בבא בתראמה:
טוען את הדף…
הַמַּפְקִיד אֵצֶל חֲבֵירוֹ בְּעֵדִים – אֵינוֹ צָרִיךְ לְהַחְזִיר לוֹ בְּעֵדִים? לָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ – אֶלָּא הַמַּפְקִיד אֵצֶל חֲבֵירוֹ בְּעֵדִים, צָרִיךְ לְהַחֲזִיר לוֹ בְּעֵדִים. מֵיתִיבִי אַבָּיֵי: רָאָה עַבְדּוֹ בְּיַד אוּמָּן, וְטַלִּיתוֹ בְּיַד כּוֹבֵס, אָמַר לוֹ: ״מַה טִּיבוֹ אֶצְלְךָ?״ ״אַתָּה מְכַרְתּוֹ לִי״, ״אַתָּה נְתַתּוֹ לִי בְּמַתָּנָה״ – לֹא אָמַר כְּלוּם. ״בְּפָנַי אָמַרְתָּ לוֹ לְמוֹכְרו וְלִיתְּנוֹ לוֹ בְּמַתָּנָה״ – דְּבָרָיו קַיָּימִין. מַאי שְׁנָא רֵישָׁא וּמַאי שְׁנָא סֵיפָא? אָמַר רַבָּה: סֵיפָא – בְּיוֹצֵא מִתַּחַת יְדֵי אַחֵר, וְקָאָמַר לֵיהּ אַחֵר: בְּפָנַי אָמַרְתָּ לוֹ לְמוֹכְרוֹ וְלִיתְּנוֹ בְּמַתָּנָה. מִיגּוֹ דְּאִי בָּעֵי אָמַר לֵיהּ: ״מִינָּךְ זְבַנְתֵּיהּ״, כִּי אָמַר לֵיהּ נָמֵי: ״בְּפָנַי אָמַרְתָּ לוֹ לְמוֹכְרוֹ״ – דְּבָרָיו קַיָּימִין, וּמְהֵימַן. קָתָנֵי מִיהַת רֵישָׁא: ״רָאָה״. הֵיכִי דָמֵי? אִי דְּאִיכָּא עֵדִים – לְמָה לִי רָאָה? נַיְתֵי עֵדִים וְנִשְׁקוֹל! אֶלָּא לָאו דְּלֵיכָּא עֵדִים? וְכִי רָאָה מִיהָא תָּפֵיס לֵיהּ! לָא, לְעוֹלָם דְּאִיכָּא עֵדִים; וְהוּא דְּרָאָה. וְהָא אַתְּ הוּא דְּאָמְרַתְּ: הַמַּפְקִיד אֵצֶל חֲבֵירוֹ בְּעֵדִים, צָרִיךְ לְפוֹרְעוֹ בְּעֵדִים! אֲמַר לֵיהּ: הֲדַרִי בִּי. מֵתִיב רָבָא לְסַיּוֹעֵי לְרַבָּה: הַנּוֹתֵן טַלִּיתוֹ לְאוּמָּן, אוּמָּן אוֹמֵר: שְׁתַּיִם קָצַצְתָּ לִי, וְהַלָּה אוֹמֵר: לֹא קָצַצְתִּי לְךָ אֶלָּא אַחַת. כׇּל זְמַן שֶׁהַטַּלִּית בְּיַד אוּמָּן – עַל בַּעַל הַבַּיִת לְהָבִיא רְאָיָה. נְתָנָהּ לוֹ – בִּזְמַנּוֹ, נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל. עָבַר זְמַנּוֹ, הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵירוֹ עָלָיו הָרְאָיָה. הֵיכִי דָמֵי? אִי דְּאִיכָּא עֵדִים, לִיחְזֵי עֵדִים מַאי קָאָמְרִי!המפקיד אצל חבירו בעדים צריך להחזיר לו בעדים. וא"ת אכתי להימניה במיגו דאי בעי אמר נאנסו כדאמרינן בסוף המוכר את הבית (לקמן בבא בתרא דף ע. ושם) גבי מפקיד אצל חבירו בשטר ואפי' מאן דפליג התם היינו משום דשטרך בידי מאי בעי ותירץ ר"ת דודאי הוה מצי אביי למיפרך ליה אי הכי בעדים נמי להימניה במיגו דאי בעי אמר נאנסו אלא דלא אסיק אדעתיה ואותביה מברייתא ואודי ליה דבראה איירי מתני' ותו ליכא למפרך מידי אנאנסו וי"מ דהא דקאמר הכא דצריך להחזיר לו בעדים היינו אם רוצה להיות פטור משבועה אבל בשבועה נאמן במיגו דנאנסו ואין מחזיר לו בעדים והכי פי' לעיל לא שנו דאומן אין לו חזקה בלא שבועה אלא שמסר לו בעדים אבל מסר לו שלא בעדים נאמן בלא שבועה במיגו דאי בעי אמר לא היו דברים מעולם ומיירי קודם שנתקנה שבועת היסת ולכך כי אמר לא היו דברים מעולם אין צריך שבועה אי נמי לאחר שנתקנה וללישנא דבעי בשבועה דררא דממונא ולא חשיב הכא דררא דממונא דאמר לא בא לידי בתורת אומנות ואין מודה שנתחייב בו מעולם ולא חשיב דררא דממונא אלא מנה לי בידך וא"ל הן למחר א"ל תנהו לי וא"ל נתתיו לך שמודה שנתחייב ועל פירוש זה קשה לר"ח דמאי פריך לקמן מראה עבדו ביד אומן אי דאיכא עדים למה לי ראה לייתי עדים ולישקול הא מהני ראה דאפילו בשבועה לא יהא נאמן דאין לו מיגו דבלא ראה מהימן הוא בשבועה במיגו דנאנסו וברייתא משמע דלא אמר כלום דאפילו בשבועה אינו נאמן ונראה לו לתרץ דהכא לא חשיב מיגו דטעמא דמ"ד דצריך להחזיר בעדים משום דכיון דלא הימניה בשבועה כדאמר בשבועות (דף מא: ושם) דהויא כאילו א"ל בהדיא אל תחזיר לי אלא בעדים הלכך לא מהימן במיגו דאיהו דאפסיד אנפשיה אבל התם בהמוכר סבר דאין צריך להחזיר לו בעדים ולא חשיב כאילו אמר אל תחזירני אלא בעדים ולכך נאמן במיגו אבל אין נראה דאפילו מאן דאית ליה צריך להחזיר לו בעדים כי איכא מיגו מהימן דאי לאו הכי תקשי מאי פריך ליה אביי מההיא דראה עבדו ביד אומן דסברא דאין צריך להחזיר לו בעדים הא איכא תנא בשבועות דאית ליה המלוה את חבירו בעדים צריך להחזיר לו בעדים ויסבור רבה כוותיה אלא משום דאפילו ההוא תנא דשבועות מודה בפקדון דאיכא מיגו דנאנסו דאין צריך להחזיר לו בעדים לכך נראה כפי' ר"ת: נתנה לו בזמנו נשבע ונוטל. וא"ת והא אמר בפ' המקבל (ב"מ דף קיב: ושם) אומן אומר שתים קצצת לי והלה אומר לא קצצתי לך אלא אחת המוציא מחבירו עליו הראיה דקציצה מידע ידיע ובפ' כל הנשבעין (שבועות דף מו. ושם) פריך ליה ומשני דהך דהכא כרבי יהודה דקציצה נמי לא דכיר דטרוד הוא בפועליו וא"ת א"כ לאחר זמנו נמי אמאי אמר המע"ה הוה לן למימר נשבע ונוטל דמאי טעמא אמרינן בעלמא לאחר זמנו דאין נשבע ונוטל כדמפרש בריש כל הנשבעין דחזקה דאין שכיר משהה שכרו ואין בעה"ב עובר בבל תלין והכא הרי שהה שכיר ובעה"ב עבר דמודה שקצץ לו אחת ועדיין חייב לו וליכא למימר דמיירי כגון דאמר לא קצצתי לך אלא אחת ופרעתי לך דא"כ בזמנו אמאי נשבע ונוטל הא כרבי יהודה מוקמי לה ואיהו בעי הודאה במקצת ואין לתרץ נמי כגון שאומר אותה אחת שקצצתי לך ברשותך השהיתי דלא עבר בבל תלין דמ"מ חזקה דאין שכיר משהה שכרו ליכא דהרי שיהה אחת ודוחק לומר דמאי דחזינן דשיהה שיהה ומאי דלא חזינן דלא שיהה לא שיהה: אי דאיכא עדים ליחזי עדים מאי קאמרי. דודאי ידעי הקציצה דרגילות הוא תימה לר"י דעדיפא מינה הוה ליה למיפרך דאי איכא עדים וראה דאכתי לא מסיק אדעתיה לאוקמה בלא ראה אם כן אמאי מהימן אומן שהטלית בידו והכי הוה ליה למימר בשלמא לרב' מוקי לה בדליכא עדים דמהימן לרבא במיגו אלא לאביי במאי מוקי לה בין דאיכא עדים בין דליכא עדים לא מהימן במיגו ויש לומר דהכי קאמר אי דאיכא עדים ואתא לאשמועינן דאע"ג דאיכא עדים אומן מהימן וכגון דלא ראה ליחזי עדים מאי קאמרי אלא לאו דליכא עדים דתו לא מצית לאוקומי בדלא ראה דאם כן מאי קא משמע לן פשיטא דכי ליכא עדים ולא ראה דמהימן ואין כאן שום חידוש אלא ודאי איירי בראה ואפ"ה אומן מהימן ומשני לעולם בדליכא עדים ולא ראה ולא תני לרישא לשום חידוש אלא משום סיפא דבעי לאשמועינן דינא בנתנה לו תנא נמי רישא כל זמן שהטלית ביד אומן אע"ג דפשיטא היא ואין להקשות במאי דמשני אביי אמאי נקט בסיפא נתנה לו הוה ליה למיתני ראהו בידו אע"פ שהטלית ביד אומן דהא לא נחת תנא לאשמועינן מידי בדינא דראה ולהכי קתני נתנה לו והוא הדין דראה נמי כנתנה דמי שהיה צריך ליתנה לו על כרחו: