בבא בתראיט.
טוען את הדף…
לָא מַשְׁכַּחַתְּ לֵיהּ, אִי בְּטַרְפָּא – הָדַר פָּארֵי. וְלֹא נִבְרֶכֶת הַכּוֹבְסִין וְכוּ׳. אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא מִן הַמַּחְמְצָן, אֲבָל מִן הַנַּדְיָין – אַרְבַּע אַמּוֹת. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: נִבְרֶכֶת הַכּוֹבְסִין – אַרְבַּע אַמּוֹת. וְהָא אֲנַן תְּנַן שְׁלֹשָׁה טְפָחִים! אֶלָּא לָאו – שְׁמַע מִינַּהּ כִּדְרַב נַחְמָן. וְאִיכָּא דְּרָמֵי לְהוּ מִירְמֵי, תְּנַן: נִבְרֶכֶת הַכּוֹבְסִין שְׁלֹשָׁה טְפָחִים. וְהָתַנְיָא אַרְבַּע אַמּוֹת! אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ, לָא קַשְׁיָא: כָּאן מִן הַמַּחְמְצָן, כָּאן מִן הַנַּדְיָין. רַב חִיָּיא בְּרֵיהּ דְּרַב אַוְיָא מַתְנֵי לַהּ בְּהֶדְיָא: אֶלָּא אִם כֵּן הִרְחִיק מִשְּׂפַת מַחְמְצָן וְלַכּוֹתֶל שְׁלֹשָׁה טְפָחִים. וְסָד בְּסִיד. אִיבַּעְיָא לְהוּ: ״וְסָד בְּסִיד״ תְּנַן, אוֹ דִילְמָא ״אוֹ סָד בְּסִיד״ תְּנַן? פְּשִׁיטָא דִּ״וְסָד בְּסִיד״ תְּנַן, דְּאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ דְּ״אוֹ סָד בְּסִיד״ תְּנַן, אִם כֵּן לִיעָרְבִינְהוּ וְלִיתְנִינְהוּ! דִּילְמָא מִשּׁוּם דְּלָא דָּמֵי הַאי הֶיזֵּיקָא לְהַאי הֶיזֵּיקָא – רֵישָׁא הֶיזֵּיקָא דִמְתוּנָא, סֵיפָא הֶיזֵּיקָא דְהַבְלָא. תָּא שְׁמַע, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: סֶלַע הַבָּא בְּיָדַיִם – זֶה חוֹפֵר בּוֹרוֹ מִכָּאן, וְזֶה חוֹפֵר בּוֹרוֹ מִכָּאן; זֶה מַרְחִיק שְׁלֹשָׁה טְפָחִים וְסָד בְּסִיד, וָזֶה מַרְחִיק שְׁלֹשָׁה טְפָחִים וְסָד בְּסִיד. טַעְמָא דְּבָא בְּיָדַיִם, הָא לֹא בָּא בְּיָדַיִם – לֹא! הוּא הַדִּין דְּאַף עַל גַּב דְּלֹא בָּא בְּיָדַיִם נָמֵי סָד בְּסִיד, וּבָא בְּיָדַיִם אִיצְטְרִיכָא לֵיהּ – סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: כֵּיוָן דְּבָא בְּיָדַיִם, לִיבְעֵי רַוְוחָא טְפֵי; קָא מַשְׁמַע לַן:. מַרְחִיקִין אֶת הַגֶּפֶת וְאֶת הַזֶּבֶל וְאֶת הַמֶּלַח וְאֶת הַסְּלָעִים וְכוּ׳. תְּנַן הָתָם: בַּמֶּה טוֹמְנִין וּבַמָּה אֵין טוֹמְנִין? אֵין טוֹמְנִין לֹא בַּגֶּפֶת, וְלֹא בַּזֶּבֶל, וְלֹא בַּמֶּלַח, וְלֹא בַּסִּיד, וְלֹא בַּחוֹל – בֵּין לַחִין בֵּין יְבֵשִׁין. מַאי שְׁנָא הָכָא דְּקָתָנֵי סְלָעִים וְלָא קָתָנֵי חוֹל, וּמַאי שְׁנָא הָתָם דְּקָתָנֵי חוֹל וְלָא קָתָנֵי סְלָעִים? אָמַר רַב יוֹסֵף: לְפִי שֶׁאֵין דַּרְכָּן שֶׁל בְּנֵי אָדָם לְהַטְמִין בִּסְלָעִים. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: וְכִי דַּרְכָּן שֶׁל בְּנֵי אָדָם לְהַטְמִין בְּגִיזֵּי צֶמֶר וּלְשׁוֹנוֹת שֶׁל אַרְגָּמָן?! דְּתַנְיָא: טוֹמְנִין בְּגִיזֵּי צֶמֶר, וּבְצִיפֵּי צֶמֶר, וּבִלְשׁוֹנוֹת שֶׁל אַרְגָּמָן, וּבְמוֹכִין, וְאֵין מְטַלְטְלִין אוֹתָן! אֶלָּא אָמַר אַבָּיֵי: ״יַגִּיד עָלָיו רֵעוֹ״; תְּנָא הָכָא סְלָעִים – וְהוּא הַדִּין לְחוֹל, תְּנָא הָתָם חוֹל – וְהוּא הַדִּין לִסְלָעִים. אֲמַר לֵיהּ רָבָא: אִי ״יַגִּיד עָלָיו רֵעוֹ״, לִיתְנִינְהוּ לְכוּלְּהוּ בַּחֲדָא, וְלִיתְנֵי חֲדָא מִנַּיְיהוּ בְּאִידַּךְ – וְהוּא הַדִּין לְאִידַּךְ! אֶלָּא אָמַר רָבָא: הָתָם הַיְינוּ טַעְמָא דְּלָא קָתָנֵי סְלָעִים – מִשּׁוּם דִּמְשַׁתְּכִי לַהּ לִקְדֵרָה; הָכָא הַיְינוּ טַעְמָא דְּלָא קָתָנֵי חוֹל – מִשּׁוּם דְּמֵחַמִּימֵי חָיֵים וּמִקָּרִירֵי קָרֵיר. וְהָא תָּנֵי רַבִּי אוֹשַׁעְיָא: חוֹל! הָתָם בִּמְתוּנָא. תַּנָּא דִּידַן נָמֵי לִיתְנֵי, וְלוֹקְמֵיהּ בִּמְתוּנָא! הָא תְּנָא לֵיהּ אַמַּת הַמַּיִם. אַטּוּ מִי לָא קָתָנֵי אַמַּת הַמַּיִם – וְקָתָנֵי נִבְרֶכֶת הַכּוֹבְסִין? הָנְהוּ צְרִיכִי; דְּאִי תְּנָא אַמַּת הַמַּיִם – מִשּׁוּם דִּקְבִיעָא, אֲבָל נִבְרֶכֶת הַכּוֹבְסִין, דְּלָא קְבִיעָא – אֵימָא לָא. וְאִי תְּנָא נִבְרֶכֶת הַכּוֹבְסִין – מִשּׁוּם דִּקְווּ וְקָיְימִי, אֲבָל אַמַּת הַמַּיִם – לָא; צְרִיכָא. מַרְחִיקִין אֶת הַזְּרָעִים וְאֶת הַמַּחֲרֵישָׁה וְכוּ׳. זְרָעִים – תִּיפּוֹק לֵיהּ מִשּׁוּם מַחֲרֵישָׁה! בְּמַפּוֹלֶת יָד. מַחֲרֵישָׁה – וְתִיפּוֹק לֵיהּ מִשּׁוּם זְרָעִים! בְּחוֹרֵשׁ לְאִילָנוֹת. וְתִיפּוֹק לֵיהּ מִשּׁוּם מַיָּא! תַּנָּא בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל קָאֵי, דִּכְתִיב: ״לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם״. לְמֵימְרָא דִּזְרָעִיםמן המחמצן - נברכת ששורין בו את הבגדים יום או יומים בצואת כלבים עד שמחמיצין ומסריחין: אבל מן הנדיין - נברכת שכובסין ומשפשפין בה מתוך שהמים נתזין למרחוק צריך להרחיק ד' אמות: ה"ג או סד בסיד תנן - כלומר או ירחיק או סד: ליערבינהו - לתרתי בבי רישא ומציעתא דהתם או סד בסיד תנן אלא מדלא ערבינהו ש"מ דברישא וסד בסיד תנן דבעינן תרוייהו הרחקה וסיד: בא בידים אצטריך - למנקט ליה לתנא ואע"ג דה"ה ללא בא בידים: במה טומנין - את החמין בשבת דאמור רבנן דאסור להטמין בדבר המוסיף הבל והתם מפרש טעמא גזירה שמא יטמין ברמץ: לשונות של ארגמן - צמר צבוע ואחר כך חזרו והחליקוהו במסרק ועשוי לשונות לשונות: וכי דרכן להטמין בהן - ואפ"ה איירי בהו רבנן: ציפי צמר - לאחר שסרקו ונפצו במסרק: ובמוכין - של שחקי בגדים שהסורק מוציא מבגדי הצמר בקוצים: ואין מטלטלין אותם - שהן מוקצים למלאכת בגדים: ה"ג אי יגיד עליו ריעו ליתנינהו לכולהו בחדא וליתני חדא מינייהו באידך ולימא כו': ליתנינהו לכולהו. כל הנך משום הבלא בחדא או כאן או אצל שבת: הנך משום דמשתכי לה לקדירה - שמשברין את הקדירה כך שמעתי כאן ובכל מקום שמעתיו שמעלה חלודה: דמחממי חיים - כשנותנין בו דבר חם הוא מתחמם וגבי הטמנה מחמימי הוא אבל גבי כותל קריר: והתנא רבי אושעיא - להרחקות דמתני' בתוספתא שלו וקאמר חול גבייהו: במתונא - אצל היזק לחלוח שנאה ובחול לח ולא אצל היזק הבל: נברכת כובסין - לא קביעא כאמת המים שאמת המים עשויין להיות שם עולמית אבל זו הכובס פעמים שמשתנה לאומנות אחרת: דקוו וקיימי - וליחלוחן קשה יותר משל מים חיים: תיפוק ליה משום מחרישה - שהרי חרשו תחילה ואפי' לא זרע ליה תנא לי' מרחיקין: במפולת יד - שזרעו בלא חרישה חופר במרה ואינו מעמיק כעומק המחרישה: ותיפוק ליה משום זרעים - שסתם חורשין סופן לזרוע והא קתני זרעים: בחורש לאילנות - שיש שם אילנות מימים רבים ובא לחרוש תחתיהם להשביחן: ותיפוק ליה משום מיא - שצריך להשקותן תמיד וכיון דאי אפשר לזרעים בלא מים למה ליה למתנינהו הא תנא ליה הזיק דליחלוח אצל כותל:ה"ג ר"ח בא בידים אין לא בא בידים לא אלמא או סד בסיד תנן. דדוקא בא בידים בעי הרחקה וסיד ומשני הוא הדין לא בא ובא בידים איצטריך ליה כו' ויש ספרים דלא גרסי האי דיוקא אלא משני בא בידים שאני ודקארי לה מאי קארי כו' ואין נראה דהיכי בעי למיפשט וסד בסיד תנן הא איכא למיבעי ההיא דרבי יהודה גופיה אי תרוייהו בעי אי לאו כיון דהשתא סבר דאין חילוק בין בא בידים ללא בא: משום דמשתכי. פי' הקונטרס דמשברין הקדירה אין דרך להטמין בהן ואם תאמר אכתי תיקשי וכי דרך להטמין בגיזי צמר כדפריך לעיל וי"ל דלעיל הוה בעי למימר דאין דרך להטמין בסלעים לפי שההבל יוצא מבין הסלעים ואינו מתקיים ואעפ"כ לפעמים טומנין בהן להכי פריך שפיר מגיזי צמר דתני לה משום דלפעמים טומנין בהן אבל הכא קאמר דאין דרך להטמין כלל בהן לפי שמשברין הקדירה והואיל ומילתא דלא שכיח היא כלל לא חש למיתנייה ועוד יש לפרש דכיון דלא שכיחא היא כלל שרי להטמין בהן דבמילתא דלא שכיחא לא גזרו בהו רבנן וכן מנהג שלנו שאנו נוהגין להטמין בסלעים שהאש יוצא מהן שקורין קיילו"ש אבל מ"מ קשיא מה שהקשה בקונטר' דבכל מקום הוי שיתוך לשון חלודה כמו באלו מציאות (ב"מ דף כו.) דשתיך טפי ובפ' הבונה (שבת דף קב:) דכיון דמשתכי לא עבדי הכי ובפרק קמא דתענית (דף ח.) אם ראית דור שהשמים משתכין עליו כנחושת ומפרש ר"ת בענין אחר דמשתכי דהבל שלהן מקלקל המאכל ולר"י נראה כפירוש רבינו חננאל דמה שאמר להרחיקם משום דמשתכי שמלקין את הארץ ומחלידים אותה ומעלין עפר תיחוח כדאמרינן לקמן גבי זרעים ולא משום הבל דאין מוסיפין שום הבל וטומנין בהן ואפילו לפי הספרים דגרסי סלעים היינו טעמא דלא קתני להו התם יש לפרש דהכי קאמר דלהכי לא קתני להו התם משום דטעמא דהכא שצריך להרחיקם לא משום הבל אלא משום דמשתכי וה"ר מרדכי הביא ראיה מירושלמי דגרסי' התם איתמר שהסלעים מרתיחין והכא איתמר שאין הסלעים מרתיחין א"ר יוסי כאן וכאן אין הסלעים מרתיחין אלא מפני שעושים עפר תיחוח ומלקין ארעית הכותל: דמחממי חיים. והא דאמר בפ' כירה (שבת דף לח: ושם ד"ה ולא) ביצה אין טומנין אותה לא בחול ולא באבק דרכים התם בחול שהוחם מחמת השמש דומיא דאבק דרכים: