי מלוג שלה או מה שירשה או מה שנתן לה בעלה כאחד מן הבנים לא הפסידה מזונות דאפי' מכרה מקצת כתובתה אמרינן בפרק אלמנה (כתובות דף צח.) דלית דחש ליה לדר' שמעון דאמר מקצת כסף ככל כסף ולא הפסידה מזונות כ"ש נכסי מלוג דלא שייכי כלל לכתובתה וגם מה שפירש שאם נתעצלו בית דין להשביעה מה שהשביחה לעצמה לא ידע רשב"א מנליה דלעולם הויא בחזקת יורשים עד שישביעוה ב"ד דאין לה כח לגבות כתובתה אלא בבית דין והכא מיירי דוקא באשה יורשת: בית ואכסדרה מהו. דנהי דעלייה לא קנה אכסדרה שייכא טפי לגבי בית ואם תמצא לומר לא קנה משום דאין בו תשמיש בית שני בתים זה לפנים מזה מהו דכבית אחד דמי ולפירוש הקונטרס הוה ליה להקדים בעיא דשני בתים לבית ואכסדרה: כהלכתא בלא טעמא. קצת טעם יש דכיון שפינה את הבית סמכא דעתיה דבן וגם אין לו אנה לדור סברא הוא שנתנו לו וכן הכותב כל נכסיו לאשתו או לבנו מסתמא לא ליתן לה נתכוין אלא לכבדה שלא היה מניח בניו בולא כלום ובמעמד שלשתן לא רצו חכמים להטריח להביא עדים ולעשות קנין דמסתמא כיון שאמר לו במעמד שלשתן הקנה לו לגמרי ונראה לר"י דבמעמד שלשתן אם חזר ומחלו אינו מחול ומפורש בכמה מקומות: הניח בנים גדולים עד במעמד שלשתן קנה. עד כאן שיטת הר"א ז"ל: