בבא בתראפו.
טוען את הדף…
פֵּירְקָן וְהִכְנִיסָן לְתוֹךְ בֵּיתוֹ; פָּסַק עַד שֶׁלֹּא מָדַד – אֵין שְׁנֵיהֶן יְכוֹלִין לַחֲזוֹר בָּהֶן, מָדַד עַד שֶׁלֹּא פָּסַק – שְׁנֵיהֶן יְכוֹלִין לַחֲזוֹר בָּהֶן. וּמִדְּכִלְיוֹ דְמוֹכֵר בִּרְשׁוּת לוֹקֵחַ – לֹא קָנָה, כִּלְיוֹ דְלוֹקֵחַ נָמֵי – בִּרְשׁוּת מוֹכֵר לֹא קָנָה! אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: בְּשֶׁשְּׁפָכָן. אִיקְּפַד רָבָא – מִידֵּי ״שְׁפָכָן״ קָתָנֵי?! ״פֵּירְקָן״ קָתָנֵי! אֶלָּא אָמַר מָר בַּר רַב אָשֵׁי: בִּמְתַאכְּלֵי דְתוּמֵי. אֲמַר לֵיהּ הוּנָא בְּרֵיהּ דְּמָר זוּטְרָא לְרָבִינָא: מִכְּדֵי ״פֵּירְקָן״ קָתָנֵי; מָה לִי פָּסַק וּמָה לִי לֹא פָּסַק? אֲמַר לֵיהּ: פָּסַק – סָמְכָא דַּעְתֵּיהּ, לֹא פָּסַק – לָא סָמְכָא דַּעְתֵּיהּ. אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אָשֵׁי: תָּא שְׁמַע, דְּרַב וּשְׁמוּאֵל דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: כִּלְיוֹ שֶׁל אָדָם קוֹנֶה לוֹ בְּכׇל מָקוֹם. לְאֵתוֹיֵי מַאי? לָאו לְאֵתוֹיֵי רְשׁוּת מוֹכֵר? הָתָם, דְּאָמַר לֵיהּ: זִיל קְנִי. תְּנַן הָתָם: נְכָסִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶן אַחְרָיוּת – נִקְנִין בְּכֶסֶף וּבִשְׁטָר וּבַחֲזָקָה, וְשֶׁאֵין לָהֶן אַחְרָיוּת – אֵין נִקְנִין אֶלָּא בִּמְשִׁיכָה. בְּסוּרָא מַתְנוּ לַהּ לְהָא שְׁמַעְתָּא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב חִסְדָּא; בְּפוּמְבְּדִיתָא מַתְנוּ לַהּ מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב כָּהֲנָא, וְאָמְרִי לַהּ מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא דְּבָרִים שֶׁאֵין דַּרְכָּן לְהַגְבִּיהַּ, אֲבָל דְּבָרִים שֶׁדַּרְכָּן לְהַגְבִּיהַּ – בְּהַגְבָּהָה אִין, בִּמְשִׁיכָה לָא. יְתֵיב אַבָּיֵי וְקָאָמַר לְהָא שְׁמַעְתָּא; אֵיתִיבֵיהּ רַב אַדָּא בַּר מַתְנָה לְאַבָּיֵי: הַגּוֹנֵב כִּיס בְּשַׁבָּת – חַיָּיב, שֶׁכְּבָר נִתְחַיֵּיב בִּגְנֵיבָה קוֹדֶם שֶׁיָּבֹא לִידֵי אִיסּוּר שַׁבָּת. הָיָה מְגָרֵר וְיוֹצֵא מְגָרֵר וְיוֹצֵא – פָּטוּר, שֶׁהֲרֵי אִיסּוּר שַׁבָּת וּגְנֵיבָה בָּאִין כְּאֶחָד. וַהֲרֵי כִּיס – דְּבַר הַגְבָּהָה הוּא, וַאֲפִילּוּ הָכִי קָנֵי בִּמְשִׁיכָה! אֲמַר לֵיהּ: בְּמִיתְנָא. אֲנָא נָמֵי בְּמִיתְנָא קָא אָמֵינָא! אֲמַר לֵיהּ: בְּמִידֵּי דְּבָעֵי מִיתְנָא. תָּא שְׁמַע: בִּרְשׁוּת מוֹכֵר – לֹא קָנָה עַד שֶׁיַּגְבִּיהֶנָּה, אוֹ עַד שֶׁיּוֹצִיאֶנָּה מֵרְשׁוּתוֹ. אַלְמָא, מִידֵּי דְּבַר הַגְבָּהָה – אִי בָּעֵי בְּהַגְבָּהָה קָנֵי לֵיהּ, וְאִי בָּעֵי בִּמְשִׁיכָה קָנֵי לֵיהּ! אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: לִצְדָדִין קָתָנֵי – מִידֵּי דְּבַר הַגְבָּהָה, בְּהַגְבָּהָה; מִידֵּי דְּבַר מְשִׁיכָה, בִּמְשִׁיכָה.ומדכליו של מוכר ברשות לוקח לא קנה כו'. וא"ת מנא ליה דמתורת רשותו קנה דלמא מתורת משיכה קנה דהא משיכה מועלת בכליו של מוכר כדמפרש לעיל וי"ל דהכא דייק דמתורת רשותו קנה כדפירש לעיל בקונטרס דפירקן והכניסן לתוך ביתו משמע בין מוכר בין לוקח וא"ת בלא פירקן נמי כיון שהכניסן ליקני דליבטיל אגב רשות לוקח ואור"י דדוקא כלי הוא דבטיל אגב הרשות אבל בהמה לא: אבל דברים שדרכן בהגבהה אין נקנים אלא בהגבהה. והא דפריך במי שמת (לקמן בבא בתרא דף קנא.) גבי מלוגא דשטרי והא לא משך ודוחק לומר שהיה כל כך הרבה שטרות שלא היה דרכן להגביה אלא לאו דוקא נקט משך אלא כלומר והא לא הגביה: והא כיס דבר הגבהה הוא כו'. לא פריך להאי לישנא דמשני בריש אלו נערות (כתובות דף לא:) כשצירף ידו למטה מג' וקבלה דלא קנה מטעם משיכה אלא מטעם חצר וידו כחצרו אלא לההוא לישנא דהתם דקני משום משיכה פריך וא"ת והיכי ס"ד דמיירי בכיס דבר הגבהה הוא א"כ היכי מיחייב לענין שבת הא אין דרך הוצאה בכך כדדייק בריש אלו נערות (שם) אי בזוטרי אין דרך הוצאה בכך אלא במיצעי ויש לומר דיש דברים שדרך הוצאה בכך לענין שבת ואפי' הכי לענין קנין אין נקנין אלא בהגבהה שדרכן להגביה אי נמי במגרר דרך מחתרת דהוי דרך הוצאה אי נמי הוה ליה למימר וליטעמיך: לצדדין קתני. תימה לרשב"א אמאי לא מוקי לה בכלים שאין דרכן להגביה שגם הן נקנין בהגבהה כדמשמע לעיל דאוקמינן במידי דבעי מיתנא וקתני הגונב כיס בשבת חייב שכבר נתחייב בגניבה דהיינו בהגבהה: