בבא בתראקי:
טוען את הדף…
מַאן כּוּ׳ לֵירוֹת? אַטּוּ בַּר קַשָּׁא דְּמָתָא לֵירוֹת?! הָכִי קָא אָמֵינָא: אִיכָּא בֵּן וּבַת – לָא הַאי לֵירוֹת כּוּלֵּיהּ וְלָא הַאי לֵירוֹת כּוּלֵּיהּ, אֶלָּא כִּי הֲדָדֵי לֵירְתוּ! אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: וְאִצְטְרִיךְ קְרָא לְאַשְׁמוֹעִינַן הֵיכָא דְּלֵית לֵיהּ אֶלָּא חַד בְּרָא, לֵירְתִינְהוּ לְכוּלְּהוּ נִכְסֵי?! וְדִלְמָא הָא קָא מַשְׁמַע לַן – דְּבַת נָמֵי בַּת יְרוּשָּׁה הִיא? הָהוּא מִ״וְּכׇל בַּת יֹרֶשֶׁת נַחֲלָה״ נָפְקָא. רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב אָמַר, מֵהָכָא: ״לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ, כִּי אֵין לוֹ בֵּן״. טַעְמָא דְּאֵין לוֹ בֵּן, הָא יֵשׁ לוֹ בֵּן – בֵּן קוֹדֵם. וְדִלְמָא בְּנוֹת צְלָפְחָד הוּא דְּקָאָמְרָן הָכִי; נִיתְּנָה תּוֹרָה – וְנִתְחַדְּשָׁה הֲלָכָה! אֶלָּא מְחַוַּורְתָּא כִּדְשַׁנִּין מֵעִיקָּרָא. רָבִינָא אָמַר, מֵהָכָא: ״הַקָּרֹב אֵלָיו״; ״הַקָּרוֹב״ – קָרוֹב קוֹדֵם. וּמַאי קוּרְבֵהּ דְּבֵן מִבַּת – שֶׁבֵּן קָם תַּחַת אָבִיו לִיעִדָה וְלִשְׂדֵה אֲחוּזָּה? יְעִדָה – בַּת לָאו בַּת יְעִדָה הִיא! שְׂדֵה אֲחוּזָּה נָמֵי – מֵהַאי פִּירְכָא גּוּפַהּ הוּא, דְּהָא קַיְימָא לֵיהּ לְתַנָּא, כְּלוּם יֵשׁ יִבּוּם – אֶלָּא בְּמָקוֹם שֶׁאֵין בֵּן! אֶלָּא מְחַוַּורְתָּא כִּדְשַׁנִּין מֵעִיקָּרָא. וְאִי בָּעֵית אֵימָא, מֵהָכָא: ״וְהִתְנַחַלְתֶּם אֹתָם לִבְנֵיכֶם אַחֲרֵיכֶם״; ״בְּנֵיכֶם״ – וְלֹא בְּנוֹתֵיכֶם. אֶלָּא מֵעַתָּה, ״לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם וִימֵי בְנֵיכֶם״, הָכִי נָמֵי ״בְּנֵיכֶם״ – וְלֹא בְּנוֹתֵיכֶם? בְּרָכָה שָׁאנֵי. וְהָאַחִין מִן הָאָב נוֹחֲלִין וּמַנְחִילִין וְכוּ׳. מְנָלַן? אָמַר רַבָּה: אַתְיָא ״אַחְוָה״–״אַחְוָה״ מִבְּנֵי יַעֲקֹב; מַה לְהַלָּן, מִן הָאָב וְלֹא מִן הָאֵם; אַף כָּאן, מִן הָאָב וְלֹא מִן הָאֵם. וּלְמָה לִי? ״מִמִּשְׁפַּחְתּוֹ וְיָרַשׁ אֹתָהּ״ כְּתִיב – מִשְׁפַּחַת אָב קְרוּיָה ״מִשְׁפָּחָה״, מִשְׁפַּחַת אֵם אֵינָהּ קְרוּיָה ״מִשְׁפָּחָה״! אִין הָכִי נָמֵי; וְכִי אִיתְּמַר דְּרַבָּה, לְעִנְיַן יִבּוּם אִיתְּמַר. וְהָאִישׁ אֶת אִמּוֹ וְכוּ׳. מְנָא הָנֵי מִילֵּי? דְּתָנוּ רַבָּנַן:ודלמא הא קמ"ל דבת נמי בת ירושה. דסד"א דלאו בת ירושה היא משום דמסבת נחלה דבנה ובעלה יורשין אותה: ושדה אחוזה נמי מהאי פירכא הוא דקיימא לן. אוריב"ם דל"ג כלום יש יבום אלא במקום שאין בן דהלשון משמע שהוא מודה שהבת אינה קמה לשדה אחוזה מהאי טעמא כי ההיא דלעיל גבי אח דמסיק בהאי לישנא ופ"ה דחוק הוא מאד דמפרש דה"ק ושדה אחוזה נמי איכא למימר דקמה תחת אביה ומייתי סייעתא למילתיה דהך פירכא דכלום יש יבום כו' קיימא ליה לתנא שהבן קם תחת אביו לשדה אחוזה ולא האח וה"נ איכא למימר גבי בת דמה לו לתלות הטעם בפירכא שהיא גבי אח ולא היה לו לומר אלא בת נמי תיקום לשדה אחוזה ולכך נראה לו דלא גרסינן אלא הכי גרסינן ליה שדה אחוזה נמי מהאי פירכא הוא דקיימא ליה וה"פ והלא שדה אחוזה גופה מה שאין בבת כבן זהו מטעם שהבן קודם לנחלה מן הבת וכל כמה דלא קיימא לן שהבן קודם לנחלה מן הבת מעמדת הבת שדה לאביה כמו הבן דהכי אמר בפ' אין מקדישין (ערכין דף כה:) בעא מיניה רבה בר אבוה בת מהו שתעמיד שדה אחוזה לאביה כיון דלענין יבום כי הדדי נינהו מוקמינן או דלמא כיון דלענין נחלה בת במקום בן כי אחר דמיא לא מוקמינן ופשיט ליה דכי אחר דמיא מהך טעמא: האיש את אמו מנא הני מילי כו'. אומר ריב"ם דבשאר ירושות של נשים כגון בתו או אחותו פשיטא ליה דיורשת אביה או אחיה כיון שאין הירושה נעקרת ממשפחת אב ופשיטא שהזכרים והנקבות שוין בין לירש בין להוריש דמה לי זכרים ומה לי נקבות דאטו נכסי נשים יהיו הפקר ודוקא בן בנכסי האם צריך למילף לפי שניסבת נחלה ממטה אביה ע"י הבן: