בבא בתראעד.
טוען את הדף…
וְגָנוּ אַפַּרְקִיד. וַהֲוָה זְקִיפָא בִּרְכֵּיהּ דְּחַד מִינַּיְיהוּ, וְעָיֵל טַיָּיעָא תּוּתֵי בִּרְכֵּיהּ כִּי רְכִיב גַּמְלָא, וּזְקִיפָא רוּמְחֵיהּ וְלָא נָגַע בֵּיהּ. פְּסַקִי חֲדָא קַרְנָא דִתְכֵלְתָּא דְּחַד מִינַּיְיהוּ, וְלָא הֲוָה מִסְתַּגִּי לַן. אָמַר לִי: דִּלְמָא שְׁקַלְתְּ מִידֵּי מִינַּיְיהוּ? אַהְדְּרֵיהּ, דִּגְמִירִי דְּמַאן דְּשָׁקֵיל מִידֵּי מִינַּיְיהוּ לָא מִסְתַּגִּי לֵיהּ. אֲזַלִי אַהְדַּרְתֵּיהּ, וַהֲדַר מִסְתַּגִּי לַן. כִּי אֲתַאי לְקַמֵּיהּ דְּרַבָּנַן, אֲמַרוּ לִי: כֹּל ״אַבָּא״ – חַמְרָא, וְכֹל ״בַּר בַּר חָנָה״ – סִיכְסָא! לְמַאי הִלְכְתָא עֲבַדְתְּ הָכִי? לְמִידַּע אִי כְּבֵית שַׁמַּאי אִי כְּבֵית הִלֵּל? אִיבְּעִי לָךְ לְמִימְנֵי חוּטִין וּלְמִימְנֵי חוּלְיוֹת. אֲמַר לִי: תָּא אַחְוֵי לָךְ הַר סִינַי. אֲזַלִי, חֲזַאי דְּהָדְרָא לֵיהּ עַקְרַבָּא, וְקָיְימָא כִּי חֲמָרֵי חִווֹרָתִי. שָׁמַעְתִּי בַּת קוֹל שֶׁאוֹמֶרֶת: ״אוֹי לִי שֶׁנִּשְׁבַּעְתִּי; וְעַכְשָׁיו שֶׁנִּשְׁבַּעְתִּי – מִי מֵפֵר לִי?״ כִּי אֲתַאי לְקַמֵּיהּ דְּרַבָּנַן, אֲמַרוּ לִי: כָּל ״אַבָּא״ – חַמְרָא, כׇּל ״בַּר בַּר חָנָה״ – סִיכְסָא! הָיָה לְךָ לוֹמַר ״מוּפָר לָךְ״! וְהוּא סָבַר: דִּלְמָא שְׁבוּעֲתָא דְמַבּוּל הוּא. וְרַבָּנַן – אִם כֵּן, ״אוֹי לִי״ לָמָּה? אָמַר לִי: תָּא אַחְוֵי לָךְ בְּלוּעֵי דְקֹרַח. חֲזַאי תְּרֵי בִּיזְעֵי, וַהֲווֹ קָא מַפְּקִי קוּטְרָא. שְׁקַל גְּבָבָא דְעַמְרָא וְאַמְשִׁינֵּהּ בְּמַיָּא, וְדַעֲצִיתֵהּ בְּרֵאשֵׁהּ דְּרוּמְחָא וְעַיְּילֵיהּ הָתָם, וְכִי אַפֵּיק, הֲוָה אִיחֲרַךְ אִיחֲרוֹכֵי. אָמַר לִי: אַצֵּית מַאי שָׁמְעַתְּ, וּשְׁמַעִית דַּהֲווֹ אָמְרִין: ״מֹשֶׁה וְתוֹרָתוֹ אֱמֶת, וְהֵן בַּדָּאִין״. אֲמַר לִי: כֹּל תְּלָתִין יוֹמֵי מַהְדַּר לְהוּ גֵּיהִנָּם לְהָכָא כְּבָשָׂר בְּקַלַּחַת, וְאָמְרִי הָכִי: ״מֹשֶׁה וְתוֹרָתוֹ אֱמֶת, וְהֵן בַּדָּאִין״. אָמַר לִי: תָּא אַחְוֵי לָךְ הֵיכָא דְּנָשְׁקִי אַרְעָא וּרְקִיעָא אַהֲדָדֵי. שְׁקַלְתָּא לְסִילְתַּאי, אַתְנַחְתָּא בְּכַוְּותָא דִרְקִיעָא. אַדִּמְצַלֵּינָא, בְּעֵיתֵיהּ וְלָא אַשְׁכַּחְתֵּהּ. אָמֵינָא לֵיהּ: אִיכָּא גַּנָּבֵי הָכָא? אֲמַר לִי: הַאי גִּלְגְּלָא דִרְקִיעָא הֲוָה דְּהָדַר, נְטַר עַד לִמְחַר הָכָא – וּמַשְׁכַּחַתְּ לַהּ. רַבִּי יוֹחָנָן מִשְׁתַּעֵי: זִימְנָא חֲדָא הֲוָה קָא אָזְלִינַן בִּסְפִינְתָּא; וַחֲזֵינַן הָהוּא כְּווֹרָא דְּאַפְּקֵיהּ לְרֵישֵׁיהּ מִיַּמָּא, וְדָמְיָין עַיְינֵיהּ כִּתְרֵי סֵיהֲרֵי; וּנְפוּץ מַיָּא מִתַּרְתֵּי זִימֵיהּ כִּתְרֵי מַבָּרֵי דְסוּרָא. רַב סָפְרָא מִשְׁתַּעֵי: זִימְנָא חֲדָא הֲוָה קָא אָזְלִינַן בִּסְפִינְתָּא; וַחֲזֵינַן הָהוּא כְּווֹרָא דְּאַפְּקֵיהּ לְרֵישֵׁיהּ מִיַּמָּא, וַהֲוָה לֵיהּ קַרְנֵי וַחֲקִיק עֲלָיהּ: ״אֲנָא בְּרִיָּה קַלָּה שֶׁבַּיָּם״; וַהֲוֵינָא תְּלָת מְאָה פַּרְסֵי, וְאָזֵילְנָא לְפוּמָּא דְלִוְיָתָן. אָמַר רַב אָשֵׁי: הָהוּא עִיזָּא דְיַמָּא הוּא, דְּבָחִישָׁא וְאִית לַהּ קַרְנֵי. רַבִּי יוֹחָנָן מִשְׁתַּעֵי: זִימְנָא חֲדָא הֲוָה קָא אָזְלִינַן בִּסְפִינְתָּא; וַחֲזֵינַן הָהִיא קַרְטְלִיתָא, דַּהֲווֹ קָא מְקַבְּעִי בַּהּ אֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת, וְהָדְרִי לַהּ מִינֵי דִכְווֹרֵי דְּמִקְּרֵי כַּרְשָׁא. נְחֵיתוגנו אפרקיד. מכאן אר"ת דאפרקיד פניו למעלה ולא כמו שפירש ר"ח בנדה (דף יד. ושם ד"ה אפרקיד) ובברכות (דף יג:) פניו למטה דאם כן לא היה יכול טייעא לרכוב תותי ברכיה: פסקי חדא קרנא דתכלתא. משמע הכא שיש ציצית למתים ויש לדחות שהיו נכנסין מחיים בקבר כדאמר במדרש שכל ערב תשעה באב היו הולכין כשהן חיים לתוך קבריהם והיה בת קול יוצאת ואומרת הבדלו החיים מן המתים אבל יש להביא ראיה מפרק התכלת (מנחות דף מא.) דאמר שמואל כלי קופסא חייבין בציצית ומודה שמואל בזקן כשעשאן לכבודו פירוש לתכריכים וההיא שעתא ודאי רמינן להו וכן יש במדרש למה נסמכה פרשת מקושש לפרשת ציצית לומר לך שהמתים חייבים בציצית וקשה דאמרינן בפרק מי שמתו (ברכות דף יח.) רבי חייא ורבי יונתן הוו קא שקלי ואזלי בבית הקברות הוה שדיא תכילתיה דרבי יונתן אקיברא א"ל רבי חייא דלי כנפך שלא יאמרו למחר באין אצלנו ועכשיו מחרפין אותנו ואי יש למתים ציצית מאי מחרפין אותנו דקאמר וי"ל דאע"ג דיש להן ציצית מ"מ מחרפין אותם שמראין עצמן שהן חייבים והמתים פטורים כדאמר (שבת דף ל.) כיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצות אבל קשה על המנהג שנוהגים להסיר ציצית מטליתות של מתים ואר"ת ששמע מזקני לוטי"ר לפי שציצית עדות הוא שקיים כל התורה דציצית עולה ת"ר וח' חוטין וה' קשרים הרי תרי"ג ועכשיו שאין חשובין כל כך הרי הוא כאילו מעיד עדות שקר וה"נ דרשינן במדרש ועשו להם ציצית לדורותם לדור תם ואור"י דבימיהם היו כולן מקיימין מצות ציצית לפי שהי' לכולן טליתות של ד' כנפות ולכך היו עושין להן אף במותן אבל עתה שאין לכולן בחייהן אין לעשות במותן אפי' מי שהיה לו בחייו שלא לבייש את מי שאין לו וכענין זה מצינו בפרק בתרא דנדה (דף עא.) בראשונה היו מטבילין כלים ע"ג נשים נדות מתות התחילו חיות מתביישות כו' ועוד דאנו סומכין על מסכת שמחות (פי"ב) דאמרינן אבא שאול בן בטנית צוה את בניו קברוהו תחת מרגלותיו של אבא והטילו תכלת מאפיליוני פירוש מטליתו ויש לגרוס התירו מדקאמר מאפיליוני ורבינו חיים כהן צדק פירש דאנן קיימא לן כרבי יוחנן דאמר (נדה דף סא:) מצות בטילות לעתיד לבא וההיא דמנחות איירי אליבא דשמואל דאמר אין בטילות ולכך צריך שיהא לו ציצית דעתידין צדיקים שיעמדו בלבושיהם ואם יסירו לו הציצית במותו נמצא שלעתיד יעמוד בלא ציצית והמדרש נמי אתי כשמואל וההיא דלקמן יצתה בת קול ואמרה דביתהו דרבי חנינא בן דוסא עתידה למישדא בה תכלת לצדיקים לעתיד לבא אתיא נמי כשמואל ועוד אומר ר"י דהכי פירושו דההיא שעתא ודאי רמינן להו היינו שמשימין בו ציצית ומסלקים אותו מיד להודיע שקיים מצות ציצית לפי שהבגד חדש ולא הושם בו ציצית מעולם צריך להשים בו וכן נוהגים בארץ אשכנז להשים ציצית בטלית של מת שיהא ניכר שקיים מצות ציצית ומיד מסירין: ועכשיו שנשבעתי מי מיפר לי. ותימה דאמאי אין הקדוש ברוך הוא מיפר בעצמו דהא מסקינן במסכת חגיגה (דף י.) דנדרים יש להן הפרה מדכתיב אשר נשבעתי באפי ודרשינן באפי נשבעתי וחוזרני אלמא שהוא מיפר בעצמו ואההיא קשה דהיאך מיפר לעצמו והאמרינן בפרק אלו נדרים (נדרים דף פא:) לא יחל דברו מיכן לחכם שאין מיפר לעצמו יהא דאמר בפרק ארבעה נדרים (נדרים דף כג.) גבי ההוא קצרא דשרא לנפשיה לא שרא לנפשיה ממש אלא כלומר אשכח פיתחא לנפשיה אבל רבנן שרו ליה: