בבא בתראמו:
טוען את הדף…
״רָאָה״ תַּנְיָא. אָמַר רַב אָשֵׁי: וְאִי חַכִּים, מְשַׁוֵּי לֵיהּ ״רָאָה״ – דְּאָמַר לֵיהּ: אַמַּאי תְּפִיסַתְּ לֵיהּ, לָאו מִשּׁוּם דְּאִית לָךְ גַּבַּאי? הַשְׁתָּא אַפְּקִינְהוּ וְשַׁיְּמִינְהוּ – שְׁקוֹל אַתְּ דִּידָך,ְ וְאֶשְׁקוֹל אֲנָא דִּידִי. אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרַב אַוְיָא לְרַב אָשֵׁי, מָצֵי אָמַר לֵיהּ: לָא צְרִיכְנָא לְשׁוּמָא דִידָךְ, כְּבָר שָׁמוּהַּ קַמָּאֵי דְקַמָּךְ. אָרִיס אֵין לוֹ חֲזָקָה. אַמַּאי? עַד הָאִידָּנָא פַּלְגָא, וְהַשְׁתָּא כּוּלַּהּ! אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: בַּאֲרִיסֵי בָּתֵּי אָבוֹת. אָמַר רַב נַחְמָן: אָרִיס שֶׁהוֹרִיד אֲרִיסִין תַּחְתָּיו – יֵשׁ לוֹ חֲזָקָה. מַאי טַעְמָא? דְּלָא עֲבִיד אִינָשׁ דְּנָחֲתִי אֲרִיסֵי לְאַרְעֵיהּ, וְשָׁתֵיק. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אָרִיס שֶׁחִלֵּק לַאֲרִיסִין – אֵין לוֹ חֲזָקָה. מַאי טַעְמָא? אֵימוֹר הַרְמַנְיָא בְּעָלְמָא שַׁוְּיוּהּ. שְׁלַח לֵיהּ רַב נַחְמָן בַּר רַב חִסְדָּא לְרַב נַחְמָן בַּר יַעֲקֹב, יְלַמְּדֵנוּ רַבֵּינוּ: אָרִיס מֵעִיד, אוֹ אֵינוֹ מֵעִיד? הֲוָה יָתֵיב רַב יוֹסֵף קַמֵּיהּ, אֲמַר לֵיהּ: הָכִי אָמַר שְׁמוּאֵל: אָרִיס מֵעִיד. וְהָתַנְיָא: אֵינוֹ מֵעִיד! לָא קַשְׁיָא – הָא דְּאִיכָּא פֵּירָא בְּאַרְעָא, וְהָא דְּלֵיכָּא פֵּירָא בְּאַרְעָא. (עֲמָלֵק סִימָן) תָּנוּ רַבָּנַן: עָרֵב מֵעִיד לַלֹּוֶה, וְהוּא דְּאִית לֵיהּ אַרְעָא אַחֲרִיתִי. מַלְוֶה מֵעִיד לַלֹּוֶה, וְהוּא דְּאִית לֵיהּ אַרְעָא אַחֲרִיתִי. לוֹקֵחַ רִאשׁוֹן מֵעִיד לְלוֹקֵחַ שֵׁנִי, וְהוּא דְּאִית לֵיהּ אַרְעָא אַחֲרִיתִי.שלח ליה ר"נ בר רב חסדא לרב נחמן בר יעקב. ר"נ סתם שבכל גמרא הוא ר"נ בר יעקב תדע דבכל הגמ' לא תמצא ר"נ בר יעקב נזכר שמו ושם אביו אא"כ יש ר"נ אחר אצלו כי הכא ובירושל' פליגי בכל מקום רב נחמן בר יעקב ורב ששת משמע דהוא ר"נ סתם דהוא בר פלוגתיה דרב ששת בגמ' שלנו ולא כמו שמשמע מתוך פירוש הקונטרס בסוף פרק כל הגט (גיטין דף לא: ושם ד"ה אנא) דרב נחמן בר יצחק הוה חתניה דבי נשיאה דהיינו רב נחמן סתם כדמוכח בהעור והרוטב (חולין דף קכד:) ועוד דאמרינן בהשולח (גיטין דף לט:) אמר ר"נ בר יצחק אנא אמינא [אין] הלכה ורבנן דאתו ממחוזא אמרי משמיה דר"נ הלכה אלמא ר"נ סתם לאו היינו ר"נ בר יצחק ובפרק מי שהוציאוהו (עירובין דף מג: ושם ד"ה יתיב) אמר יתיב ר"נ בר יצחק אחורי דרבא ויתיב רבא קמיה דר"נ וכן בכמה מקומות אמר רבא אמר רב נחמן ורב נחמן בר יצחק הוה תלמידיה דרבא כדמשמע בלא יחפור (לעיל בבא בתרא דף כב.) ואין להאריך: הא דאית ליה פירא בארעא. לא יעיד דנוגע בעדות הוא לפי שהיה נותן לו למחצה לשליש ולרביע ואם יזכה המערער הרי שלא ברשותו ירד וידו על התחתונה אבל לית ליה פירא בארעא לא חייש אם יסלקוהו דכמה שדות ימצא באריסות: לוקח ראשון מעיד ללוקח שני והוא דאית ליה ארעא אחריתי אבל לית ליה ארעא אחריתי לא יעיד. פ"ה משום דחייש שמא יבא בע"ח ויטרוף ממנו ולא יהא לו ממה לגבות מן המוכר וקשה לר"י דא"כ אפילו אית ליה ארעא אחריתי נמי דכי היכי דחייש לבע"ח קטן ה"נ ניחוש לבעל חוב גדול שיהא חובו כנגד שני קרקעות אלא נראה לר"י דאע"ג דלעיל (בבא בתרא דף מד.) גבי מוכר שדה שלא באחריות אמרינן שאין מעיד לו עליה מפני שמעמידה בפני בעל חובו התם ודאי חיישינן לבעל חוב לפי שאדם יודע אם יש לו בעלי חובים אם לאו וכשאנו רואים שבא להעיד אנו חוששים שלכך מעיד לפי שרוצה להעמידה בפני בע"ח והתם אפילו אית ליה ארעא אחריתי לא יעיד דחיישינן שמא יש לו בעל חוב גדול וכן אומר רשב"א דמשמע לעיל כי פריך וכי קנו מידו מאי הוי הרי מעמידה בפני בע"ח ולא משני כגון דאית ליה ארעא אחריתי והא דקאמר לעיל אי דאית ליה ארעא אחריתי עליה הדר לא תקשי היאך הדר עליה שמא יש לו בעל חוב גדול דה"פ אי אית ליה ארעא אחריתי כדי כל החוב עליה הדר ואי לית ליה ארעא אחריתי כדי כל החוב מאי נפקא מינה אבל אין לחוש שהלוקח מעיד לפי שיהיה לבע"ח של מוכר ממה לגבות דאין הלוקח יודע אם יש למוכר שום בע"ח אלא היינו טעמא דאין הלוקח ראשון מעיד ללוקח שני אע"ג דלא חייש לבע"ח מיהו חייש שמא קרקע גזולה היא והיום או למחר יבא הנגזל ויקחנה ולא יהיה לו ממה לחזור על המוכר היכא דלית ליה ארעא אחריתי למוכר וא"ת ומלוה וערב (והלוקח) אמאי מעידים ללוה אע"ג דאית ליה ארעא אחריתי ניחוש שמא היא גזולה וכשיבא נגזל ויקחנה לא יהיה לו ממה לגבות כדחיישינן לחד נגזל גבי לוקח ה"נ ניחוש גבי ערב ומלוה וי"ל דבשום מקום אין המלוה וערב והלוקח חוששין כל זמן שאחריות שלהן קיים: לוקח ראשון מעיד ללוקח שני. קשה לרשב"א אמאי לא קאמר לוקח מעיד למוכר והוא דאית ליה ארעא אחריתי בין (לפרש"י) בין לפר"י: