בבא בתראכ.
טוען את הדף…
הִיא גּוּפַהּ תֵּיחוּץ, דְּהָא כְּלִי חֶרֶשׂ אֵינוֹ מִטַּמֵּא מִגַּבּוֹ! אֶלָּא דְּפוּמָּא לְגָאו. וְאִי בָּעֵית אֵימָא: לְעוֹלָם דְּפוּמָּא לְבַר, הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – בְּחָבִית שֶׁל מַתֶּכֶת. מֵיתִיבִי: עֲשָׂבִין שֶׁתְּלָשָׁן וְהִנִּיחָן בַּחַלּוֹן, אוֹ שֶׁעָלוּ מֵאֲלֵיהֶן בַּחַלּוֹנוֹת; וּמַטְלוֹנִיּוֹת שֶׁאֵין בָּהֶן שָׁלֹשׁ עַל שָׁלֹשׁ; וְהָאֵבֶר וְהַבָּשָׂר הַמְדוּלְדָּלִין בִּבְהֵמָה וּבְחַיָּה; וְעוֹף שֶׁשָּׁכַן בַּחַלּוֹן, וְגוֹי שֶׁיָּשַׁב בַּחַלּוֹן, וּבֶן שְׁמֹנֶה הַמּוּנָּח בַּחַלּוֹן; וְהַמֶּלַח, וּכְלִי חֶרֶס, וְסֵפֶר תּוֹרָה – כּוּלָּם מְמַעֲטִין בַּחַלּוֹן. אֲבָל הַשֶּׁלֶג, וְהַבָּרָד, וְהַגְּלִיד, וְהַכְּפוֹר, וְהַמַּיִם – כּוּלָּן אֵין מְמַעֲטִין בַּחַלּוֹן. וְהָא עֲשָׂבִין חֲזוּ לִבְהֶמְתּוֹ! בְּאַפְרַזְתָּא. אוֹ שֶׁעָלוּ מֵאֲלֵיהֶן. כֵּיוָן דְּקָשׁוּ לְכוֹתֶל – שָׁקֵיל לְהוּ! אָמַר רַבָּה: בְּכוֹתֶל חוּרְבָּה. רַב פָּפָּא אָמַר: אֲפִילּוּ בְּכוֹתֶל יִישּׁוּב – בְּבָאִין חוּץ לִשְׁלֹשָׁה לַחַלּוֹן. מַטְלוֹנִיּוֹת – חֲזוּ לֵיהּ לִקְרִיעָה דִלְבוּשָׁא! בִּסְמִיכְתָּא. חֲזוּ לְאוּמָּנָא! בְּרִיסַּקָּא. אִי בְּרִיסַּקָּא, ״שֶׁאֵין בָּהֶן שָׁלֹשׁ עַל שָׁלֹשׁ״?! ״שֶׁאֵין בָּהֶן אַרְבָּעָה עַל אַרְבָּעָה״ מִיבְּעֵי לֵיהּ! כְּעֵין רִיסַּקָּא. וְהָאֵבֶר וְהַבָּשָׂר הַמְדוּלְדָּלִין בִּבְהֵמָה וּבְחַיָּה – עָרְקָא וְאָזְלָא! בִּקְשׁוּרָה. שָׁחֵיט לַהּ! בִּטְמֵאָה. מְזַבֵּין לַהּ לְגוֹי! בִּכְחוּשָׁה. פָּסֵיק, שָׁדֵי לַהּ לִכְלָבִים! כֵּיוָן דְּאִיכָּא צַעַר בַּעֲלֵי חַיִּים, לָא עָבֵיד. וְעוֹף שֶׁשָּׁכַן בַּחַלּוֹן. פָּרַח וְאָזֵיל! בְּקָשׁוּר. שָׁחֵיט לֵיהּ! בְּטָמֵא. מְזַבֵּין לֵיהּ לְגוֹי! בִּקְלָנִיתָא. יָהֵיב לֵיהּ לְיָנוֹקָא! בִּמְסָרֵט. קְלָנִיתָא לָא מְסָרְטָא! כְּעֵין קְלָנִיתָא. וְגוֹי שֶׁיָּשַׁב בַּחַלּוֹן. קָאֵי וְאָזֵיל! בְּכָפוּת. אָתֵי חַבְרֵיהּ, שָׁרֵי לֵיהּ! בִּמְצוֹרָע. אָתֵי מְצוֹרָע חַבְרֵיהּ, שָׁרֵי לֵיהּ! אֶלָּא בַּחֲבוּשֵׁי מַלְכוּת. וּבֶן שְׁמֹנֶה הַמּוּנָּח בַּחַלּוֹן. אָתְיָא אִמֵּיהּ, דָּרְיָא לֵיהּ! בְּשַׁבָּת; דְּתַנְיָא: בֶּן שְׁמֹנֶה הֲרֵי הוּא כְּאֶבֶן, וְאָסוּר לְטַלְטְלוֹ בְּשַׁבָּת. אֲבָל אִמּוֹ שׁוֹחָה עָלָיו וּמְנִיקָתוֹ, מִפְּנֵי הַסַּכָּנָה. מֶלַח – חַזְיָא לֵיהּ! בִּמְרִירְתָּא. חַזְיָא לְעוֹרוֹת! דְּאִית בַּהּ קוֹצֵי. כֵּיוָן דְּקַשְׁיָא לְכוֹתֶל, שָׁקְלָא! דְּיָתְבָא אַחַסְפָּא. חַסְפָּא גּוּפָא תֵּיחוּץ!שאין בה שלש על שלש - שאין מקבלין טומאה: המדולדלין - שתלושין ומעורין במקצת והבהמה עומדת אצל החלון והאבר מונח על החלון ותנן בהעור והרוטב (חולין קכט.) מטמאין טומאת אוכלין במקומן וצריכין הכשר ואלו לא הוכשרו: עובד כוכבים - אינו מקבל טומאה וכן בן שמנה שהרי הוא כאבן לא חי ולא מת: המלח - לא מקבל טומאה דלאו אוכל הוא באנפי נפשיה: וכלי חרס - שאחוריו לצד אהל הטומאה: והשלג והברד כו' - הואיל ונימוקים מאליהם אין ממעטים וכן מים שבכלי הואיל ואם ינטל הכלי אין עומדים בפני עצמן אין ממעטין בחלון: הברד - גלש"א: הכפור - גריישלא"ן: הגליד - קרח לבן שאינו שלג: ה"ג והא עשבים חזו לבהמתו וסופו ליטלן ואפ"ה כל כמה דאיתנהו התם ממעטי ותיובתא דשמואל: באפרזתא - והוא סם המות לבהמה ומאן דגריס בארזפתא טועה שהוא קורנס של נפחים: כיון דקשו לכותל - שמחלידין אותו כדאמרי' במתני' שקיל להו ואפ"ה ממעט וקשה לשמואל: בבאין חוץ לשלשה - טפחים רחוק מן הכותל ועולין לתוך החלון ראשיהן: חזי לקריעה - לעשות טלאי: בסמיכתא - עב יותר מדאי: לאומנא - למקיז דם לקנח פי המכה: בריסקא - שהוא מסרט: אין בהן ארבעה על ארבעה מבעי ליה - שזו היא שיעור של שק: קלניתא - עוף כחוש מאד ואין ראוי לשום אדם: כעין קלניתא - כחוש כקלניתא והוא מסרט: דאית ביה קוצי - ויסרטו את ידיו: כיון דקשה לכותל - כדתנן במתניתין:היא גופה תיחוץ. ותימה היכי תיחוץ הא לא מבטל ליה התם ותירץ ר"י ב"ר מרדכי דכיון שהתריפו הגרוגרות גם החבית נתקלקל ומבטלו אבל קשה לר"י דבפ"ב דשבת (דף קנז. ושם) דאמר שפקקו את המאור בטפיח כי פקקו מאי הוי הא לא מבטל ליה ואינו חוצץ וליכא למימר דביטלו הטפיח דא"כ היה בונה בשבת ונראה לר"ת ולר"י דכלי חרס לא בעי ביטול אלא שפיר חוצץ אע"ג דלא מבטל ליה והא דקתני לקמן דכלי חרס ממעט בחלון ופריך כלי חרס הא חזי ליה התם מיירי בממעט חלון מכשיעור אבל אינו סותם כל החלון להכי בעי ביטול אבל היכא דסותם כל החלון כי הכא דקתני חוצצין דמשמע דסותם לגמרי וכן ההוא דפקקו את המאור התם ודאי [לא] בעי ביטול בכלי חרס ועוד אמר הר"ר שמואל דכלי עץ נמי שאינו מקבל טומאה כגון העשוי לנחת לא בעי ביטול דבפ"ב דמגילה (דף כו:) גבי ההוא בי כנישתא דיהודאי דהות פתיחא לההוא אינדרונא דהוה בה מיתנא ובעו כהני לצלויי בה עד דאמר להו דלו תיבותא ואותבוה אבבא ואי צריך ביטול מאי מהני האי תיבה דמסתמא לא ביטלוה שם ועוד שלא היו יכולים לבטלה שהיה ספר תורה מונח בה ואסור לשנותה בדבר אחר דמעלין בקודש ולא מורידין: בחבית של מתכת. הקשה ר"ת דחבית גופה תביא טומאה לבית אחר דע"י אהל נעשית המתכת כחלל להיות אבי אבות הטומאה כדמוכח במסכת אהלות והוי כחלל נמי לטמא אחרים באהל דכוליה קרא דוכל אשר יגע על פני השדה בחלל חרב וגו' דריש לה בנזיר פרק כ"ג (דף נד. ושם) לענין אהל ונראה לרבינו תם דהכא מיירי כגון שהגרוגרות בולטות חוץ לפי חבית כל סביבותיו ומכסות אותו לגמרי שאין נראה כלל ודייק ר"ת מדנקט גרוגרות ולא נקט פירות לפי שהם מדובקות יחד אע"פ שיוצאות חוץ לחבית אין נופלות וכי האי גוונא דייק בפרק חבית (שבת דף קמו.) ועוד אומר ר' יצחק דהכא מיירי בשאין חבית יוצאה חוץ לכותל דהשתא דרך החלון לא יבא טומאה לבית דטומאה רצוצה בוקעת ועולה ואינה מתפשטת לצדדין שהרי אין בו פותח טפח: שעלו מאיליהן . תימה היאך ממעטין הטפח הא תנן במס' אהלות (פ"ח מ"ה) אלו לא מביאין ולא חוצצין הזרעים והירקות המחוברין לקרקע חוץ מן הירקות שמנו פירוש הנהו דמנו לעיל דמביאין וחוצצין האירוס והקיסום וירקות חמור ודלעת יוונית וא"כ היכי קתני דעשבין שעלו מאליהן דחוצצין ותירץ רבינו תם דהתם איירי לענין אהל דאין נעשין אהל לחוץ בפני הטומאה על מה שתחתיהם או שעליהם או להביא טומאה מפני שהרוח מנשבו ואינו עומד במקום אחד והוי דומיא דעוף הפורח שאינו לא חוצץ ולא מביא הקשה ר"י דהכא בכולה שמעתין לא בעינן מירוח לא בעשבים ולא בחבית דפריך לעיל היא גופה תיחוץ ובהגוזל קמא (ב"ק דף קה.) אמר רבא הרי חבית שניקבה וסתמוה שמרים הצילוה פקקה בזמורה עד שימרח מן הצדדין וי"ל דהתם בכלי בעינן מוקף צמיד פתיל להכי צריך מירוח אבל הכא לא בעי צמיד פתיל: ועוף ששכן בחלון. נראה דאתי אפילו לר"מ דאמר (עירובין דף טו:) כל דבר שיש בו רוח חיים אין עושין אותו לא דופן לסוכה ולא לחי למבוי כו' דהיינו לענין מחיצת עשרה טפחים דוקא אבל הכא לענין ממעט בחלון ממעטו בכל דבר שיבטלנו: ועובד כוכבים שישב בחלון. דעובד כוכבים אינו מקבל טומאה כדנפקא לן מקרא בפ"ב דנזיר (דף סא: ושם) דכתיב ואיש אשר יטמא וגו' מתוך הקהל יצא עובד כוכבים שאין לו קהל ואע"ג דחכמים עשאום כזבים לכל דבריהם (שבת דף פג. נדה דף לד.) כיון דמדאורייתא לא מקבלי טומאה חוצצין מפני הטומאה וא"ת דבפרק יוצא דופן (נדה דף מג:) אמר חומר בשרץ מבשכבת זרע שהשרץ אין לו חלוקת טומאה ומסיק שכבת זרע דחלוקה טומאה מה היא אילימא בין ישראלים לנכרים ה"נ הא איכא עכבר דים ועכבר דיבשה משמע דשרץ אין חלוקה טומאתו בין ישראל לנכרי לאו פירכא היא דאע"ג דאין עובדי כוכבים טמאים בשרץ אין לו חלוקת טומאה דומיא דשכבת זרע דבשכבת זרע גופה איכא חילוק אבל בשרץ גופיה אין חילוק אלא בהנהו דמקבלי ממנו טומאה הילכך צריך למינקט עכבר דים ועכבר דיבשה והא דאיצטריך מיעוטא (שבת פג. נדה לד.) דעובד כוכבים אינו מטמא בזיבה משום דטומאת זיבה לאו טומאת מגע היא ומטומאה זו לא אשכחן דאימעטו ובן שמונה אינו מקבל טומאה כשהוא חי דלא איקרי אדם: והמלח. משמע מהכא דאין מלח מקבל טומאה אבל השלג מיירי שלא חישב עליו לאכילה דלא מקבל טומאה דאי חשב עליו תיפוק ליה דהוי דבר המקבל טומאה כדמוכח במסכת נדה [דף יז. וע"ש וצע"ג ואולי צ"ל אבל השלג מיירי שלא חישב עליו למשקה דלא מקבל טומאה וכו' וע"פ הג"ה זו מובנים דברי התוספות על נכון]: כולן אין ממעטין בחלון. וטעמא משום דאין מתקיימין ונימסין במים דליכא למימר דטעמא משום דקשו לכותל ושקיל להו דהא מלח נמי קשה לכותל וקתני דממעט ומיירי כגון דמנחי בחספא והנך נמי ליתני דממעטי ודמנחי בחספא אלא אפילו דמנחי בחספא דלא קשו לכותל לא ממעטי: חזי לקריעה דלבושא. ואע"ג דאמר בפ"ק דסוכה (דף טז. ושם) ובשבת פרק כל הכלים (שבת דף קכה.) דפחות משלש על שלש לא חזי לא לעניים ולא לעשירים ודאי לא מקבל טומאה כיון דלא מצנעו ליה אבל מ"מ לא ממעט דלא מבטל ליה דקא שקיל ליה כי מצטרף לקריעה דלבושא: כיון דאיכא צער בעלי חיים כו'. וא"ת כולה בהמה שקיל ושדי לכלבים וי"ל דמיירי בקוף וכל דדמי ליה דמנח התם לטיולי ביה וניחא דנקט אבר ובשר ולא נקט בהמה גופה דאי חזיא לטיולי שקיל לה לטיולי בה ואי לא חזיא שדי לה לכלבים: אתיא אמיה ודריא ליה בשבת. ואיירי בגוסס שימות קודם שיצא השבת ואמר דשם תהא קבורתו: